פרק י"ב בקהלת הוא הפרק שבו שלמה המלך פורש לפנינו את תמונת הזקנה על כל שלביה, כדי להעמיד את האדם על התכלית. אנו עומדים בפסוק ה', שבו מתוארים תחילה פחדי הזקן, ולאחר מכן כיבוי שלושת כוחות הגוף באמצעות שלושה משלים: השקד, החגב והאביונה. וכל זה למה? כדי שהאדם יפנים ש"הולך האדם אל בית עולמו", ויתעורר בעודו יכול.
גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי־הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל־בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים׃
מבאר האמרי שפר: בנעוריו היה האדם עשוי לבלי חת, בעל עוצמות, מדלג כאייל על כל הר וגבעה. עתה הדרך כולה מלאה חתחתים - בכל מקום שהוא הולך הוא נתקל, בכל צעד יש לו הפרעות. הוא ירא גם מזבוב. וכשהוא רואה מקום מוגבה, אין הוא שוקל עוד אם לקפוץ על גדרות, אלא אם בכלל לעלות על המדרכה. גם היא הופכת בעיניו לסוג של מחסום.
בהמשך הפסוק יש שני ביאורים, המחלקים את כוחות הגוף לשלושה. הביאור הראשון הוא של האמרי שפר, המסביר שכוחות הגוויה נחלקים לשלושה: הכוח המתעורר, כוח הדמיון והכוח המתאווה - ושלושתם נרמזים בשקד, בחגב ובאביונה.
הכוח המתעורר הוא הערנות של האדם, ההתרוצצות שלו, ולרוב היא כדי לבקש הון. הוא רץ ממקום למקום: כאן עסקה, שם אפשר לעשות כך, עכשיו הוא סוגר פה ומגיע לשם. יש לאדם ערנות, והריצות בעיקרן הן אחרי הממון.
הכוח השני הוא כוח הדמיון: האדם מדמיין לעצמו איך הוא בונה, קונה, מוציא, מייצר, מייבא. דמיונות רבים שבהם הוא הוגה ושוגה, כדי לעשות, להתקדם, לבנות ולהתחתן. ובאמת, אילמלא הדמיון לא היה אדם מזיז את עצמו מילימטר. מה מביא אדם לזוז? הדמיון שהוא מדמיין לעצמו איך ירוויח, איך יהיה לו, איך יתקדם ומה יעשה - ועם זה הוא מתקדם.
אמרתי לכם בזמנו: הרב ברוך מרדכי אזרחי הספיד את הרב עובדיה יוסף, ואמר שהגדלות של הרב עובדיה הייתה בכך שהוא הכיר את הרב עובדיה "עוד כשהיה עובדיה". מה זה בא לומר? שאיפות. עוד כשהיה קטן היו לו ידיעות ברורות שהוא הולך להיות גדול הדור.
והרב יצחק יוסף שליט"א, הראשון לציון, ספר כאן שכשהרב עובדיה נפגש בשלב מסוים עם אמו, היא ביטלה את השידוך. מדוע? מפני שכשהיה מגיע לבית אביה, היה מדבר עם האב ולא מסתכל עליה. על פי ההלכה הוא כבר הכיר אותה, ואין לו צורך להסתכל - אבל היא ראתה בזה פרישות שאין לדעת להיכן תגיע. אביה, הרב פטאל, שאהב את הרב עובדיה אהבה גדולה, היה בצער עצום, ואמר לו: נסה לדבר איתה. אמר לו: כבר ניסיתי. אמר לו: אז אני אדבר איתה. אמר: הלוואי ותצליח. הם נפגשו שוב, והרב אמר לה: תראי, מה שאני שומר עכשיו ריחוק - זה על פי ההלכה; אנחנו הולכים להתחתן, והכול יהיה אחרת. ובשביל שתדעי - אני עומד להיות אדם גדול, ותדעי שאת תקבלי שווה בשווה את השכר שיהיה לי. כך הבטיח לה, והיא הסכימה.
