פרק י"ב הוא הפרק החותם את ספר קהלת, והוא עוסק כולו בסיומם של חיי האדם. שלמה המלך מתאר את הדעיכה ההדרגתית של האדם לקראת סוף ימיו: "עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים", "ביום שיזועו שומרי הבית והתעוותו אנשי החיל ובטלו הטוחנות" - תמונה שלמה של הזדקנות וכיליון. ומתוך התיאור הזה עולה ההמלצה הגדולה שבפתח הפרק: זכור את בוראך כשאתה עדיין צעיר.
וּזְכֹר אֶת־בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא־יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין־לִי בָהֶם חֵפֶץ׃
בחור נקרא בחור משתי סיבות: ראשית, מפני שהוא נמצא במבחר שנותיו. ושנית, מפני שזהו הגיל שבו הוא בוחר. לאחר מכן אדם ממשיך בדרך כלל על פי מה שבחר אז - מי שבחר דרך ישרה ממשיך ישר, ומי שבחר עקום ממשיך עקום. בעלי תשובה ואנשים המשנים את דרכם באמצע החיים אינם רבים. הבחירה העיקרית נעשית בימי הנערות, ולכן: "וזכור את בוראך בימי בחורותיך".
המדרש זוטא דורש: "ימי הרעה" אלו ימי הזקנה. "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" - אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. לאחר שכבר בא משיח אין אדם יכול לומר "עכשיו אהיה מעשי"; זהו צילום מצב, ולפי מצבו של האדם באותה שעה כך דנים אותו בשמים. לכן: זכור את בוראך עוד לפני שיגיעו הימים ההם.
הפסיקתא זוטרתא מפרשת: "וזכור את בוראך" - מי שברא אותך במעי אמך; "בימי בחורותיך" - בזמן שהכוח עדיין בך. כמו שנאמר "אשרי איש ירא את ה'", ודרשו חז"ל: בעודו איש. המעלה הגדולה היא שאדם מתגבר לכבוש את יצרו בעודו בצעירותו. "עד שלא יבואו ימי הרעה" - אלו ימי הזקנה, שהזקן כבדים עליו הימים והכל דומין לו רעים: כאן כואב, כאן אינו מרגיש טוב, כאן אינו יכול לזוז. "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" - אלו ימי הייסורים, שהאדם קץ בחייו מפני החולאים, ואומר: איני חפץ עוד בחיים האלה.
רש"י מביא כאן את המשנה: תמן תנינן, עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה - דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת - מטיפה סרוחה; ולאן אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה; ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. כל השלושה נדרשים מן הפסוק הזה.
רש"י אינו מזכיר זאת, אך הירושלמי עומד על כך ואומר ששלושתן דרש עקביא מתוך תיבה אחת - מן המילה "בוראך": בְּאֵרֶךָ, בּוֹרֶךָ, בּוֹרַאֲךָ. "בוראך" - שתיתן לפניו דין וחשבון; "בורך" - הבור שאליו יוטל כל אדם בסופו, הקבר, מקום עפר רימה ותולעה; "בארך" - המקור שממנו יצאת, שנבעת ממקורה של טיפה סרוחה, זרע ולובן. תזכור את כל אלה - ואי אתה בא לידי עבירה.
רש"י מפרש "ימי הרעה" - ימי הזקנה והחלישות. האלשיך הקדוש מבאר את הפסוק כהמשך לפסוקים שבפרק הקודם, שם הזהיר שלא להמתין לימי הזקנה. כאן, אומר האלשיך, בא שלמה המלך ונותן לנו מקצה שיפורים: אם לא זכית לזכור את הבורא מימי הילדות, לפחות תהיה מן הסוג השני - הזוכרים את ה' בימי הבחרות. ויש שני ימי בחרות: מגיל שלוש עשרה עד עשרים, ומעשרים ועד רוב ימיו. אם לא שבת בין שלוש עשרה לעשרים, בזמן שאדם נמצא בשיא רתיחת דמו ובשיא כוחו, שוב לפחות אחר כך, מעשרים ועד רוב ימיך. שוב בראשון, ולכל הפחות בשני. "עד אשר לא יבואו ימי הרעה" - לפני שייאסף האדם אל קברו, כי לא תדע את עתך.
