פרק י"ב בקהלת ממשיך את המשל הגדול של החכם על ימי הזקנה: אבריו של אדם נמשלים לבית ולאנשיו, לטוחנות ולרואות בארובות, לדלתות ולטחנה. בשיעור שלפנינו אנו עומדים על פסוקים ד'-ה', שבהם ממשיך קהלת לתאר כיצד נסגרים על האדם שערי גופו אחד אחד, ומתוך כך לעורר את האדם לזכור את בוראו בעודו יכול.
וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כׇּל בְּנוֹת הַשִּׁיר׃
רש"י מפרש: "אלו נקביו". מלשון הסגירה משתמע שמדובר כאן על עצירות, על מצב שבו הזקן כבר אינו יכול להתפנות כראוי. הפסיקתא זוטרתא מפרש בדרך אחרת: "דלתיים בשוק" מלשון שוקיים - הזקן כבר אינו יכול להלך, ולכן הוא סגור בביתו ואינו יוצא אל השוק, שכן משהזקין הוא יושב יותר בבית.
רש"י מפרש שהכוונה לכל הרחיים הטוחנים את המאכל שבמעיו. "בשפל", כלומר הושפל: כוח העיכול של הזקן נחלש, הקורקבן וההמסס אינם פועלים כבנעוריו.
רש"י: "אפילו קול ציפור מנערתו משנתו, משהזקין". זהו הוויכוח המתמיד שבין הצעירים לזקנים בבתי הכנסת: הזקנים מבקשים שחרית בשש ואם אפשר מוקדם יותר, והצעירים מבקשים בשמונה ואם אפשר מאוחר יותר. הצעיר גם בתשע עדיין יש לו שינה, ואילו הזקן כבר בארבע לפנות בוקר, לקול ציפורי השיר, אינו רואה שינה בעיניו. שעות השינה של האדם המזדקן מתקצרות, במיוחד כשהוא נמצא במנוחה ולא בפעילות מתמדת כצעיר, אך גם בלא זה הזקן זקוק לפחות שעות שינה.
האבן עזרא מבאר: "וידוע כי המאכל יוליד השינה" - וכך מובא במסכת יומא, שהמאכל מביא שינה, ולכן היו צריכים לעורר את הכהן שלא יירדם. "ובהיסגר הפה נמעט המאכל וייקץ לדבר קל": לפי דרכו, "וסוגרו דלתיים בשוק בשפל קול הטחנה" פירושו שהזקן כבר אינו אוכל הרבה, וממילא גם שנתו מועטת. הדבר מובן גם מן הצד הפיזיולוגי: האכילה מפעילה את המעיים, ופעולה זו, שאיננו חשים בה, מעייפת את הגוף. לכן לאחר אכילה, ובפרט של מאכלים הקשים לעיכול, נופלת על האדם כבדות. כמו שאמרו: מי שאוכל חמין חייב מיטה - אם לא יניח ראשו לנוח, קשה לו אחר כך אפילו לעמוד.
אצל הזקן כל החושים חלשים יותר, וממילא גם השינה חלשה יותר; אצל הצעיר הכול בריא יותר, וגם שנתו בריאה יותר. מסופר שכשהיה מישהו בא ומתלונן לפני הגדולים שקשה לו להירדם, היו עונים לו: אתה מתלונן שאינך יכול לישון, ואילו אני מתלונן שאין לי די זמן בשעות העירות שלי. הזמן דחוק כל כך ואיני מספיק את הנדרש, ואם היה ביכולתי למעט משנתי - זה מה שהייתי מבקש. ולמעשה יש עצה טובה למי שקשה לו להירדם: שייקח נגן עם שיעורי תורה, או שייקח ספר וילמד.
רש"י מביא את דרשת חז"ל: "שכל קולות כלי השיר דומות עליו כשיחה" - "ישחו" כמו ישיחו. כשם שדיבורים ושיחה מפריעים לאדם המבקש שקט, כך הזקן כבר אינו נהנה משירה, והיא בעיניו רק רעש. וזו מציאות מצויה מאוד אצל זקנים: "תכבו שם את הרעש". איני מדבר על מוזיקה אלקטרונית של ימינו, שבה הם צודקים ואני מזדהה עמם - אלא אפילו מוזיקה שנחשבת קלאסית, בשבילו היא רעש.
