פרק ג' באיכה הוא פרק של חשבון נפש. אחרי שירמיהו קורא לעם לתקן את המעשים - "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'" - הוא עובר עכשיו לדבר על תיקון המחשבה, מחשבת הלב. בשיעור זה נעמוד על שלושה פסוקים: "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם", "נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ" ו"סַכּוֹתָה בָאַף", ונראה בהם שורה של ביאורים מבעלי המפרשים על המגילה.
נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם׃
מסביר בעל ה'לחם דמעה': כאשר אדם חוטא במחשבת הלב, כביכול ליבו שקוע בתוך טיט היוון, תקוע עמוק עמוק בתוך הבוץ. מה עושים כשרוצים לשוב בתשובה ולרומם אותו? "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם" - בידינו נרים את ליבנו ונגביה אותו מתוך הטיט שבו הוא שקוע, ונשא אותו "אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם". ועל ידי זה נזכך אותו מאותן מחשבות אוון שהיו בו.
ובדרך צחות מסבירים: הרבה פעמים אדם שומע דבר מה ומוחא כפיים מרוב התלהבות. אומרים לו: אדוני, עזוב את הכפיים - שהלב יהיה בכפיים. "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם", שההתלהבות ומחיאות הכפיים לא יישארו דבר חיצוני. את הלב תיתן בפנים, את הלב תשקיע בתוך המעשה, שלא יהיה רק רעש כלפי חוץ וליבו בל עימו.
בספר 'תורת חיים' מבאר על פי מאמר חז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד". הנשמה חצובה מתחת כיסא הכבוד, והתשובה צריכה להיות תשובה שמגיעה עד למעלה, ממש עד כיסא הכבוד. משל למה הדבר דומה? לאדם הנאחז בחבל דק, ותמיד הוא במצב שהחבל עלול להיקרע. אם התשובה אינה שלמה - אתה תלוי באמצע החבל, והחבל עלול להיקרע. מה צריך לעשות? לטפס מהר עד למעלה ולהיאחז בקורה. כל עוד אתה נאחז רק בחבל, הוא מכביד לאט לאט עד שנקרע. זו, אומר ה'תורת חיים', בחינת כרת: התרחקת והתרחקת, עד שבסופו של דבר החבל נקרע.
וזה שנאמר "וְנָשׁוּבָה עַד ה'" - שהתשובה תהיה עד לריבונו של עולם, ולא להישאר תקוע באמצע החבל. וכן "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם" - עד לאן? "אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם". שהתשובה תגיע עד לקודשא בריך הוא, ולא תישאר באמצע, כי מי שנשאר באמצע - החבל עלול להיקרע.
עוד מסביר ה'לחם דמעה': אחרי שהמקונן קורא לכולם לשוב בתשובה, הוא בא ואומר שכל אחד, אחרי שיעשה תשובה בפני עצמו, יראה את תום ליבו לכולם. היה מקום לחשוב שעדיף לעשות תשובה בסתר, אך המקונן אומר: לא. כאשר אתה עושה תשובה בפרהסיה, וכולם רואים איך אתה משפר את מעשיך ומשנה את דרכיך - כולם כביכול מעידים שהתשובה הזו נעשתה בכל לב. ולא זו בלבד, אלא שזה יוצר לחץ סביבתי שגורם גם לאחרים לשוב בתשובה.
כולנו יודעים שהלחץ הסביבתי הוא הדבר המשפיע ביותר על אדם לעשות דבר מה או לחדול ממנו. זהו גדרה של אופנה: אנשים עושים משהו - למה? כי היום זה באופנה. אופנה כמו אופן המתגלגל: זה מה שכולם עושים, ולכן כולם יעשו את זה. כולם לובשים סוג מסוים, כולם מתנהגים בצורה מסוימת. "אני חייב את זה" - למה אתה חייב? "כי לכולם יש". כולנו מכירים את טיעון המחץ הזה של הילדים: נו, אז מה אם לכולם יש? לא, אם לכולם יש - אז חייבים.
עשו מחקרים עד כמה אנחנו מושפעים מתסמונת העדר. פעם הכניסו אדם למעלית מבלי שידע שזו בדיקה, וכל הנוכחים במעלית עמדו עם הפנים אל הראי. הוא בא לעמוד עם הפנים אל הצג, כדי לראות באיזו קומה המעלית נמצאת, ופתאום קלט שהוא עומד הפוך מכולם - והסתובב. כמעט כל הנבדקים הסתובבו לעמוד באותה עמידה שעמדו כולם. מה ההיגיון? תעמוד מול הדלת ותראה מתי היא נפתחת! אבל הוא פתאום תופס את עצמו כמשונה, והוא לא רוצה להיות משונה.