מדוע נקראים הימים "ימי הרעה"? מבאר האלשיך: מפני שהימים עצמם נפרעים מן האדם. כשהאדם עושה טוב, הימים עצמם באים ומעידים עליו - "בא בימים", כל הימים באים עמו ומעידים עליו. כך אצל אברהם אבינו, וכך אומר הזוהר על "ויקרבו ימי ישראל" ועל "ויקרבו ימי דוד": הימים קרבים להעיד על מעשיו הטובים, כל יום בא ומעיד מה עשה בי אותו אדם, כיצד ניצל את הזמן. וחז"ל דרשו "לעת מצוא" - זו מיתה, שאז באים הימים להעיד. וכאשר חלילה להפך - באים ימי הרעה, ימים שאומרים: בי הוא עשה רע, אותי הוא ביטל, כאן הוא עשה עבירות.
"אשר תאמר אין לי בהם חפץ" - חפץ הוא רצון. ימים שאין בהם חפץ, פירושם ימים שבהם האדם כבר אינו רוצה דבר. מציעים לו ארוחה טובה, והוא משיב: ראית את הלסת שלי? הוא אוכל רק נוזלים, וגם מהם רבים אסורים עליו, ואת האמת - גם מה שמותר לו אינו מרגיש בטעמו. אין דבר שהוא אומר עליו "את זה אני רוצה". האדם מאבד עניין, מאבד טעם, אין להנאתו חפץ ותאווה, כמו שאמר ברזילי הגלעדי "האם אטעם את אשר אוכל". שואלים אותו מה אתה חפץ, והוא משיב: איני חפץ בכלום, רק שקט.
ואם כן, מה הבעיה? הבעיה, אומר האלשיך, היא מה תועיל אז התשובה. תאמר: התרחקתי מן העבירות - איזו התרחקות היא זו, כשאין לך טעם ואין לך הנאה ואין לך חשק? הגוף כבר אינו נהנה מדבר, ואיך יאמר אדם "שברתי את יצרי, התגברתי", כשממילא אין לו טעם בכלום. תשובה זו נקראת בלשון חז"ל תשובה גריעתא - תשובה גרועה. ודאי שכל תשובה הקדוש ברוך הוא מקבל, אפילו על זיבולא בתרייתא, אפילו כשאדם עומד רגע לפני הקבר - ה' מקבל את תשובתו; אבל צריך לדעת שזו תשובה גרועה.
שלושה חסרונות בה. האחד: בתשובה השלמה, כשאדם זוכר את בוראו בימי בחורותיו, יש לו עוד שנים לצבור בהן זכויות; ואילו זה ששב רגע לפני מותו - היכן הזכויות שלו? השני: אל תאמר שזו תשובה מאהבה; אדם השב רגע לפני מותו שב מפחד ולא מאהבה, ולכן אין עוונותיו נהפכים לזכויות. השלישי: התשובה עצמה גרועה, שהרי אין לו כבר טעם בשום דבר ואין לו מה להפסיד. רגע לפני שמכניסים אותו לקבר הוא אומר "אני חוזר בתשובה" - אבל היה צריך לחזור קודם לכן, לא כשכבר רואה שעלה הכורת.
רבנו יונה אומר שלכל תשובה תימצא מחילה. ביארנו זאת פעם במשל הבגד והניקיון. אם יש לך בגד מטונף מאוד ואתה מכניסו למים ומוציאו - האם יצא נקי יותר? בהכרח שכן. ומניין אני יודע? הסתכל במים, הם מלוכלכים, סימן שמשהו התנקה. האם אפשר לומר שהבגד נקי? ודאי שלא, אך המים עשו כאן משהו. הוסף שפשוף - המים מתלכלכים יותר והבגד מתחיל להיראות מעט נקי. הוסף סבון, השרה אותו, מים רותחים, חומרים נוספים - עד שתגיע למצב שהבגד יוצא נקי לגמרי. כל תשובה עושה משהו, משהו היא מנקה; אבל מהפך מצריך חומרים חריפים, השקעה וזמן. על כן אמר: שוב בימי בחורותיך, כי אם לא - מה תסכון תשובתך? מה תועיל תשובה שנעשית מאוחר, בשנים שבהן הגוף אינו נהנה מכלום.