תתארו לכם שהייתה מסרבת - איזה הפסד נצחי. אבל היא הסכימה, וראו איזה דור הביאה, אילו צאצאים ואיזו המשכיות, וזכתה להיות אשת חבר שמסרה נפשה ממש מעל הטבע למען ההתמדה ועסק התורה של הרב ללא שום הפרעות. כלומר: הגדלות היא לשאוף, ולדעת כבר בגיל קטן לאן אתה מיועד להגיע, ולשים זאת למול עיניך כמטרה - ולהגיע. זהו כוח הדמיון: האדם רואה את העתיד, מדמיין איך זה יהיה, לשם הוא שואף ולשם הוא מגיע.
ובהקשר זה נשאלתי: אולי מפני שהבטיח לה כל זאת, לא נשא אישה לאחר פטירתה? לא, לא בגלל זה. לאחר שנפטרה הציעו לו שידוכים. הרב כדורי התחתן בגיל שמונים לאחר שאשתו נפטרה, ואמר שאין הוא יכול לעשות שום דבר מן התיקונים אם אינו נשוי - שכל ענייני התיקונים הם דכורא כעין נוקבא, ובלא הנוקבא אינו יכול. באו להציע גם לרב עובדיה, והוא אמר: מה, אין לי מה לעשות? אישה מצפה מבעלה שישב איתה ויפנה לה זמן, ומה אני, בחור צעיר? תנו לי לשבת וללמוד. מה שהיה צריך - כביסות וסידור הבית - עשו משה ויהודית מצוין. הוא לא רצה ריחיים על צווארו בשלב הזה של חייו.
אבל בלי קשר לזה, צריכים לדעת: התפיסה שאדם אינו מתחתן כדי "לכבד" את אשתו שנפטרה היא דעה משובשת, נגד דעת התורה. שומעים אותה אצל אנשים בחוץ, לא אצל בעלי התורה. יש מי שחושב שאישה מכבדת את בעלה בכך שאינה מתחתנת, ונשארת אלמנה מגיל שלושים עד גיל תשעים, ואם תתחתן - שמא יאמרו הילדים או משפחת הבעל שהיא שוכחת את זכרו. אלו דעות משובשות, ואינן דעת היהדות. על פי התורה אסור לאדם להישאר בלי אישה, ואדם חייב להתחתן - ואף בתוך השנה.
היה לי פעם מעשה בבחור צעיר מסכן, שאשתו הייתה חולה במחלה כשנתיים, וכשנפטרה בא לשאול אם עליו להמתין, שהרי יש הלכות להמתין שלושה רגלים וכדומה. אמרתי לו שלא ימתין, ויתחתן מיד. ואכן לאחר כמה חודשים התחתן. אחר כך אמר לי שרבנית פלונית - לא נזכיר שמה - אמרה לו: מה פתאום הוא מתחתן, מה זה, מה פה ומה שם. אמרתי לו: תסלח לי, אבל היא מדברת שטויות. "יישרפו דברי תורה ולא יימסרו לנשים", כך אמרו חז"ל, ולא בכדי. בספרים כתוב שלפי מצב הדור לא ימתין רגע. ותחשבו: אדם שאשתו חולה שנתיים - כמה זמן כבר עומד האדם הזה בכך? מה, הוא מפלסטיק? בפוסקים כתוב שכשיש חשש בענייני קדושה - יתחתן מיד. ומה מקום יש כאן לביקורת? לא מספיק שנשאר אלמן עם יתומים, צריך גם לשמוע שהוא "לא מכבד את אשתו"? זה הבל.
צריך לשאול בכל דבר דעת תורה - מה התורה אומרת, ולא מה שאנשים אומרים. יש מי שאינו מתחתן "זכר לאשתו" - וכי אתה מצבה? יש לה כבר מצבה אחת, היא צריכה עוד מצבה? ויש אישה שאינה מתחתנת "זכר לבעלה". אמנם יש נשים שאפשר להבין למה אינן רוצות להתחתן: אחרי החוויה שעברו הן אינן מבקשות למחזר אותה, ומן הדין הן פטורות - אין להן מצוות פרייה ורבייה, ובפרט אם יש להן ילדים, כבר קיימו "לא תוהו בראה לשבת יצרה", ואינן חייבות להתחתן. אבל האיש ודאי חייב להתחתן. וראו שהאדמו"ר מסאטמר התחתן בגיל מבוגר, וכן הרב כדורי ועוד גדולים. וכי אדם צעיר יכול לחשוב שאין לו יצר הרע, ששכחו אותו?