ובמחקר נוסף: הציגו בפני כיתה שלמה שתי צורות שההפרש ביניהן דק, אך ניתן להבחין בו, וביקשו מכולם להצהיר שהמשולש הימני גדול מן השמאלי. כולם אמרו כך, ורק אחד לא היה בסוד העניין. הוא ראה בבירור את ההפך, אבל פחד לומר: "כן, הימני, הימני..." - כולם רואים ימני, אני פתאום אומר שמאלי? זהו עדר. וכשאדם מתנהג כמו עדר, פירושו של דבר שאין לו חשיבה עצמית. וזו הצרה הגדולה ביותר של האדם: שהוא אינו עושה את מה שצריך לעשות, אלא את מה שכולם עושים.
וזה מה שאומר כאן המקונן: עשה את תשובתך בפרהסיה. מה מעלתה? שהיא גוררת אחרים איתך. כשכולם רואים שדור שלם דורש תשובה - כולם מתחזקים. ולעומת זאת, הייתה מציאות הפוכה, שכל מי ששמר מצוות לא רק שלא נחשב, אלא אדרבה - ביזו והשפילו אותו, ואז אנשים התביישו לקיים מצוות בפרהסיה, וממילא התביישו גם להתקרב לעבודת ה'. לכן יש לפעמים עניין להחצין את התשובה, להראות כלפי חוץ איך שבת בתשובה שלמה ואינך חושש מן המלעיגים ולא ממה יאמרו. "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם" - אל תשאיר את הלב ששב בתשובה נסתר; שא אותו אל הכפיים, שכולם יראו איך תיקנו מעשינו וליבנו זך וטהור, ויוכלו להעיד שהתשובה שלמה מלב ונפש, ועל ידי זה נעודד גם את האחרים לשוב ולהתקרב אל ה'.
עוד מסביר ה'לחם דמעה': "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם" - הכוונה שנתפלל לקדוש ברוך הוא על השכינה שנסתלקה מבינינו. כולנו מכירים את הקינה על עשר הגלויות שגלתה השכינה: שגלתה מן הכרוב להיכל, ומשם עלתה לגג, וגם שם ראתה אותם עושים כיוונים ומשתחווים אל החמה, עד שאמרה "אלכה ואשובה אל מקומי", והשכינה נסתלקה למקומה בשמיים. אומר המקונן: בואו נשפוך שיח לפני השם יתברך - "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם" מכל ליבנו, על מה? על כך ש"אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם" - שהשכינה נתרחקה מאיתנו, ובמקום "ושכנתי בתוכם" נסתלקה לשמיים. על זה תהיה עיקר תפילתנו.
ביאור נוסף ב'לחם דמעה': העיקר בתשובה הוא שידיו של אדם תהיינה נקיות. כידוע, בשעת עצירת גשמים ובשעת צרות, כשגדולי ישראל היו מכנסים את הציבור לזעקה ולתפילה, בדק הבית שהיו עושים היה דווקא בעניין ניקיון הכפיים: בדיקת המשקולות, שלא ירמו בני אדם בכל מיני עניינים.
ומעשה שהיה: אדם שמכר לחם לפי משקל, והיה קונה חמאה מבעל מחלבה בבלוקים של קילו. יום אחד החליט לשקול, וראה תשע מאות גרם. תבע אותו לדין תורה ואמר לדיין: שנים אני קונה ממנו בלוקים שרשום עליהם קילו, ומתברר שיש בהם תשע מאות גרם בלבד, ואני דורש החזרים רטרואקטיבית. שאלו את בעל המחלבה מה בפיו. אמר: אגיד לך את האמת - כבר שנים אין לי אבן משקולת של קילו. מה אני עושה? אני קונה מן השכן שלי בעל המאפייה כיכרות של קילו, מניח כיכר על כף אחת של המאזניים, וכנגדה שם חמאה - וכך אני מוכר לו. נמצא שהתלונה על החמאה שמשקלה תשע מאות גרם צריכה להתחיל בכיכרות שלו.
