פרק ב' של מגילת איכה מתאר את חורבן המקדש והעיר מידו של הקב"ה עצמו, והוא נחתם בפסוק שכולו זעקה: תיאור היום הנורא שבו לא נשאר מי שלא נפגע. נעמוד על הפסוק האחרון בפרק, על ריבוי הפירושים שבו, ועל השאלה הגדולה העולה ממנו.
תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד מְגוּרַי מִסָּבִיב, וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף יְהֹוָה פָּלִיט וְשָׂרִיד, אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם׃
אומר כאן המקונן: כמו שבימי חג ומועד היו עולי הרגלים באים לירושלים מכל קצוות תבל, כך קראת והתאספו היום 'מגורי מסביב' - השכנים הגרים סביבותיי, האויבים הרעים שמסביב לגבולותיי. וכשם שברגל התכנסו ההמונים לעיר, כך התכנסו עתה האויבים עליה. 'ולא היה ביום אף השם פליט ושריד' - ביום כעסו וחרון אפו לא היה מי שנפלט ושרד מאותה חימה.
התרגום מפרש את הפסוק כתפילה: 'תקרא חירות לבני עמך בית ישראל על ידי המשיח'. כביכול אומר המקונן - אנא השם, תקרא לעמך ישראל ותוציא אותם לחירות על ידי המשיח, כמו שעשית על ידי משה ואהרן ביום הפסח. זהו 'כיום מועד': כמו שעשית ביום המועד, שהרי פסח הוא זמן הגאולה, וכשם שאז קראת לנו לגאולה והוצאת אותנו מן הגלות, כך תקרא עתה חירות לבני עמך.
ולפי זה 'מגורי מסביב' פירושו: כל אותם שגרים מסביב, במקומות שנידחו לשם - תקרא להם שיבואו וייאספו, דהיינו שתיתום הגלות. 'ולא היה שריד ופליט' - אלה שלופפו בסדינים וגודלו בתפנוקי מלכים, אויבי כילה אותם. ולכן, ריבונו של עולם, את מה שנותר - אנא, תקרא ותאסוף את כולם, את כל עם ישראל שיצאו בגלותם, תקרא להם כיום מועד, כחג הפסח שהוא חג הגאולה.
יש מסבירים ש'מגורי מסביב' הם עם ישראל שגרו בסביבות ירושלים, ובעקבות האויב נהרו כולם אל העיר, שהרי ירושלים הייתה מוקפת חומות. אך האם זה הציל אותם? אדרבה - המצב נעשה הרבה יותר גרוע. שהרי בירושלים שרר מצור, ומחמת ההתכנסות פרץ בה רעב נורא, וכל אותם שחשבו להימלט ממקומות רחוקים ולהישגב מאחורי החומות - דווקא משום שהיו סגורים בפנים, נספו ברעב. וזהו שאומר: הגם שכל 'מגורי מסביב' באו לכאן וכולם נקראו הנה, בכל זאת 'לא היה ביום אף השם פליט ושריד', כי כל אשר טפחתי וריביתי - האויב כילה את כולם.
ביאור נוסף: 'מגורי' מלשון 'לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ', לשון פחד ויראה. אותם שקודם לכן היו יראים ממני, כמו שנאמר 'וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' - תבוא עליהם פורענות כפורענות שבאה עליי. 'תקרא כיום מועד מגורי מסביב' - אנא השם, תיפרע מהם כמו שעשו לי.
עוד פירוש: תחילת החורבן הייתה לגויים כיום מועד. ריבונו של עולם, כשהבאת עלינו מפלה, המפלה הזאת שימחה את הגויים ועשית להם יום חג. 'תקרא כיום מועד' - כאותו יום שבו אדם חוגג את ניצחונו, כך עשית להם מועד בשעה שהבאת עליי את מפלתי. ריבונו של עולם, למי עוללת כה? 'אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם' - אלה שגידלתי, האויב מכלה את כולם.
