פתיחה
אנו ממשיכים בפרק ג' של מגילת איכה, בקטע שבו המקונן מתאר את המחיצה שנוצרה בין ישראל לאביהם שבשמים: תפילות שאינן עולות, ביזיון בעיני האומות, פחד ובריחה, ובכי שאין לו הפוגה. דווקא מתוך התיאור הקשה הזה עולה גם נקודת האור: המפתח שנשאר בידינו - הדמעות.
"סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ" - הענן שהפריד
סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה׃
אומר ה'לחם דמעה': העננים לא זו בלבד שלא הביאו לנו תועלת, אלא עוד גרמו לנו נזק - הם הפרידו בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. ביציאת מצרים ענני הכבוד עצרו את אבני הבליסטראות שירו בנו האויבים, עמוד הענן הגן עלינו מן החום ביום ועמוד האש ליווה אותנו בלילה. ואילו כאן פעלו העננים פעולה הפוכה: "סכותה בענן לך מעבור תפילה" - כענן סוכך המפסיק בינינו לבין אבינו שבשמים, שלא תעבורנה תפילותינו. וזהו שנאמר שמאז שחרב בית המקדש מחיצה של ברזל נפסקה בינינו לבין אבינו שבשמים.
ועוד אומר ה'לחם דמעה': כשיצאו ישראל ממצרים היה הקדוש ברוך הוא מרחם עלינו מכוח התפילה. "ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגפה", כמה פעמים עמד משה בחירו בפרץ. התפילה הייתה כלי נשק אדיר ועוצמתי כנגד כל הצרות. אפילו בקריעת ים סוף, כשמשה צועק, נאמר לו "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו". ואילו כיום "הרגת לא חמלת", כי "סכותה בענן לך מעבור תפילה" - כל התפילות שהתפללנו לא עלו למעלה, אנחנו צועקים ואיננו נענים.
"סַכּוֹתָה" מלא ו"סַכּוֹתָה" חסר
נעמוד על דקדוק מעניין. בפסוק מ"ג נאמר "סַכּוֹתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ" - מלא ו', ואילו בפסוק מ"ד "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ" - חסר ו'. ידוע הכלל שכתיב מלא מורה על שלמות, וכתיב חסר מורה על חיסרון. כך "והמים להם חומה" נכתב פעם אחת מלא ופעם אחת חסר, ודרשו: אל תקרי חומה אלא חֵמה. וההבדל הוא בין אלה שנכנסו לים תחילה מתוך ביטחון - עליהם נאמר "וילכו בתוך הים ביבשה והמים להם חומה" מלא, חומה ממש; לבין חסרי הביטחון שחיכו עד שנעשתה יבשה ורק אז נכנסו - "וילכו ביבשה בתוך הים", ועליהם נאמר "חמה" חסר, שהים רגש עליהם לטובעם. וכן "סוכות" מלא מורה על ארבע דפנות ו"סֻכֹּת" חסר על דופן אחת; אביגיל נכתבה חסרה על שנהגה בחוסר צניעות כלפי דוד; עפרון נכתב חסר ו' על שהיה צר עין ואמר "ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא"; והנשיאים נכתבו חסרים על שלא טרחו בהבאת אבני השוהם.
לפי זה אפשר לומר גם כאן: "סכותה באף ותרדפנו" מלא - סככה גמורה, חסימה מוחלטת, שכביכול הקדוש ברוך הוא הסתיר פניו מאתנו לגמרי, "הרגת לא חמלת". לעומת זאת "סכותה בענן לך מעבור תפילה" חסר - שהרי הסככה הזו אינה מושלמת, שכן שערי דמעה לעולם לא ננעלו. הקדוש ברוך הוא עדיין שומע תפילות הבאות בכוח של דמעות, ולכן הסכיכה הזו חסרה.
מדרש שוחר טוב: משל הסייר והבורגן
אומר המדרש: "למה ה' תעמוד ברחוק"? זהו שאמר הכתוב "ויהי כאשר קרא ולא שמעו". אמר רבי יוחנן: שלוש שנים ומחצה הייתה שכינה עומדת בהר הזיתים ומכרזת ואומרת "דרשו ה' בהמצאו", ולא היו משגיחים. השכינה צועקת ואין שומע, שנאמר "נדרשתי ללוא שאלו" - נדרשתי לאלה שלא ביקשו אותי.
משל לסייר שהיה מהלך בדרך. כיוון שהחשיך, בא לו לבורגן, הוא בעל האכסניה. אמר לו הבורגן: היכנס, מפני חיה רעה ומפני הליסטים. אמר הסייר: אין דרכו של סייר להיכנס לבורגן - אני מהלך עם השק שלי, איני מחפש אכסניות. הלך, ובא עליו אישון לילה ואפלה. חזר אצל הבורגן וביקש שיפתח לו. אמר לו: הלוא אמרת "אין דרכו של סייר להיכנס לבורגן"? אף אני אומר לך: אין דרכו של בורגן להיפתח בלילה. כשביקשתי לא רצית, ועכשיו איני יכול להכניסך.
כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: כשהייתה לכם הזדמנות להתפלל לא התפללתם. "ויהי כאשר קרא ולא שמעו", שלוש שנים ומחצה עמדה שכינה וקראה "דרשו ה' בהמצאו", ולא שמעתם. ועכשיו אתם באים ואומרים "למה ה' תעמוד ברחוק", עכשיו אתם קובלים "סכותה בענן לך מעבור תפילה"? היו הזדמנויות רבות שתעבורנה תפילות, חיכיתי ולא באתם.
"כשרציתי לא רצית"
העקדת יצחק מסביר על דרך זו: עם ישראל יכלו להתפלל, והיה זמן שהתפילה יכלה להתקבל. וכך גם אצל משה רבנו. בפרשת ואתחנן התפלל משה תקט"ו תפילות, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: כשרציתי לא רצית, ועכשיו כשאתה רוצה - איני רוצה. כשנגזרה הגזרה לא עמד משה להתפלל, חלפו שנים מחטא מי מריבה והוא לא התפלל, שכן אמר: תמיד התפללתי ונשמעה תפילתי, לפני הכניסה לארץ אקרע רקיעים והשם ימחל לי. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כשרציתי לא רצית, ועכשיו שאתה רוצה איני רוצה. וכן כשנגלה אליו בסנה נאמר "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוקים", ולבסוף ביקש "הראני נא את כבודך". אמר לו: רציתי להראות לך ולא רצית, עכשיו שאתה רוצה איני רוצה - "וראית את אחורי ופני לא יראו".
היסוד הזה נוגע לתחומים רבים בחיי האדם. הקדוש ברוך הוא נותן לאדם הזדמנויות והוא אינו מנצל אותן. אומר: יש לי זמן, מה אני צריך להתחתן עכשיו, ריחיים על צווארי, אני בן שלושים ושתיים, תנו לי ליהנות מהחיים ואחר כך אתחתן. ואחר כך מחפש בנרות ומתייאש. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אני מחכה לך מגיל עשרים ולא היה לך זמן; אתה חושב שאני עובד לפי השעון שלך? יגיע זמן שתרצה ולא יועיל לך. וזהו שאומר כאן הקדוש ברוך הוא: כיוון שלא התפללתם בשעה שיכולתם להתפלל, אל תתפלאו שהחנות סגורה ושהתפילות נעצרו.
"סְחִי וּמָאוֹס" - מאוסים בעיני האומות
סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים׃
אומר רש"י: "סחי ומאוס" - בעיני הגויים היינו כקיא וניע שלהם, שזה בתכלית המיאוס. והרוקח, הרב מגרמייזא, מבאר ש"סחי" הוא דבר הנִסח, מלשון הסחת דעת, ניתוק מדבר לדבר, כמו "ולא יזח החושן" שפירושו לא יסור ולא יזוז. "סחי" - דבר הניסח מן הריאה ויוצא דרך הגרון, כיחו וניעו.
הדבר המאוס ביותר לאדם הוא לראות קיא וניע. אדם נגעל מליחה אף יותר מצואה; אולי ריח הצואה רע יותר, אבל הגועל מן הליחה גדול, וכשאדם שומע חברו מכייח זה דבר מאוד לא נעים. ולכן על הפסוק "את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם" אומרים חז"ל: זה הרוקק ברשות הרבים. הלך אדם בדרך, ירק והשאיר מה שהשאיר, בא אחר וראה ונגעל - וזה דבר שלעולם לא תדע ממנו. על דברים נסתרים כאלה יש תביעה כנגד האדם, ולכן צריך אדם להתבונן בדרכיו שלא יגרום לאחר להיגעל ולהימאס.
וזהו שאומר: היינו בעיני הגויים סחי ומאוס. וכפי שביארנו על אותן שתי פרוצות שרבו זו עם זו, ואמרה האחת לחברתה: מכוערת את כיהודייה. ולבסוף התפייסו, ואמרה לה: על הכול אני מוחלת לך, על זה שאמרת שאני כיהודייה איני מוחלת. הרי לך עד היכן הגיע המיאוס - לא היה דבר מאוס יותר משם ישראל שייקרא על אדם.