ולפי פשוטו, מעיר רש"י, הפסוק כתוב בשי"ן ולא בסמ"ך, ולכן דרשת השיחה היא מדרשו; ואילו פשוטו "ישחו" כמו ישפלו - השרים והשרות יהיו שפלים בעיניו, אינו מחשיב אותם, אינו מתאווה להם ואינו מעוניין לשמוע בקולם. כך אמר ברזילי הגלעדי לדוד: "אם אשמע עוד בקול שרים ושרות" - לא רק מפני שכבדו אוזניו, אלא גם מפני שאין לו עוד סבלנות והנאה מזה.
הפסיקתא זוטרתא מפרש "בנות השיר" - גידי הצוואר שמוציאים את הקול, ובפשטות אלו מיתרי הקול. וכך המציאות: גם החזן המומחה ביותר והזמר הגדול ביותר, כשהוא מזקין קולו מתעוות. כשם שלילד יש קול אחד, וכשהוא מתבגר בגיל שתים עשרה או ארבע עשרה קולו משתנה. כמה זמרים היו ילדי פלא, וכשגדלו קצת - הלך הפלא ונשאר הילד; כבר אין מה לשמוע, ולעתים גרוע יותר מאדם מן השורה המנסה לשיר בלי ניסיון.
קראתי פעם על אחד שסיפר את מה שעבר עליו. הוא היה ילד פלא מפורסם בכל העולם, היו מזמינים אותו לחתונות ולאירועים, מטיסים אותו מאמריקה לשעתיים ומחזירים אותו במטוס, בסכומים נכבדים. אגב, זו טעות של הורים לקחת ילד ולפתח אותו בכיוון הזה, שהרי את השנים היפות ביותר שלו אתה מפתח אל הבימות. ואחר כך בא המשבר, והוא מספר שהיה קשה מאוד: אנשים שהכרתי והייתי בידידות עמם - לא קיבלתי מהם אפילו טלפון אחד לשאול מה שלומי. זו חברות על בטרייה: נגמרה הבטרייה, הלכה החברות. כל עוד היית איש העולם הגדול, נעים היה להתחכך בך; ברגע שאיבדת זאת, אין לו מה לחפש אצלך. מכאן שנבין עד כמה מציאותו של האדם משתנה מגיל לגיל; כשאדם מזדקן גם קולו רועד, וכל מציאותו משתנה.
אני זוכר מימי לימודי בישיבת חברון, שהחותם על הדחיות מטעם הצבא היה רבי מאיר חדש זצ"ל. בשנים ההן הוא כבר היה זקן והיה מגיע לישיבה אולי באלול בלבד, למסור שיחה אחת. היינו ניגשים אליו כדי לקבל חתימה, והייתה לו חתימה רועדת, על רטט. היה בישיבה בחור שידע לחקות את חתימתו יחד עם הרעידה, וכך היה חוסך לעצמו את הנסיעה של שעתיים הלוך ושוב - אף שלראות אותו היה שווה כל נסיעה. מה נשאר לי בזיכרון מן החתימה? הרעידה; היא הייתה המאפיין שלה.
והגמרא מספרת על אחד שידע לזייף חתימה של אדם שידו הייתה רועדת. וכיצד עשה זאת? היה קושר את ידו "אגודא", אל הגשר; והגשר, מפני העוברים עליו, רועד. כשחתם וידו מחוברת לגשר, יצאה חתימתו רועדת כחתימתו של אותו אדם. וזה עצמו מה שאמרנו: כשאדם מזקין הכול אצלו משתנה, וגם ידיו רועדות - כמו שראינו למעלה "שיזועו שומרי הבית", שהסברנו שהכוונה לידיו וזרועותיו המזדעזעות ורועדות. וכן "וישחו כל בנות השיר" - גם לשיר כבר אין לו בזקנותו את הקול שהיה לו בצעירותו.
רבי חייא בר נחמיה אמר: "בנות השיר" - אלו כנפי הריאה שמהן יוצא הקול. ואכן כשאדם מזקין יש שתי תופעות: מיתרי הקול נחלשים ואין לו עוד את עוצמת הקול שהייתה לו, ונוסף על כך האוויר נגמר לו מהר ואינו יכול לסלסל ולהאריך, מפני שהריאות נחלשו. וכך יש להבין את הביטוי "בנות": כמו "בנות יהודה", שאין הכוונה לבנות ממש אלא לערי הלוויין הסובבות את הערים המרכזיות. "בנות" פירושו הדבר הנלווה; ולכן "בנות השיר" הן הנלווה לשיר - הריאות, שמכוחן יוצא אוויר השיר.