הכוח השלישי, אומר האמרי שפר, הוא הכוח המתאווה: תאווה לאכילה, לעידונים ולזימה, וכל שאר תאוות הבשר - בין בשר מסוג זה ובין בשר מסוג זה. ובשונה מן הכוח המתעורר, שהנבהל להון אין לרדיפתו סוף, לתאוות הגופניות יש גבול. אדם אינו יכול לאכול בלי קץ; הוא אוכל עד שנגמר, עד שיתפוצץ. ידוע המעשה באותו מחבל מתאבד, שלפני שיצא לדרכו נכנס למסעדה לאכול סעודה אחרונה, והרי אין לו בעיה - אין בכוונתו לשלם. אכל ואכל, ואמרו לו: קח אולי עוד מנה אחרונה. אמר להם: לא צריך, אני תכף מתפוצץ. הרי שגם באכילה יש גבול. וכן בתאוות הזימה - לאחר שמילא תאוותו, נגמרה משיכתו עד ההתעוררות הבאה.
על שלושת הכוחות הללו מדבר שלמה המלך בשלושה משלים. "שקד" הוא לשון מהירות, וכפי שהסברנו: חז"ל אומרים למה הראה לו הקדוש ברוך הוא מקל שקד - שאילן השקד ממהר לתת פירותיו בתוך עשרים ואחד יום, והוא מורה על שקידה ועל חריצות. זהו הכוח הראשון, הכוח המתעורר, השוקד תמיד, במהירות ובמרוצה, לאסוף עוד הון, כעץ השקד שאינו במנוחה.
אבל שים לב: גם השקדיה פורחת בזמנה - כולה הופכת לבן או ורוד, מראה נפלא - ולאחר הקיץ משליכה את ניצתה ואת עליה, ולא נותרת אלא מצבת גזע וענפים. "וינאץ השקד" הוא מלשון השלכת הנץ, כמו "לשרש" שהוא להוציא מן השורש; אפשר לפרשו לשון הנצה כמו "הנצו הרימונים", ואפשר לפרשו שהוריד את ניצו. כך אומר הפסוק לאדם: כל השקידה הזאת והמרוצה האינסופית אחר ההון והעושר - לעת הזקנה ישרו כל העלים. האדם מגיע לזקנה ומפסיק את המרדף; הוא כבר לא נמצא שם.
החגב הוא ממיני הארבה, ומאפיינו שהוא קל לעוף וחש לאכול. כידוע, מקום שמגיע אליו הארבה אינו מותיר מאומה. כך כוח המדמה: אין קל כנפיים ממנו, הוא נושא את האדם אל המקומות הרחוקים ביותר, ומי שאינו מדמיין אינו מגיע. הדמיון מביא את האדם למרוצה - הוא מדמיין איך הולך לשם, איך כובש כאן, איך לוקח משם ואיך משתלט פה - ומוליך אותו שולל לרשת את כל אלה בדמיונו ולבלוע אותם כארבה.
אבל כל זה כשהאדם צעיר. כשהוא מתבגר לעת זקנתו, והוא חסר אונים ורפה ידיים, גם תרפינה כנפי דמיונו, ואותו חגב שהיה קודם במרוצה ובקלילות יהיה עליו כסבל הנושא אבן מעמסה. "ויסתבל החגב" - נהיה כסבל שמשא כבד על כתפיו; החגב הזה כבר אינו פורח במהירות, והדמיון כבר אינו רץ בלי גדרות.
"האביונה" עוסקת בתאווה השלישית, תאוות הזימה, וגם היא תפר את חוקה. כשאדם מזדקן, מצד אחד אין הוא טועם עוד את אשר יאכל ואת אשר ישתה, ואם גם יטעם - הרופא אומר לו שזה אסור וזה אסור. ומצד שני, גם עניין תאוות הזימה מתרחק ממנו לחלוטין.