עוד מבאר האלשיך על פי חז"ל שימי הרעה הם ימי הזקנה: "עד שלא יבואו ימי הרעה" - בין שישים לזקנה. היום אין מתייחסים לבן שישים כזקן, כוחו עדיין במותניו. ואם לא שבת - שוב לפני שיגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, שזו כבר שיבה, בן שבעים לשיבה. הרי לנו שני זמנים שעליהם הוא אומר לשוב: שוב בשישים, ואם לא - שוב בשבעים.
וכל זה כשאין לאדם עניין בחיים. אבל מי שיש לו טעם בחיים - ראה את הרב שטיינמן, שבגיל מאה ושלוש עוד מסר שיעורים ומלא חיות. אמנם הגוף נחלש, אך הראש ועניינו של האדם בחיים קיימים, וכל רגע הוא מנצל. לעומת זאת, כשאדם בטלן - הוא יושב וסופר אוטובוסים, ומסתייד, מפני שאין לו לאן לחזור. הרמב"ם כותב שאחרי שאדם מסיים את מלאכתו "יחזור לתלמודו", וכך תמיד היו אומרים בישיבות כשהולכים לעסוק בבחירות או בעניינים אחרים: מה אומר הרמב"ם? ויחזור לתלמודו. אבל יש מי שאין לו לאן לחזור, מסכן: מעולם לא למד, לא פתח ספר, את בית המדרש הוא רואה רק מבחוץ או כשנפטר לו מישהו. וכשהוא מתבגר הוא מאבד את הטעם בחיים, ואולי נשאר לו הטעם היחיד לריב עם אשתו, שהרי עכשיו הוא בפנסיה והרבה זמן בבית. ומעבר לזה - רחמנות ממש. אבל ראה זקנים שהם בעלי תורה: אתה רואה אותו פורח, "יפרח בימיו צדיק". הגוף אמנם נחלש, אבל יש לו במה לעסוק, יש משהו שמעורר אותו ומחבר אותו.
על רבי אלעזר בן דורדיא נאמר שרבי בכה ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת. ויש ביאורים רבים מדוע בכה - וכי צרה עינו חלילה בכך שקנה עולמו בשעה אחת? אלא עליו בכה: כמה מסכן אדם זה שקנה עולמו בשעה אחת, שהרי לא הכין לעצמו לבושים. הלבושים של האדם למעלה הם הזכויות, המצוות והמעשים הטובים - ולו אין לבושים. אמנם כיפר על עוונותיו, אך הוא מגיע ערום, בלי זכויות. על כך בכה: אוי לו לאדם שקונה עולמו בשעה אחת ולא הכין לעצמו צידה לאותה הדרך.
עַד אֲשֶׁר לֹא־תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם׃
חז"ל דורשים את הפסוק כולו כביטוי להסתיידותו ולהזדקנותו של האדם, ויש כאן תיאורים של כמה וכמה שינויים פיזיים. רש"י מביא מחז"ל: "תחשך השמש" - זו הפדחת, המצח, שהיא מאירה ומצהיבה באדם. אצל בחור עור המצח מתוח ומבהיק, וכשאדם מזקין מעלה המצח קמטים ואינה מצהיבה עוד, אלא נחשכת ומתקמטת. "והאור" - זה החוטם, שהוא תואר פני האדם; וכתוב שגופה שנמצאה בלא חוטם אי אפשר לזהותה, שכן לפי חז"ל צריך שיהיה לו חוטם כדי לזהות את קלסתר הפנים. "והירח" - זו הנשמה המאירה לאדם, שכיוון שניטלה ממנו אין לו מאור עיניים; שהרי העיניים אינן אלא חלונות, והראייה עצמה היא ראיית הנשמה. "והכוכבים" - אלו הלסתות, הלחיים, מקומות בולטים המצהיבים ומבריקים.