משל למה הדבר דומה? לעיר שלא היה בה רופא, ובאו עליה חולאים רבים. שלחו שליח אל רופא שגר במקום רחוק, סיפרו לו את כל הצרות, והוא שלח תרופות לכל החולים, כל אחד כפי עניינו. לאחד החולים הכין שקית מלאה בתרופות רבות. אמר לו השליח: נכון, אתה צודק, לפי המחלה הוא צריך את כל התרופות האלה - אבל אני מכיר את החולה הזה. אם הוא ייקח את כל זה, גמרת עליו. בתרופות האלה הוא לא יעמוד, שהרי הרבה פעמים התרופות חריפות וקשות.
וזה מה שאומר המקונן: ריבונו של עולם, הצרות האלה שהבאת על עם ישראל - למי עוללת כה? על מי גזרת כן? הרי העם הזה חלש, ואינו יכול לקבל את כל הייסורים הללו. והגם שהדין מגיע לו, אין בכוחו לעמוד בזה. 'אשר טפחתי ורביתי' - הבנים היקרים שכל כך הרבה זמן טיפחתי וגידלתי אותם, ואיזה צער נורא לראות את האויב מכלה אותם. אנא השם, ראה בצרתנו, חוס ורחם עלינו, ויגאל אותנו השם גאולת עולמים.
לכאורה הדבר תמוה, וכפי ששואל הסטייפלר בטעם המקרא: הרי אנו רואים שביום אף השם דווקא כן היה פליט ושריד - 'חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ'. אין מצב שבו עם ישראל יכלה, שהרי הבטיח הקב"ה שאם ישבתו השמים והארץ, אז ישבתו ישראל מלהיות לפניו גוי כל הימים - וכשם שהשמים והארץ אינם שובתים, כך עם ישראל לא ישבות לעולם. וכן נאמר: 'וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם'. אם כן יש ברית שעם ישראל יישאר קיים לנצח, ולא ייתכן שיתמו. כיצד אפוא נאמר 'ולא היה ביום אף השם פליט ושריד'?
מיישב הסטייפלר: 'לא היה פליט ושריד' אין הכוונה שלא נותר מי שנשאר בחיים, אלא שלא היה פליט ושריד מאף השם. מהו אף השם? אלה לחרב, אלה לגלות, אלה למכות, אלה לייסורים. ביום אף השם לא נמלט אף אחד ולא נותר שריד שיוכל לומר 'אף השם לא חל עליי'. כולם נתייסרו, כולם לקו ביום אף השם, ולא היה מי שלא פגעה בו יד השם. רבים אמנם נשארו בחיים, אך אין אחד שיכול לומר שלא פגע בו אף השם. יש שנפגע בצורה קשה יותר ויש בצורה קלה יותר - אבל פליט ושריד מאף השם לא היה.
רבי חיים קנייבסקי מיישב את שאלת אביו באופן אחר: הכוונה היא לארץ ישראל. שהרי ארץ ישראל התרוקנה מכל יושביה, וכתוב שחמישים ושתיים שנה לא עבר עוף בארץ ישראל ולא קינן בה - עד כדי כך הייתה הארץ מרוקנת מיושביה. וזהו שנאמר כאן: 'ולא היה ביום אף השם פליט ושריד' - לא נותר פליט ושריד בארץ הקדושה. לא שלא נותר פליט ושריד בחיים, אלא שבארץ הקודש לא נשאר איש; ואם אפילו עוף לא עבר בה, ודאי שאדם לא היה בה. כולם יצאו וגלו, ולא נותר פליט ושריד בארץ ישראל.
הפסוק החותם את פרק ב' נדרש בכמה פנים: קריאה לאויבים מסביב כביום מועד; תפילה שיקרא הקב"ה חירות לעמו על ידי המשיח כביום הפסח; התכנסות בני הסביבה אל ירושלים שרק החמירה את גורלם; בקשה שתבוא על היראים ממני פורענות כפורענותי; והחורבן שהיה לגויים כיום חג. ועל 'אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם' מלמד משל הרופא, שהחולה אינו יכול לעמוד בכל התרופות - כך עם ישראל אינו יכול לעמוד בכל הייסורים. ועל הקושי 'ולא היה ביום אף השם פליט ושריד' למדנו שני יישובים: שלא נמלט איש מאף השם אף שרבים נותרו בחיים, ושלא נותר פליט ושריד בארץ הקודש שהתרוקנה מיושביה. ומתוך כל אלה עולה התפילה: אנא השם, ראה בצרתנו, וגאלנו גאולת עולמים.