התבונן ותראה, אומר הרב, שהאדם מתקדם באופן איטי וקבוע אל בית עולמו. ואם תשאל: הרי גם ילד וגם צעיר הולכים יום אחר יום אל בית עולמם - נכון, אלא שאצל הצעיר אין ניכרים אותות המוות. אבל אצל הזקן, כשרואים שהכול מתחיל להתכבות - הריצה אחר הממון, הדמיון, התאוות הגופניות, הכול הולך ונחלש - כולם כבר רואים שהמוות פורס כנפיו עליו.
לכאורה היה צריך לומר שהסופדים סובבים בבית הלוויות או בבית הקברות; מה הם עושים בשוק? מבאר הרב, וכן ראיתי אחר כך במפרשים נוספים, שהכוונה היא שעודנו בחייו והסופדים כבר סובבים סביבו וממתינים מתי כבר יילך. היה מעשה בהלוויה, וזקן בן מאה יצא ממנה נסמך בקושי על מקלו, ושומר בית העלמין ראה אותו ואמר לו: תגיד לי סבא, כדאי לך עוד לטרוח לחזור הביתה? אתה כבר כאן. כך הסופדים סופרים לו את שעותיו ורגעיו, ובעיניהם הוא כבר נחשב כמת. הסופד מתחיל לשאול מה עשה ומה פעל, שהרי עוד מעט יבקשו ממנו הספד וצריך להכין דרשה, והוא סובב בשוק לשמוע מה אומרים עליו - כי מבחינתם כאילו עבר ובטל מן העולם.
אזכיר כאן עוד כמה דברים שמביא המעם לועז מכמה מפרשים. בשם מצודת דוד: "ויסתבל החגב" מתאר את מצב האדם כשקלו כוחותיו, שאפילו חגב היושב עליו הוא כמשא כבד, ומרגיש כאילו שמו עליו סבלות על גבו. בשם הרב פריצול: "ויסתבל החגב" הוא החטוטרת של הזקנה - שכשאדם מזקין כל גופו מתכופף, ונעשית לו חטוטרת כדוגמת החטוטרת שהחגב סובל בגבו. בשם הרב זכריה: הכוונה לדופק, שהיה מקפץ כחגב, "טק טק טק" כל הזמן, וכשאדם מזקין נעשה איטי יותר, כנושא משא. ובשם דרך החיים: עד עכשיו היה נושא אחרים, ועכשיו צריך שאחרים יישאו אותו - הוא שהיה קל כחגב נהפך למשא שאחרים צריכים לסבול ולהרים. וזו מציאות מצויה אצל זקנים, ואף אם היום אין מרימים אותם אלא יש כיסא גלגלים, זה חלק מ"ויסתבל החגב".
בשם הרב בן לטיף: "ותפר האביונה" - שאנשים מזקינים, ובפרט מי שהם כבר סיעודיים, חושבים רק בענייני עצמם ולא אכפת להם לדעת מה נעשה בעולם. אדם היה בחיים חיותו "חיה פוליטית", לא היה מפספס אף מבזק, ולא רק ששמע אלא חווה את החדשות, זורק הערות לשדרן באמצע - וכשהזדקן אתה מציע לו לשמוע חדשות, והוא אומר: תעזוב אותי, אני לא רוצה רעש. מציע לו איזו תוכנית שתעסיק אותו, והוא אומר: תכבה, זה מפריע לי. אין לו עניין בשום דבר. "האביונה" היא מלשון "אבה" - הרצון; ורגילים לפרשה על תאוות הזימה, אבל הוא אומר שלא דווקא, אלא כל הרצון. מה אתה רוצה? שום דבר. תשאל אותו: אולי תרצה שאקנה לך משהו? אתה עובר שם ממילא - איזה תקנה, איזה תביא. חסר לך משהו? לא חסר. אם כואב לו הוא גונח, וחוץ מזה אינו מבקש מאומה. אין לאדם עוד רצון, אין לו אווה, ואינו מתאווה לכלום.