ומעשה דומה בזמננו: הזמרים מתלוננים כל הזמן על הצורבת שאוחזת באנשים, שבמקום לשלם שישים שקלים לדיסק, מדינה שלמה מסתדרת עם דיסק אחד. אנשים לוקחים, צורבים, מעלים לרשת, וכולם מקבלים את הדיסק החדש בלי לשלם. פעם עשה מישהו בדיקה, ומצא דבר מדהים: כמעט כל אותם זמרים מחזיקים אולפנים פרטיים - היום אין זה מסובך לקחת חדר ולעשות ממנו אולפן, וזה זול בהרבה מתשלום על שעות אולפן - והתברר שכמעט לכולם יש במחשבים תוכנות אודיו גנובות. ותבינו: מדובר בתוכנות מקצועיות שעולות אלפיים או ארבעת אלפים דולר. הוא ילך וישלם אלפיים דולר? מה שאחרים עושים לו בצריבת דיסקים, הוא עושה להם. ואין בזה שום לגיטימציה למה שעושים לו; אלא שכשאחד מדבר איתך על "אל תגזול ממני", ואין לו בעיה לגזול מאחרים - הוא אפילו לא גוזל אותם בשישים שקלים, אלא באלפיים דולר.
ולכן אומרים שעיקר התשובה, כשרוצים לעורר את הציבור ולברר מדוע באות גזרות, הוא בעניין ניקיון הכפיים - להראות שידינו באמת נקיות ולא דבק בהן גזל. מספרים שבתימן, וכך מספרים גם על מקומות אחרים, היה פעם מצב של עצירת גשמים. הלכו כולם להתפלל, והגיע חנווני פשוט ובידו המאזניים שלו, ואמר: ריבונו של עולם, אתה יכול להעיד שמעולם לא רימיתי במשקלות. ואם מעולם לא רימיתי במשקלות, אנא, בזכות זה תשפיע גשמים לעמך ישראל. וכשסיים את בקשתו התחילו גשמים לרדת. רואים שניקיון כפיים מעלתו עצומה, ובזכותו בוקעים את כל הרקיעים. ולכן כתוב שראשי העם, כשהיו אוספים את הציבור לתענית, היו בודקים עמם דווקא את הנקודות הללו.
וזהו "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם": שטוהר הלב יעבור גם לידיים. שלא יהיה לך טוהר בלב בלבד, לב מלא שאיפה לרוחניות, ואילו הידיים - האם לקחת מזה משהו גם אליהן? שגם ידיך יהיו נקיות וטהורות, שהידיים לא יתביישו מן הלב. ואת שניהם יחד ניקח לפני "אֵל בַּשָּׁמָיִם": את המחשבות הטהורות והרצון הכן שבלב קח גם אל הכפיים, ואת שניהם העלה למעלה - ואז באמת ראויות תפילותינו להתקבל.
בספר 'אלון בכות' מסביר: כתוב בספרים הקדושים שכשאדם עושה מצווה לשמה, המצווה מגיעה עד למעלה, עד לקודשא בריך הוא בעצמו; אבל כשעושה מצווה שלא לשמה, היא מגיעה אל המלאכים, ואתה זקוק כביכול לבלדרים שיעבירו אותה הלאה. וזה שאומר: "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם" - נעשה את המצווה בכזו כוונה, עם כל הלב, ועל ידי זה נגיע "אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם" ולא אל המלאכים. תגיע ישירות אל האל שבשמיים, כי מצוותך היא מצווה שכל הלב נמצא בה.
נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ׃
יש כאן קושי בפסוק, שהוא כביכול סותר את עצמו מיניה וביה: "נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ". והלוא זה מובן מאליו - אם פשעת, מדוע שה' יסלח? ואף על פי כן יש כאן כעין קובלנה: ריבונו של עולם, למה לא סלחת?
מיישב ה'לחם דמעה': אמנם אנשים רבים חטאו, אבל לא ייתכן שלא היו בודדים צדיקים, אנשים שבאמת הלכו בדרך ה' ולא חטאו. וזה הרמז שבלשון הפסוק: לא נאמר "אנחנו פשענו" אלא "נַחְנוּ", בלי אל"ף - לרמוז שהאל"ף היא אחדים, היו אחדים שלא פשעו. אם כן, ראוי היה, ריבונו של עולם, שבזכות אותם אחדים - שהרי צדיק אחד בכוחו לגונן על כל הדור - תסלח לנו. ולמה "אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ"? הרי "נחנו" פשענו ולא "אנחנו", ובודדים היו שלא פשעו, וראוי היה להגן על הדור כולו בזכותם.