האלשיך הקדוש מלמד שגם לאחר ההידרדרות הגופנית שתוארה בפסוק הקודם עדיין יכול האדם להתוודות לפני ה'. ואף שבני משפחתו מניאים אותו ואומרים לו "הכול בסדר, תאריך ימים" - אל תשמע להם, אלא כבר ביום שיזועו שומרי הבית התחל לעורר את עצמך ואל תמתין לרגעים האחרונים. שכן לאחר מכן כבר מאוחר ואין תקנה: "וסוגרו דלתיים בשוק" - דלתיים אלו השפתיים, דלתות הפה, כדרשת רבנן במדרש. תאלמנה שפתיו, ואין לו עוד מענה להתוודות. מכאן רואים שעיקר הווידוי הוא וידוי שפתיים; גם אם יהרהר בפיו, אין זה קיום המצווה - המצווה היא להוציא בשפתיו. ומשנסגרו הדלתיים כבר אינו יכול להתוודות, ולכן נצל את הזמן בטרם תגיע למצב שבו כבר מאוחר.
בעל "אמרי שפר" מבאר: "וסוגרו דלתיים בשוק" - הפה וכל כליו, הלשון, השיניים, החך והגרון, משמשים לשני דברים נכבדים: האכילה והדיבור. האכילה ודאי נכבדת, שעל ידה קיום האדם; אך נכבד ממנה כוח הדיבור, שהוא החלק האלוקי שבאדם. שהרי אכילה יש גם לבהמות ולחיות ולעופות, אך "רוח ממללא" אין לשום יצור זולת האדם, וזו מעלתו על כל הברואים.
אמרו חז"ל שהדיבור מוקף בשתי חומות, עצם ובשר: הקדוש ברוך הוא הכניס את הלשון פנימה וסגר עליה בשיניים ובשפתיים, כדי שיהיו לאדם שתי חומות שימנעו ממנו לדבר את שאינו צריך. אך החומות הללו אינן מחיצות סתומות - יש להן סוגר ופותח, שהרי יש דיבור הגון, דיבור ראוי ודיבור משובח, וכן יש צורך באכילה. לכן נתן הקדוש ברוך הוא אפשרות לפתוח: הסוגר קיים, אך ניתן לפתחו בעת הצורך.
ומדוע נאמר "דלתיים" ולא "דלתות"? מבאר הרב, שבלשון העברית שם המתרבה במשקל "יים" הוא ריבוי זוגי, ואילו במשקל אחר הוא ריבוי פרטי. "דלתות" פירושו ריבוי של דלתות בודדות, ואילו "דלתיים" פירושו שתי דלתות תואמות הנסגרות יחד. כמו "מכנסיים", שיש בהם שני מקומות להכניס את הרגליים, וכמו "מספריים", שיש בהם שתי סכינים - הביטוי מבטא זוג. ולכן "דלתיים" כאן בא לומר שיש לך זוג חומות: השפתיים והשיניים.
וכשנתבונן כיצד נוהג האדם בחומות הללו, נראה שיש הנזהרים בלשונם ומדברים רק את ההכרחי והראוי, ואצלם הדלתיים הן שערי חומה בצורה, תמיד על מסגר; כשצריך לפתוח הם פותחים, אך דרך קבע הם סוגרים. וכך רואים אצל אנשים גדולים שממעטים מאוד בדיבורם: אין הם מדבררים את עצמם, אין הם חייבים לחוות דעה בכל דבר ולומר תמיד מה הם חושבים, אלא מדברים רק כשיש הכרח. ומי שכל הזמן מדבר - שוב אין שומעים מה יש לו לומר; אך מי שאמר דבר פעם אחת, לדבריו יש חשיבות.
לעומתם, מי שאינו נזהר בלשונו - חומותיו כדלתות הפתוחות לשוק, פתוחות לכל עובר, ורק בלילה ייסגרו, ואף זה לא מרצון אלא מפני שהוא ישן. כל היום אתה רואה אותו מפטפט מאין הפוגות. ועל זה בא החכם ואומר: "וסוגרו דלתיים בשוק" - אף שכל שנות חייו היו דלתי פיו פתוחות לרווחה והרבה בשחוק והיתולים, בדברי עגבים ולצון, לעת זקנתו ייסגרו הדלתיים על מסגר, ודברי עגבים ולצון יהיו לו לזרא, ומשחוק ומהתלות תיקע נפשו.