בשם הדברי חפץ: "ותפר האביונה" - האישה שאינה כורתת ברית אלא לבעלה, תפר את בריתה עמו. ולצערנו רואים לפעמים מצבים לא נעימים, שדווקא בעת הזקנה, כשאחד הצדדים זקוק לצד השני, יש הפורשים, עוזבים, מתגרשים או מתנתקים. למעשה אי אפשר להאשים צד אחד, שכן לרוב היו כאן יחסים רעועים במשך שנים, ועכשיו כשנוצר מצב כזה הדבר בא לידי ביטוי: היא סבלה אותו כל החיים, ועכשיו גם תהיה מטפלת? ויכול להיות גם להיפך. איני בא להצדיק, אלא רק לומר שלדברים יש בדרך כלל רקע.
ועוד מביא בשם הדברי חפץ ב"וסבבו בשוק הסופדים": אלו שרואים אותו בשוק מספידים אותו בחייו. וזה דבר מצוי מאוד - אדם שהזקין פתאום, מי שהכיר אותו צעיר רואה אותו עם מקל, כפוף, הולך צעד אחר צעד, ואומר: מה, זה פלוני? פששש, תראה מה זה. הוא כבר מספיד אותו, וכבר חושב עליו כמי שעבר ובטל מן העולם.
וכבר דיברנו על כך שהאדם תמיד מרגיש צעיר, וכל הסובבים אותו מזקינים. "תראה, כבר יש לו זקן לבן" - ומתי אתה בעצמך הסתכלת לאחרונה בראי? הוא רואה מה יש להלה בלבד. סיפרתי לכם פעם על אחד שהגיע לקופת חולים וראה שכתוב שם "ד"ר יעקב גולדמן". אמר: יעקב גולדמן? היה איתי באוניברסיטה, מעניין. נכנס, ראה את הרופא ולא האמין: איך האדם נהיה זקן. אמר לו: תגיד, למדת באוניברסיטה העברית? אמר לו: כן. אמר לו: אתה זוכר אותי? שאל: איך קוראים לך? אמר: משה לוי. אמר לו הרופא: משה לוי? איני זוכר שהיה לי מרצה כזה. אתה חושב שהוא חבר שלך, והוא מסתכל עליך כמי שאולי היה מרצה בימים שהיית סטודנט - אתה היית בן ארבעים כשהוא היה בן עשרים.
וזה כל מה ששלמה בא להכניס לאדם בראש: אדוני, אתה מתבגר כמו שכולם מתבגרים, תתעורר. אל תחשוב שהדבר פוסח על מישהו - הוא בא על כל אדם ואדם. יש כאן מסרים של התעוררות, וכל אחד צריך לראות זאת בעצמו ולהבין.
לציבור הכללי כל מה ששלמה מזכיר כאן הוא חתיכת ייאוש. מדוע? מפני שבעיניו בא לעולם כדי ליהנות - בשביל כיפים, הנאות ותאוות; וברגע שהגוף מתחיל להצטמק, האדם נכנס לדיכאון. אבל למי שיש דברים עוצמתיים יותר בחיים, ותכלית אחרת, כל המציאות הזאת היא מציאות משתנה, וההסתכלות כולה משתנה. לכן חז"ל מפארים את הזקן ואת בעל החוכמה, ואף אמרו על "זקן אשמאי" - אנשים שקנו חוכמה סתם מתוך זקנות, ואפילו זקני גויים - שיש לכבדם, שכן "כמה הרפתקי עדו עליה": הוא עבר הרבה בחיים, ומי שעבר הרבה יודע ומבין הרבה יותר טוב מן הצעיר, ויש לו חוכמת חיים.
ביהדות מסתכלים על הזקנה כזמן שבו האדם כבר נפטר מחלק מן התאוות, ויכול להשקיע את עצמו הרבה יותר בהתקדשות, בעבודת השם וביראת השם. שימו לב שעל הגדולים והצדיקים מדברים לרוב בעת זקנותם - על הפלאים שעשו, על ישועות גדולות וכדומה. כשהאדם הולך ומזדקן, אדרבה - זה זיכוך, זו התקדשות, זה אדם שמרגיש יותר שהוא עומד לקראת מסירת דין וחשבון. כל זה סיבה לרומם אותו, לא לדכא ולייאש אותו. אבל אדם שהכול אצלו מתחיל בגוף ונגמר בגוף - אצלו כל עניין הזקנה הוא דיכאון גדול.