"ושבו העבים אחר הגשם" - עבים עניינם כהות והחשכה; כשהשמש מאירה זו זריחה, וכשבאים עבים באה החשכה. כלומר תבוא הכהיה של המאור, שמאור עיניו של האדם כהה והוא כבר אינו רואה היטב, וזה יבוא אחר דמעת הבכי, שכן אחד הדברים המחשיכים את מאור עיניו של אדם הוא ריבוי דמעות. ועל איזה בכי מדובר? כיוון שמדובר באדם זקן - על כמה וכמה צרות שעברו עליו.
המדרש מביא: רבי לוי אומר שני משלים - בא לבכות, זלגו עיניו דמעות; בא להטיל מים, הגללים יוצאים ומקדמים אותו. שתי דוגמאות למציאות של האדם שכוח שריריו נחלש. הדבר מצוי מאוד אצל זקנים: מתחיל לספר לך דבר מרגש ומיד פורץ בבכי. אדם צעיר מספר דבר טרגי ואינו מתחיל לבכות (ואיני מדבר על מצבים קיצוניים, אלא על המצב הרגיל), ואילו הזקן - מהר מאוד דמעותיו יוצאות. אנחנו ביום כיפור בשעת נעילה מנסים בכל כוחנו לסחוט משהו, והוא מיד בוכה. מניין זה נובע? ראשית ממה שעבר עליו, אבל בהבנה הפשוטה, הפיזית: כיוון ששריריו נחלשים, כל דבר קטן פותח את השריר.
והדוגמה השנייה מובנת עוד יותר: בא להטיל מים - הגללים יוצאים ומקדמים אותו. בא להתפנות לצרכים קטנים, ויוצאים לו צרכים גדולים, ומאותה סיבה: שריריו נחלשים, וכל מאמץ קטן מביאו למצב זה. וכידוע, אצל אנשים סיעודיים השרירים נחלשים עד שאינם שולטים כלל ביציאותיהם; אבל גם בשלב מוקדם יותר, בעודו שולט, השליטה הולכת ונחלשת. זהו המשל ל"ושבו העבים אחר הגשם": הוא רוצה "גשם", היינו צרכים קטנים שהם נוזלים, ובאים "העבים" - הצרכים העבים, הגדולים. וכך גם בעניין הדמעות.
האלשיך הקדוש ממשיך גם בפסוק זה את הקריאה לשוב בימי הבחרות. ואם לא שבת באלה, הוא אומר, אתה תחשוב שגם אם חלית ואתה מוטל על המשכב - עוד תבריא. וכך אכן קורה: יש אנשים שבגיל שמונים נפלו למשכב וכבר הספידו אותם, וברוך השם חיו אחר כך עוד חמש עשרה ועשרים שנה; והאדם בטוח שהכל אוטוטו עובר. וכך אומר לעצמו האדם בלשונו המליצית של האלשיך: "למה תפתח פה לשטן להתוודות כמורה שימות?" כביכול אתה מורה שאתה עומד למות, ומה אתה הולך להתוודות, כאילו באת להחזיר ציוד? הנה השטן כבר מוכן, כבר מאורגן עם הציוד, ויבוא ויקח אותך מהר - אז למה תתוודה?
וכך, אומר האלשיך, דרכם של אנשים נמהרי לב, קרובי החולה ונשים רחמניות. אדם בא לבקר את החולה ופותח לו שערי תשובה, מנסה לעוררו: "שים נא כבוד לה' אלוהיך... ותן לו תודה, וזכור את בוראך אשר חטאת לו, ושוב עד ה' אלוהיך בטרם תבוא ותראה פני אלוהים", למה תראה את פניו זועפים על רוב עוונך, ואיככה תוכל וראית ברעה אשר תמצאך, פן תאכלך האש הגדולה, ואוי לה לאותה בושה אשר מפניו תיבהל - "מהרה חושה, עמוד על נפשך, קום קרא אל אלוהיך", וכדומה לדברים אלה.