על החלק השני - משמוש כלי הפה לאכילה - אומר הרב: "בשפל קול הטחנה". כאשר הנער נותן אל פיו מאכלים קשים, שיניו טוחנות אותם וקול הטחנה נשמע למרחוק. פעם שמתי לב לכך היטב: בשיעור במוצאי שבת, שאני מקליט אותו, הגיש בעל הבית תירס מיובש וביסלי, ואחד מן היושבים ליד מכשיר ההקלטה, בלי עין הרע ולבריאות, עשה מזה כנראה סעודה רביעית - ולכל אורך ההקלטה אתה שומע את כל הטחינה. ואני נזכר בתשדירי הבחירות של ש"ס מלפני עשרים ואולי שלושים שנה, שהרב אורי זוהר ערך אותם, והראו בהם את התפרקות הנוער עם שווארמה, וחסר היה קול הלעיסה. מאחורי הקלעים ביקש מאחד הנוכחים שייקח ביסלי וישמיע את הקול, ואיש לא הסכים; לקח הוא עצמו ביסלי, בירך בורא מיני מזונות, ולעס ליד הרמקול - וכך נשמע ברקע קול הטחנה.
אבל הזקן, אומר הרב, אינו יכול לאכול אלא מאכלים רכים, ואין קול נשמע. וגם אם ירצה לטחון - שיניו, אם הן שלו, חלשות; ואם אינן שלו, אינו לוקח סיכונים. זהו "בשפל קול הטחנה", שכבר אינו נשמע למרחוק.
"ויקום לקול הציפור" - גם שנתו נגזלת מעיניו. בנעוריו מי יעיר אותו? אביו מעירו, סוס ומרכבות, ואין עם מי לדבר; כדי שיניח תפילין לפני ערבית צריך מאמץ, שהוא ישן עצמו לדעת, וגם קול תופים לא יעירנו. היום יש שעונים מיוחדים העובדים ברטט: מחברים אותם למיטה, וכשכל המיטה רועדת - אז הוא מתעורר; ויש שהמציאו אף מתזי מים, וכל מיני טכניקות. אלו בעיות של צעירים; לזקן, ברוך השם, אין אותן.
"וישחו כל בנות השיר" - כל כוחות האדם להשמיע קול שיר וזמר בטלים בזקנתו. וגם אם היה בנעוריו מנגן גדול, והכוונה זמר גדול, ישבתו מנגינותיו לעת זקנתו; שאף הקול הפשוט נחבא מחמת הזקנה ואינו נשמע עוד, וקשה לו אפילו לדבר.
גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה, כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים׃
רש"י מפרש "יראו" - יפחדו: הזקן מתיירא מגבשושיות ומתלוליות שבקרקע, ומפחד לצאת לשוק שמא ייתקל בהן, שהרי הילוכו מועט ואיטי. "וחתחתים בדרך" - מלשון פחד, כמו "אל תירא ואל תחת"; יש לו אימות ופחדים רבים בדרכים. ומעיר רש"י שהמילה "חתחתים" היא תיבה כפולה, כמו גלגלים, קשקשים, זלזלים וכיוצא בהן.
רש"י מפרש כמו "הנצו הרימונים" - אף שכתוב באל"ף, האל"ף נחה ואינה נשמעת. והכוונה שהדבר מנץ ובולט. חז"ל דרשו: זו הקליבוסת, ענקה בלעז, שעצם הירך תקועה בה; ובזקנתו בשרו כחוש והעצם בולטת - עצמות המותניים של הזקנים בולטות, שכן הצעיר בשרו מכסה עליו, ואילו הזקן מתייבש בשרו והעצמות מנצות ובולטות. ומהו "השקד"? רש"י מפרש: אילן של שקדים, ועניינו שתקפוץ עליו זקנה; שהשקד הוא הפרי הממהר ביותר להנץ לפני כל האילנות, וכמה מפרשים הולכים בקו זה, שהשקד מבטא את המהירות.
"החגב" - כאילו כתוב "העגב", שחי"ת ועי"ן מתחלפות, שתיהן אותיות הגרון. והכוונה לעגבות, שאחוריו יהיו דומים עליו כמי שסובל משא כבד, שקשה לו לשאתם. "ותפר האביונה" - חמדת תאוות נשים שבטלה, שאינו נזקק עוד לאשתו. "אביונה" מלשון "ולא אבה", שעניינו רצון, כמו "אביתם" - רציתם, וכן "תאבתי לישועתך"; והכוונה שכבר הופרה אצלו התאווה.