אך יש בזה גם נחמה, וכבר דיברנו על כך: "סחי ומאוס תשימנו בקרב העמים" הוא לטובתנו, שכן כשאנחנו מאוסים בעיניהם אנו מרוחקים מהם. בכל המקומות שהגויים קירבו אותנו רק סבלנו מכך: היכן שהייתה אמנציפציה שם אכלה ההשכלה בכל פה, ואילו במקומות שהרחיקו אותנו, כמו בארצות ערב, שמרו על יהדותם. וכבר סיפרנו שהבעל שם טוב הלך עם תלמידיו וראה כומר שאמר לפרחי הכמורה: בואו נתרחק מן היהודים, שמא תוך כדי דיבורם תעוף עלינו צינורא של רוק ותטמא אותנו. ואז התרחקו מהם. אמר להם הבעל שם טוב: ראו כמה חסד עושה עמנו הקדוש ברוך הוא, שהגוי מתרחק מאתנו. כך היינו צריכים אנחנו להתרחק, ומשלא עשינו - דאג הקדוש ברוך הוא שהגוי יברח מאתנו. וכשהגוי מתרחק ממך זה לטובתך. אבל אם אינך שומר בעצמך על הריחוק הראוי, מגיע חס ושלום מצב שהגוי מרחיק אותך בצורה הקשה ביותר: "סחי ומאוס תשימנו בקרב העמים".
"פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם" - הממון והתעמולה
פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כׇּל אֹיְבֵינוּ׃
אומר המקונן: אף שהיינו בעיניהם מאוסים כל כך, את כספנו דווקא אכלו בתיאבון. "פצו עלינו פיהם" - פתחו את פיהם לבלוע את ממוננו. כך ראינו לאורך כל ההיסטוריה: היהודי היה מאוס בעיני הגוי, אבל כספו כלל לא היה מאוס - לכסף אין ריח, והגוי תמיד חשב כיצד להשיג את ממונו של היהודי. כך מסביר ה'לחם דמעה'.
הסבר נוסף: "פצו עלינו פיהם" הכוונה לדברי הבלע שהאויבים אומרים כנגדנו כדי להצדיק את רשעותם. זו דרכם כסל למו של האומות מאז ומעולם - כך היה טיטוס, כך אדריאנוס, וכך בגרמניה הארורה, שהיה שר הסברה שתפקידו לעשות דה-לגיטימציה לעם היהודי ולהציג את היהודים כמקקים. ואם הם מקקים, הדרך להיפטר מהם היא בפליט ובגז. יצרו ליהודים תדמית של טפילים, של אנשים מלוכלכים, של תת-אנושות, וממילא נוצר כר נוח לבצע בהם את הפתרון הסופי. "פצו עלינו פיהם" - וכיוון שפערו כנגדנו פיהם בדברי גנאי וביזיון, יכלו אחר כך לעשות ככל העולה על רוחם.
ונשים לב לסדר: האות הקודמת הייתה ס' - "סחי ומאוס תשימנו", עתה באה פ' - "פצו עלינו פיהם", ורק אחר כך ע' - "עיני נגרה ולא תדמה". גם כאן הקדים פ' לע', כפי שנתבאר לעיל בפרק הקודם, ועל פי אותו יסוד גם כאן.
"פַּחַד וָפַחַת" - הבורח מן הפחד נופל אל הפחת
פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר׃
מסביר ה'לחם דמעה': בזמן החורבן היו לנו שתי פורענויות. "השאת" - מלשון שְׁאִיָּה ושיממון, שכל הערים נשמו ונעשו שממה. "והשבר" - שנשבר גאון עוזנו, תפארת מלכותנו ובית מקדשנו. ועכשיו בגלות נוסף על השאת והשבר גם "פחד ופחת", שאנו חיים בפחד מתמיד. "פחת" הוא בור, ו"פחד" הוא אימה ויראה - ויש לנו פחד מן הפחת: ברגע שהיו רודפים אותם היו בורחים מבלי לדעת לאן, ונופלים בפחתים ובבורות. "מי שנס מתוך הפחד ייפול אל הפחת", כלשון ירמיהו בפרק מ"ח.
ועוד אומר ה'לחם דמעה': מלבד הפחת שנפלנו בה היה לנו גם פחד תמידי, וזהו "השאת" - האסון של הפחת, "והשבר" - שיברון הלב מחמת הפחד. נמצאנו במצב נורא ואיום, שלא די שהיו לנו פחד ופחת, אלא שהדבר הביא אותנו לידי שואה ולידי משבר.
ו'אלון בכות' מסביר שכאן מרומזות גזרותיו של אדריאנוס הרשע. מובא במדרש שהושיב שלוש משמרות: אחת בחמתא, אחת בכפר לקיטיא ואחת בבית אל של יהודה, ואמר: מי שיברח מצד זה - יילכד בצד זה. והיה מוציא כרוזים ומכריזים: כל מקום שיש שם יהודי יבוא, שהמלך רוצה ליתן לו דבר. והיו היהודים ניצודים בכך, וזהו שנאמר "ויהי אפרים כיונה פותה אין לב". נמצא שאדריאנוס יצר מצב כפול: מצד אחד פיתוי, ומצד שני שלוש משמרות - מי שנמלט מזו נתפס בשנייה, ומי שנמלט מהשנייה נתפס בשלישית. וזהו "פחד ופחת": בתחילה מחמת הפחד התחבאנו, ולבסוף כששמענו שהוא מראה לנו פנים שוחקות ומחלק מתנות - הוציאנו בלשון רכה והפילנו בפחת. מן הפחד אל הפחת.
"פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי"
פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי׃
אומר ה'לחם דמעה': כנסת ישראל אומרת שעם כל זה, בכל יום אני בוכה על שבר בת עמי, על אובדן תפארתנו, שכן בעקבות זה נמשכו כל הרעות המתחדשות לבוא עלינו עד היום. כשהיה עם ישראל בהדרו, בגאונו ובתפארתו, רמה קרננו והאויבים חששו מאתנו. אבל משנשבר העם היהודי וסובל - בא כל צרוע וכל זב ומכה בנו בלי רחם.
"עֵינִי נִגְּרָה" - המפתח שנשאר בידינו
עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת׃
מסביר העקדת יצחק: אף שראינו לעיל "סכותה בענן לך מעבור תפילה", שהקדוש ברוך הוא סוכך בענן ליצור מחיצה בינינו לבינו כדי שלא יעלו התפילות, ומחיצה של ברזל נפסקה בין ישראל לאביהם שבמרום - עדיין יש לנו תקווה גדולה, שאמרו חז"ל: אף על פי שננעלו שערי תפילה, שערי דמעה לא ננעלו. ואגב, אם לא ננעלו - למה יש שם שערים כלל? אמרו בשם הרב מבריסק: השערים הם כנגד דמעות תנין, דמעות שווא. על דמעות של שווא טוב שיהיו שערים; אבל כנגד בכיות אמיתיות, כנגד בקשות ודמעות אמת - שערי דמעה לא ננעלו.
ולכן אומר: "עיני נגרה ולא תדמה". כיוון ששערי הדמעה לא ננעלו, ואילו שערי התפילה - "סכותה בענן לך", מה נשאר לי לעשות? מהו המפתח היחיד שעדיין בידינו? "פלגי מים תרד עיני", נוריד דמעות, ועל ידי זה ירחם עלינו הקדוש ברוך הוא. וזהו הפסוק הבא:
עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְהֹוָה מִשָּׁמָיִם׃
עד מתי עיני נגרה? עד שישקיף ויראה ה' משמים את מצבנו. כשאנחנו בוכים - השערים לא ננעלו, וזו הדרך שבה עדיין אפשר לפעול ולהשפיע.
הסבר נוסף ב'לחם דמעה': "נגרה" מלשון מים ניגרים, שהמים ניגרים מעיני. ו"מאין הפוגות" אינו תיאור של העין אלא טעם לבכי: "עיני נגרה ולא תדמה" - עיני אינה דוממת, כל הזמן ניגרות ממנה הדמעות, ומה הסיבה? "מאין הפוגות" - אין הפוגה בגזרות הקשות, אין מנוחה מן האויבים, אין שלב שבו אפשר להירגע מעט. לכן עיני בוכייה בלא הפסק.
ועוד הסבר: "מאין הפוגות" רמז לחורבן בית שני, שבו לא נודע לנו הקץ. חיבה יתרה ניטלה מן הראשונים, אומרים חז"ל, אך נודע להם הקץ - שבעים שנות גלות בבל. לעומת זאת בבית שני כבר אלפיים שנות גלות ולא נודע לנו הקץ. ולכן הבכייה היא מאין הפוגות, עד מתי - "עד ישקיף וירא ה' משמים", כי איננו יודעים מתי קץ הפלאות שבו עתיד הקדוש ברוך הוא להתגלות עלינו. אילו ידעתי מתי, הייתה הפוגה: עוד שבעים שנה תהיה גאולה. אבל כשאיני יודע מתי, העין בוכה ובוכה בלא הפסקה, מאין הפוגות.
לסיכום:
בקטע הזה מתאר המקונן את שיא הריחוק: ענן סוכך החוסם את התפילה, ביזיון של "סחי ומאוס" בעיני העמים, פיות פעורים לבלוע את ממוננו ולהשמיץ את שמנו, פחד ופחת שהפילו אותנו מן הפח אל הפחת, ושבר שממנו נמשכו כל הצרות. אך יש כאן גם תוכחה וגם נחמה. תוכחה - "כשרציתי לא רצית", שאין לאדם להחמיץ את ההזדמנות שהקדוש ברוך הוא נותן לו, שמא ימצא את השערים נעולים. ונחמה - שהסכיכה על התפילה נכתבה חסרה, שכן שערי דמעה לעולם לא ננעלו. זהו המפתח שנשאר בידינו: "עיני נגרה ולא תדמה" - עד ישקיף וירא ה' משמים.