לכן רואים הרבה אצל הרחוקים, ובעיקר אצל הגויים, שהם מבקשים שכשיגיעו לגיל מסוים או למצב מסוים - ינתקו אותם ולא יפעלו להחיותם. מה אכפת לי מן החיים האלה, גריאטריה? איני מעוניין. מה זה "איני מעוניין"? השם נתן לך נשמה, וכל עוד היא בך יש תיקון, יש תועלת, יש רצון השם. ואפילו בירכת פעם אחת, אפילו פעם בשבוע - יש לך מושג איזו עוצמה זו, איזה כוח? אבל לגוי מה יש? תאוות. ואם הגוף כבר אינו מספק, למה שיאריכו את ימיו ויחברו אותו למכשירים? זה אינו מספק את מה שהוא מצפה מן החיים.
אבל כשלאדם יש ייעוד אחר בחיים, הוא מבין שזהו שלב נוסף שבו הקדוש ברוך הוא רוצה לזכך אותו, שבו האדם צריך להתנקות מכל מה שעבר בימי חייו, והייסורים הם המנקים. המציאות הזאת נתפסת אצלו כשלב נוסף בחיים שגם בו רצון השם: להשם יש רצון ממני בתור ילד, בתור נער, בתור בוגר, בגיל העמידה ובגיל הזקנה. לכל שלב ושלב יש רצון, הוא יצר זאת בי, והקדוש ברוך הוא רוצה שאעבוד אותו בכלים הללו. להתייאש ולומר "כיוון שכך, גמרנו" - אין זה מה ששלמה בא לומר. הוא בא לומר שיש תכלית לחיים, ושדווקא בגיל שבו אתה מתחיל לראות את כל התופעות הללו יש סיבה גדולה יותר להתעורר לעבודת השם.
ולא חסרים סיפורים על זוגות שהגיעו לזקנה ולקחו יחד רעל, ויש מדינות שמאפשרות לתבוע מן הרופא שימית אותם, והם קוראים לזה "המתת חסד". מה חסד? חסד כפול? השם ירחם - מפני שאדם כזה אינו יודע איזה גיהנום פער לעצמו לאין קץ: הוא רוצח ומתאבד. מתאבד הוא תיק שמסובך ביותר לצאת ממנו בדין שמיים, וכתוב שאין קשה ממתאבד; ולזה תוסיף תיק של רוצח, שהוא מן הכבדים ביותר. איני מקנא באדם הזה, והדבר היחיד שאפשר לדון אותו בו לכף זכות הוא חוסר דעת.
נקודה אחת נכונה בטענת הצעירים, והיא הטכנולוגיה. אבל אם תעשה חשבון, מבריאת העולם ועד היום שום דבר באדם לא השתנה. הקִדמה לא השפיעה מאומה על האדם עצמו. תחשוב על זה: אתה היום, חמשת אלפים שנה אחרי בריאת העולם, מתפנה כמו שאדם הראשון התפנה אחרי החטא; אתה חושב כמו שאדם הראשון חשב; אתה אוכל כמו שהוא אכל. אין פיתוח שפוטר מאכילה, שממציא איזה שבב ננו שמייתר אותה. וכן כל הצרכים - הרדיפה אחר הממון, אחר הנשים - שום דבר לא השתנה. מה השתנה? טכנולוגיה חיצונית: במקום שתשטוף רצפה יש רובוט, יש מכונה שעושה כביסה, מיקרוגל שמחמם, מחשב שעושה את הפעולות. הכול חיצוני.