והמדרש מביא: "וינאץ השקד" - רבי לוי אמר, זה לוז של שדרה, עצמות חוט השדרה. "ויסתבל החגב" - אלו קרסוליו, שהם בולטים. "ותפר האביונה" - זו התאווה המטלת שלום בין איש לאשתו, שבטלה. וכן בגמרא, אותו חכם שנשאל על ידי תלמידו על מצבו בזקנתו, השיב לו: "מטיל שלום בבית בטל", שכבר בטל עניין הזיווג.
אמר רבי יצחק: מלמד שכל צדיק וצדיק נותנים לו מדור לפי כבודו. אין כתוב "אל העולם הבא" אלא "אל בית עולמו" - לכל אחד העולם האישי והפרטי שלו, כפי שבנה לעצמו. משל למלך בשר ודם שנכנס הוא ועבדיו לעיר: כשהם נכנסים, כולם בשער אחד נכנסים; וכשהם לנים, כל אחד ואחד נותנים לו מדור לפי כבודו. והדברים בשבת קנ"ב - סימן "בנק", כדי שתזכור.
ולמה הוצרכו למשל? מפני שכאן בעולם הזה כולם נראים שווים, ויש אף מי שנראה שווה הרבה פחות, אולי מפני שמצבו בבנק פחות טוב - ותדע שלמעלה מצבו יהיה טוב הרבה יותר. המלך וחייליו נכנסים יחד לעיר, אבל האם הוא לן עמהם באותם אוהלים? הוא לן במלון יוקרתי והם על פני השדה. ללמדך שאף שבכניסה לעולם כולם נראים שווים, בשעת היציאה כל אחד לפי מעלתו; וכשהולכים לשנת עולמים, כל אחד מקבל כפי מעלתו. אל תמדוד את מצבו של אדם לפי מציאותו כאן, אלא לפי המציאות האמיתית - מציאות עולם האמת.
בני גלילא אמרי: עשה דברים לפני מיטתך. בני יהודה אמרי: עשה דברים לאחר מיטתך. ולא פליגי - מר כי אתריה ומר כי אתריה. ומבאר רש"י שהיו מקומות שבהם דרכו של הספדן לעמוד לפני המיטה, והיו מקומות שבהם עמד לאחריה; ולפיכך בני גליל אמרו "לפני מיטתך" ובני יהודה "לאחר מיטתך", והכוונה אחת: עשה מעשים שיהיה ראוי לספדן להזכירם.
ומה מזכירים בשעת הספד? את דבריו הטובים של האדם - כמה היה איש חסד, כמה היה ירא שמים, כמה היה עובד ה'. אלו הדברים האמיתיים. ואיני מדבר על הספדים של היום, שכל תוכנם "אכלנו ושתינו דברים טובים יחד", או "ינעמו לך רגבי עפרך" - כאילו אין עולם הבא ואין דין ואין דיין, ורק שיהיה לך נעים בעפר. אבל על פי האמת, שעת ההספד היא השעה שבה באים לידי ביטוי הדברים האמיתיים שיש לומר על האדם. ואין הכוונה שיעשה אדם מעשים כדי שהספדן ישבחו, אלא שמה שיאמר הספדן יהיה לך מדד: האם בשעת פטירתך תרצה שעל דבר זה ישבחו אותך ויזכירוהו? בכך תדע אם המעשה חיובי או שלילי.
ויש במדרש פירוש נוסף ל"וסבבו בשוק הסופדים": אלו התולעים, השם ירחם. שבשבילן פטירתו של אדם היא כשוק וכחגיגה, שיש מה לאכול. ומעשה שביקש הרב לנדו שכשייפטר יקברוהו בבית הקברות של פוניבז'. שאלוהו: דווקא שם? השיב: כן, שהרי התולעים של פוניבז' אינן אוכלות "לנדו".
ושמא תאמר, אומר האלשיך הקדוש, שלאחר שייפטר אדם מן העולם ינוח לו, ואם כן מוטב לו שלא לפגוש את מי שבא להפחידו ולהרתיעו ולומר לו למהר ולשוב בתשובה. דע לך שכשאדם נפטר, השטן עומד על ימינו לשטנו. ואף בעלייתה של הנשמה - "גם מגבוה יראו"; אל תחשוב שהדרך לשם קלה. "וחתחתים בדרך" - מי יודע אילו חתחתים מזומנים שם. כשאדם נפטר באים כל עוונותיו ככלבים מאיימים, ופחד ואימה נופלים עליו.