ומה קורה אז? "והנה מדי שמוע הנשים ויודעיו" - הנשים והקרובים שומעים, וכלביא יקומו לעומת מי שבא לדבר כדברים האלה, ויתמרמרו אליו בחמת כוחם להילחם בו, באומרם: מי ביקש זאת מידך לרמוס חצרנו ולשפוך דם האדם באדם, כי למה תמית נפש אחת מישראל? הלא בשומעו שאתה אומר לו להתוודות כי קרוב יום מותו - יתפעל ויתעלף ולא יעצור כוח להתחזק, וימות לשחת ויהיה דמו בראשך. למה אתה מפחיד אותו ונוטע בו מחשבות שהוא עומד למות? והאיש שבא לעוררו לווידוי, כשומעו את הדברים, ידלג כאייל מידם ברוח עברה ונמלט - מה לו שם, עוד יאמרו שהוא רצח אותו.
"והמה כמוצאי שלל רב ישישו בשמחה", וידברו על לב החולה ויאמרו לו: הראית איש משתגע שבא לבעתך ולומר לך להתוודות על אשמותיך, כאילו קרבה פקודתך - ואתה בריא! בן אדם זה משהו עבר לו, זקוק לכדורים. "אולם אל תחוש, כי אתה תקום ותנוח ותעמוד, וחיות תחיה יותר ממנו, וקבור תקברנו" - אל תדאג, אתה עוד תבוא ללוויה שלו, יש לך עוד שנים ארוכות. ובין כך ובין כך, אומר האלשיך, הולך אותו אדם אל בית עולמו, כי קו לקו הלוך ילך ומכביד חוליו עד הראות בו סימני מיתה, ובני ביתו עודם מחזיקים בפיתויים לבלתי הניחו לשוב מרשעו ולהתוודות לקונו. הם רואים את הגרף הולך ויורד, ואף על פי כן: אל תגידו לו לחזור בתשובה, אל תפחידו אותו - ונותנים לו למות, רחמנא ליצלן, מתוך עבירה.
לכן אומר השולחן ערוך שכאשר אדם חולה צריכה להיות כאן זהירות גדולה מאוד: אומרים לו שידע שהווידוי הועיל לאנשים רבים, שאנשים רבים התוודו ומכוח זה חיו - שהרי כשאדם עושה תשובה, פעמים שזכות זו עצמה דיה להגן עליו ולהאריך את ימיו. ויש להפך, שלא התוודו מחשש שיפתחו פה לשטן, ומתו רחמנא ליצלן בלא וידוי ובלא תשובה. אל תיבהל לחשוב שהווידוי יהרוג אותך - דע שהווידוי הזה עוד יכול לתת לך חיים. וצריך באמת להפיס את דעתו של החולה ולדבר עמו בדרך שיקבל את הדברים ולא ייבהל ויבעט; אבל ודאי שלהתעלם מן העניין לגמרי אינו נכון, שאין לך רעה גדולה מזו - שאם לא ישוב עכשיו, אימתי?
פרק י"ב פותח בקריאה "וזכור את בוראך בימי בחורותיך" - מן המילה הזאת דרש עקביא בן מהללאל את שלושת הדברים המונעים מן העבירה: בוראך, בורך, בארך. שלמה המלך מזהיר שלא להמתין לימי הרעה, ימי הזקנה והייסורים, ולימים שאין בהם חפץ, שבהם הגוף אינו נהנה מדבר והתשובה שבהם היא "תשובה גריעתא" - מתקבלת, אך חסרת זכויות, נובעת מיראה ולא מאהבה. תיאור ההזדקנות שבפסוק "עד אשר לא תחשך השמש" - הפדחת, החוטם, הנשמה והלסתות, ומשליו של רבי לוי בחולשת השרירים - כל אלה באים להמחיש עד כמה קצר הזמן. ולעומת זה, מי שיש לו תורה ועניין בחיים פורח גם בזקנתו. ולבסוף, אין לדחות את התשובה ואת הווידוי מחשש "פתיחת פה לשטן", אלא לעורר בחכמה ובנעימות - כי אם לא עכשיו, אימתי.