הסבר נוסף ב'לחם דמעה': הסיבה שפשענו ומרינו - "פשענו" זה פשע, "ומרינו" זה מרד, להוסיף חטא על פשע - היא מפני ש"אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ". וכיצד? כתוב "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא", והכול שואלים: וכי מפני שה' סולח יראים ממנו? לכאורה אדרבה - כשאתה אומר לי "איני סולח", הפחדת אותי; ואם אתה אומר לי שתסלח, לא הפחדת אותי כלל, אעבור עבירה שהרי אתה סולח.
אלא שהתשובה היא כן. פעמים שאם תאמר לאדם "איני סולח", והוא יודע שהרבה לפשוע, יאמר: כבר אין לי מה להפסיד, ממילא אינך סולח, וכאשר אבדנו אבדנו. מכיר אני סיפור על אדם שהגיע בבנק לשמונים אלף שקלים מינוס - לא עסק, אדם פרטי, עוד בתקופות שהבנק היה מאפשר להיכנס למינוס. שאלו אותו איך הגיע לזה, אמר: משלב מסוים הבנתי שאין נפקא מינה אם אחסוך עוד עשרה שקלים או עוד חמישים. הרי משלושים אלף שקלים איני יודע איך יוצאים, אז מה זה משנה אם זה שלושים או שלושים וחמישה? גם מן השלושים איני יודע איך יוצאים. הגיע שלב שבו כבר הייתי חופשי עם הקניות, כבר לא עשיתי שום חשבון. יש סכנה גדולה מאוד כאשר נותנים לאדם להרגיש שאין לו מה להפסיד - אז הוא יתנהג כמי שאין לו מה להפסיד.
לכן אנו אומרים: ריבונו של עולם, "עמך הסליחה למען תיוורא". כשאתה מוחל וסולח - אדרבה, זה גורם לי יראה ממך, כי זה אומר שאני יכול לתקן, ואם כן היזהר ואל תקלקל עוד. אבל אם אינך סולח כלל, יאמרו אנשים: גמרנו, אחרי כל מה שעשינו אין לנו מה להפסיד, וימשיכו לחטוא. וזהו שאומרים כאן: "נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ", ולא רק פשענו אלא "וּמָרִינוּ", ולמה? "אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ" - עשינו חשבון שממילא כבר אינך סולח, התייאשנו מן הסליחה, וכשאדם מתייאש שוב אין נפקא מינה אם המינוס שלו שלושים או שמונים, כי מזה ומזה אינו יודע כיצד יוצאים, ולכן יוסיף חטא על פשע.
ואפשר להוסיף ביאור בדרך צחות: בווידויים הארוכים, כמדומני בווידויו של רב סעדיה גאון, מופיע לשון מליצה: "כמו שטבע לי לחטוא, כך טבע לך למחול ולסלוח" - ולא הכול אומרים זאת, משום שהלשון מליצית והיו שלא רצו לאומרה. לפי זה אפשר לומר שבאים כאן בטרוניה ובתמיהה: "נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ" - למה? כי טבע לי לחטוא. אבל "אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ"? ריבונו של עולם, הרי טבע לך למחול ולסלוח! כביכול לא מילאת את חלקך בחוזה: אנחנו עשינו כטבענו, ופתאום אינך עושה כטבעך.
סַכּוֹתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ׃
מסביר ה'לחם דמעה' כמה תהפוכות עברנו מן המציאות של יציאת מצרים ועד למציאות שבה יצאנו מארץ ישראל. כמו אותו מקונן שדיברנו עליו בעבר, שעשה קינה על "בצאתי ממצרים - בצאתי מירושלים": בוא וראה את ההבדל העצום, אילו זכויות מיוחדות היו לנו בצאתנו ממצרים, ואיזו הידרדרות נוראה בצאתנו מירושלים. בצאתנו ממצרים היה הקדוש ברוך הוא חופף עלינו כל היום בענני כבוד, ועכשיו "סַכּוֹתָה בָאַף" - במקום ענני כבוד, במה סוכך עלינו? באף, בכעס.