ומה שזה אומר, שאותם תנאים של התורה ביחס לצורת חיי האדם לא השתנו, שכן התורה אינה בונה טכנולוגיות אלא דרך חיים לאדם - והאדם לא השתנה. האדם עם האהבות שלו והשנאות שלו והטבעים שלו: בדיוק הדברים שאיתם אנחנו מתמודדים היום הם הדברים שאתה קורא עליהם בחומש בראשית, האבות הקדושים שהתמודדו, יעקב מול לבן. עניין הרמאות, ועניין האלילות - אז היה אליל, והיום "כספם וזהבם אליליהם". הקנאה, התאווה והכבוד, כל המידות - קיימות גם היום. בצורת ההפעלה של האדם לא השתנה כלום, ומה שאמרה התורה אז תקף גם היום.
לכן כל התפיסה של הנוער משובשת לגמרי. הוא מראה לך טאבלט או סמארטפון ושואל: אתה מתעסק עם הדבר הזה? ברוך השם, לא. אז איפה אתה, אדוני? מבחינה טכנולוגית אתה תקוע לפני שבעים שנה. נכון, איני מתבייש, אתה צודק. אבל רגע - מבחינה רגשית, יש לך משהו? וכאן המצב נורא. כל המחקרים מורים שאותם המתעסקים במכשירים האלה נפגעים פגיעה קשה ביותר בכישורים החברתיים, בכישורים הרגשיים, ביכולת ליהנות מדבר וביכולת לנתח דבר. אותו בחורצ'יק עם הסמארטפון מרגיש מתקדם, אבל מבחינת רגשותיו הוא נסוג מאתיים שנה אחורה; רגשותיו קהים לחלוטין. זה הורס את האדם מבפנים - וכך אומרים פסיכולוגים חילונים. אז במה הוא מתקדם? שיודע להפעיל את הגולם הזה טוב ממך, יכול להיות. אבל בחוכמת חיים - סבא שלך פי אלף ממך.
ואתה יכול לראות זאת בדוגמאות הפשוטות ביותר. היום יש אנשים חדלי פירעון, חיים מעל היכולת שלהם, מגהצים כרטיס בכל מקום. סבא שלך חי כך? היה לו כסף בכיס - קנה; אין כסף בכיס - לא קונים. חוכמת חיים בסיסית שהנוער כלל אינו מכיר. אתה רואה אותו בגיל צעיר מאוד כבר במינוסים, מחפש מאין - "קניתי בתשלומים". ומה, תשלומים לא משלמים בסוף? זה היה דבר בסיסי שכל אדם הבין פעם, והיום אנשים חיים בלי חשבון. זו רק דוגמה אחת לכך שהעולם מדרדר מן הבחינה הרגשית, וכל ההתקדמות היא טכנולוגית בלבד. וזה בדיוק כמו שלמדנו בחובות הלבבות: ככל שהוסיף העולם בניין, הוסיפה נפשם חורבן. העולם נבנה יותר, הטכנולוגיה מתקדמת, היכולות הפיזיות מתקדמות - והנפש נחרבת יותר. וזה ממש אחד מול אחד: ככל שיש יותר התקדמות, כך יש יותר דרדור מן הבחינה הרוחנית.
פסוק ה' מצייר את כיבוי שלושת כוחות הגוף: "וינאץ השקד" - הכוח המתעורר, שכל ימיו שקד ורץ אחר ההון, משליך את ניצתו ונשאר ערום; "ויסתבל החגב" - כוח הדמיון, שהיה קל כנפיים כארבה, רפו כנפיו ונעשה כסבל הנושא משא; "ותפר האביונה" - הכוח המתאווה, שהפר את חוקו ואינו רוצה עוד מאומה. ומכאן "כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים" - שכבר בחייו סופרים לו את רגעיו. אבל אין זה ייאוש: מי שכל חייו בגוף - הזקנה בעיניו דיכאון; ומי שיש לו תכלית - הזקנה היא זמן זיכוך והתקדשות, שלב נוסף שבו יש להשם רצון ממנו. והמסר האמיתי הוא התעוררות: האדם לא השתנה מבריאת העולם, כל הקִדמה חיצונית בלבד, ולכן דברי התורה תקפים לנו כמו שהיו - ועלינו לזכור את בוראנו בעוד היכולת בידינו.