ובנסוע הנפש לעלות, כמשא כבד יכבדו עליה כמה כוחות טומאה כארבה, וסוחבים אותה אלה מפה ואלה מפה, כאבן במרגמה הנזרקת מצד לצד; והם המשחיתים שנבראו ממעשיו הרעים. ומטעם זה נוהגים לומר בשעת לוויית המת "שיר של פגעים" - כנגד המשחיתים, ובעיקר אלו שנוצרו מטיפין שלא יצאו במקום הקודש, שהם הסובבים אותו; ולכן אומרים "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, אליך לא יגש".
כן היו נוהגים לעשות הקפות, מנהג שנשתמר אצל בני תימן: שבע הקפות סביב הנפטר, כדי להפיל את כוחות הטומאה שלא יזיקו לו. ואצל בני ירושלים, ומנהג זה נתקבל היום בכל הארץ, משביעים שבניו וזרעו לא ילכו אחר מיטתו; והעניין בזה שאין רוצים שאותם "בנים", הטיפין שיצאו לבטלה, ילכו אחריו לצערו ולהבהילו. ובהשבעה זו נשבעים גם אותם כוחות משחיתים שלא ילכו אחריו. ולכן הבנים הולכים בדרך צדדית או לפני המיטה ולא אחריה, כדי שיוכלו להשתתף בלוויה ועם זאת לא יסבול הנפטר מאותם כוחות.
ומכאן לימוד גדול: אל תאמר "אם לא אקשיב לו יהיה לי טוב, הרי הוא רק מפחיד אותי". "גם מגבוה יראו" - עוד מעט אתה עתיד לעלות למעלה, ושם הדרך פחד פחדים, "חתחתים בדרך". אם לא תבין שטוב לך לשמוע את הדברים כדי לשוב בתשובה ולתקן את דרכיך, על מה אתה בטוח כל כך? על מה אתה סומך שלא תגיע לגיהינום?
ומה יועיל שיבכו למת לאחר שכבר נפטר? "הולך אל בית עולמו" - זה העולם שקנה לעצמו, אם טוב ואם רע. אלא "וסבבו בשוק הסופדים": אין טעם שיהיו הסופדים בבית הקברות, אלא שיהיו בשוק - שיעוררו ויחזירו בתשובה את אלה שעדיין חיים, את אלה שעדיין בשוק. דברי התעוררות למתים כבר אינם מועילים, אך אם יסובב הספדן בשוק ויעורר את האנשים לשים לב לדרכיהם, שהרי סוף כל אדם להגיע אל המציאות הקשה הזאת - על ידי כן יתקנו את דרכיהם ולא יגיעו למצב הקשה. ולפי קו זה מבאר האלשיך גם את "וינאץ השקד": שהנשמה שוקדת וכנץ פורח ממהרת לעלות למעלה; "ויסתבל החגב", "ותפר האביונה" - כל מה שהיה לו בעולם הזה קם ובטל, ותבין שהאדם הולך אל בית עולמו.
מכאן שאדם צריך לדעת: "גם מגבוה יראו וחתחתים בדרך" - למעלה יש דרך חתחתים, ואל תחשוב שיפרסו לך שטיח אדום. אם כן, בוודאי שעל האדם לעורר את עצמו כאן, ויפה שעה אחת קודם.
בפסוקים אלו ממשיך קהלת לתאר את סגירת שערי הגוף בזקנה: הדלתיים הנסגרות, קול הטחנה הנחלש, השינה הנגזלת וקול השיר הכבה; הפחד מן הגבשושיות שבדרך, העצמות הבולטות, התאווה שבטלה - עד שהולך האדם אל בית עולמו והסופדים סובבים בשוק. אך כל התיאור הזה אינו בא לייאש אלא לעורר: להיזהר בדלתות הפה בעודן בכוחן, להתוודות בשפתיים בעוד השפתיים פועלות, ולזכור שכל אחד מקבל מדור לפי כבודו ולא לפי חשבונו בבנק. ההספדים צריכים לסובב בשוק, אצל החיים, ומעשיו של אדם יימדדו במה שיהיה ראוי לומר עליו לעת פטירתו - ולכן יפה שעה אחת קודם.