ולא זו בלבד: מי שימנה את ארבעים המסעות יראה שסך הטלטולים שלנו היו מועטים. "ונשב בקדש ימים רבים" - יש אומרים שתשע עשרה שנה ישבו בקדש, ויש אומרים שלושים ושמונה שנה, וכל שאר המסעות התחלקו בשאר השנים. נמצא שהמסעות היו מעטים. אבל כאן "וַתִּרְדְּפֵנוּ" - המסעות היו מרובים, נרדפנו ממקום למקום, "הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ". איזה הבדל עצום: שם הענן חופף עלינו כל היום, וכאן האף והכעס מלווים אותנו וסוככים עלינו.
ה'עקדת יצחק' מסביר: "סַכּוֹתָה" הוא לשון סככה ומסווה. כביכול הקדוש ברוך הוא שם סככה ומסווה כנגד פניו, ועל ידי זה "וַתִּרְדְּפֵנוּ". שהרי אם הקדוש ברוך הוא רואה את צערנו ואת עוניינו, אין מידת הרחמים יכולה שלא לחוס ולחמול. אבל מה עושה הקדוש ברוך הוא כשישראל סוטים מן הדרך? "ואנכי הסתר אסתיר פני מהם" - ואז "והיה לאכול". כל עוד הקדוש ברוך הוא מסתכל, אי אפשר: "כי באור פניך נתת לנו תורה וחיים, אהבה וחסד, צדקה ורחמים, ברכה ושלום" - כל זה כשאור פניו עלינו. וכשרוצה להביא עלינו צרות, שם מסווה, והוא ההסתר פנים. וזהו: על ידי ש"סַכּוֹתָה", ששמת מסווה כנגד עיניך כמי שאינו רואה אותנו, על ידי זה "בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ" - האף וחרון האף שולטים בנו, עד כדי כך ש"הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ".
ועוד אפשר להסביר בפסוק: הרי "והאלוקים יבקש את נרדף". כשיש מישהו נרדף, הקדוש ברוך הוא מבקש אותו, ואפילו אם הרודף צודק והנרדף אינו צודק - כשרודפים מישהו, ה' מבקש את הנרדף. מסופר על הרב מבריסק, שפעם היה אדם שעשה מעשה לא הגון, ובאו אל הרב לשאול על כל מיני פעולות שיש לעשות נגדו. אמר להם הרב מבריסק מה לעשות, אבל הוסיף: צריך להיזהר מאוד שלא להפוך אותו לבחינת נרדף. שאם יהיה נרדף - האלוקים יבקש את נרדף, ומה שתרצו לעשות לא תצליחו, והוא דווקא יצליח, כי ה' יהיה בעזרו ויסייע לו, שכן הקדוש ברוך הוא טבע בעולמו כביכול לבקש את הנרדף.
וזהו שאומר כאן: "סַכּוֹתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ" - אף על פי שרדפו אותנו, ובמצב כזה דרכו של ה' לחמול, שהרי האלוקים יבקש את נרדף, אף על פי כן "הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ". כביכול היה כאן מעל הטבע: נרדפנו וה' לא חמל. ומה ההסבר? כמו שהסברנו קודם: היות ו"סַכּוֹתָה", היות והייתה כאן מחיצה, היות והיה כאן הסתר פנים - הגם שנרדפנו בצורה הקשה ביותר, מידת הרחמים לא חסה ולא חמלה.
בשלושת הפסוקים הללו עובר המקונן מתיקון המעשה אל תיקון הלב. "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם" - להוציא את הלב מטיט היוון, לתת את הלב בתוך המעשה ולא רק התלהבות חיצונית, לשוב תשובה שלמה שמגעת עד כיסא הכבוד ולא נעצרת באמצע החבל, לעשות תשובה גלויה שתגרור אחרים, להתפלל על השכינה שנסתלקה, ובעיקר - להעלות את טוהר הלב גם אל הכפיים, שהידיים לא יתביישו מן הלב, שאז המצווה מגיעה ישירות "אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם". "נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ" מלמדנו שגם בדור חוטא היו אחדים זכים שראויים להגן, ושהייאוש מן הסליחה עצמו הוא שמוסיף חטא על פשע - ולכן "עמך הסליחה למען תיוורא". ו"סַכּוֹתָה בָאַף" מגלה את שורש הצרה: הסתר הפנים, שהמסווה שבין ה' לבינינו הוא שמאפשר לרדיפה להימשך בלי חמלה. ומכאן הדרך אחת: להסיר את המסווה בתשובה שלמה, בלב ובכפיים כאחד.