"חדר" שלוש מאות ושלושים בהיכל היום-יום.
שבת כ"ד תשרי, אסרו חג, ה'תש"ד.
קודם כל מציין הרבי בכותרת, בשורה וחצי: כמו בכל שבת מברכים במהלך לוח היום-יום. מהי ההנהגה המיוחדת בשבת זו? לשונו: "מברכים ראש חודש מרחשון", והיא השבת הזו.
מה נוהגים בשבת מברכים? ראשית, "אמירת כל התהילים בהשכמה", שאומרים במניין בכל שבת מברכים. שנית, מציין הרבי שהוא "יום התוועדות" — יש תקנה שבשבת מברכים תתקיים התוועדות חסידית. הדבר הבא שהרבי מציין הוא "הפטורה: כה אמר - ויאדיר" שאומרים בשבת זו, שבת בראשית: "כה אמר", המילים הראשונות של ההפטרה, עד "ויאדיר", המילה האחרונה.
מהו הדגש כאן? ההפטרה שאומרים ביום הזה היא בספר ישעיהו פרק מ"ב, ומתחילה בפסוק ה', במילים "כה אמר". השאלה היא היכן מסתיימת ההפטרה, ובעניין זה יש הבדל בין מנהג הספרדים למנהג האשכנזים: מנהג הספרדים לסיים בפסוק כ"א, המסתיים במילה "ויאדיר", ומנהג האשכנזים להמשיך עד הפרק הבא, ישעיהו פרק מ"ג, ולסיים בפסוק י'. בדרך כלל נוהגים בחב"ד בהפטרות כמנהג הספרדים.
אך כאן יש תוספת מעניינת, שעליה דיבר הרבי כמה פעמים בהתוועדויות. בשבת בראשית תשי"ז סיפר הרבי, שיש בעניין זה הבדל בין ההנהגה שצריכה להיות לכלל החסידים לבין הנהגת רבותינו נשיאינו. הוא הביא פרטים כפי ששמע מהרבי הריי"צ — פעם כך ופעם כך — ומהם הבין שיש הבדל בין הכלל לבין רבותינו נשיאינו.
ההנהגה לכלל היא שבכל שנה, בשבת בראשית, מתחילים במילים "כה אמר" ומסיימים במילה "ויאדיר". אך אצל רבותינו נשיאינו יש הבדל בין שנה מעוברת לשנה רגילה: בשנה מעוברת מסיימים כמנהג האשכנזים, בפרק מ"ג פסוק י', ובשנה רגילה מסיימים כמנהג הספרדים.
הרבי דיבר על כך פעמים רבות. אני חושב, בפעם האחרונה, בשבת בראשית תשד"מ, הסביר הרבי בהתוועדות מדוע המשיך את ההפטרה מעבר לרגיל. הרבי ביאר שוב את כל העניין שהבין מהרבי הריי"צ, שלאנשים "כערכו" [כלשון הרבי] — רבותינו נשיאינו — בשנה מעוברת סדר ההפטרה שונה, אך אין זו הוראה לרבים; לרבים ההנהגה כפי שכתוב כאן.
שיעורים: שבת, ולכן כותב הרבי חומש, בראשית, כל הסדרה עם פירוש רש"י. כבר דיברנו בפתגם של היום הקודם, שבעניין זה היו שינויים — מה יהיה לימוד שיעור החומש עם רש"י באסרו חג, ומה יהיה בשבת בראשית. כאן הדבר עדיין לפי מנהגו של הרבי, כפי שכתב בתחילה: שבשמחת תורה מסיימים את "וזאת הברכה", ורק למחרת, יום לאחר שמחת תורה, באסרו חג — ובמקרה שלנו אסרו חג חל בשבת — אומרים את כל פרשת בראשית עד סופה.
תהילים, כ"ד בחודש, מפרק קי"ג עד פרק קי"ח כולל.
תניא, ביום הזה מסיימים את אגרת כ"ד באגרת הקודש. השיעור מתחיל בעמוד קל"ח, במילים "ועל כן קבעו", ומסתיים במילה "בלבותם", שהוא סיום האגרת.
כאן ישנו פתגם מעניין מאוד. בדרך כלל הפתגם מופיע במקור אחד — לעתים מכתב, לעתים מאמר — אך הפתגם שלנו מלוקט משלושה מכתבים שונים לגמרי של הרבי הריי"צ: הרבי ליקט משפט מכאן, משפט משם ומן המקום השלישי, וחיבר אותם יחד לרצף אחד. נושא הפתגם הוא כיצד צריכה להיראות התוועדות חסידית.
הקטע הראשון בא ממכתב של הרבי הריי"צ, מחג הפסח תרצ"ח. כנראה מתאר הרבי הריי"צ שהחלה להתקיים התוועדות בשבת מברכים כמו שצריך להיות, וכותב: "ההתוועדות ["פארבריינגען"] ברבים בכלל, ובשבת או במוצאי שבת בפרט, היא אחת היסודות בדרכי החסידים והחסידות" — אחד היסודות בדרכי החסידים הוא ההתוועדויות.
ומהם התוכן, המשמעות והמטרה של ההתוועדות? כותב הרבי הריי"צ: "ופתח ומבוא למצוה היסודית דאהבת ישראל". אהבת ישראל היא מצווה יסודית, וכשיושבים יחד, אוכלים יחד, אומרים לחיים ומדברים — הדבר מחזק מאוד את עניין אהבת ישראל. זה מה שכותב הרבי הריי"צ באותו מכתב.
בהמשך מביא הרבי הריי"צ דבר מעניין מאוד מהרמב"ם בפירוש המשניות, שיש בדיבור ארבעה סוגים: דיבור אהוב, דיבור מותר, דיבור אסור ודיבור נמאס [מאוס]. וכותב שם הרבי הריי"צ, שהתוועדות חסידית אינה רק מסוג הדיבור האהוב, אלא משמעותה גדולה בהרבה: היא עוקרת את האסור, דוחה את הנמאס ומזככת את המותר. זו משמעותה של התוועדות חסידים.
הקטע הבא בא ממכתב אחר, מכ"א אדר שני תרצ"ה. שם מבאר הרבי הריי"צ באריכות מעניינת מאוד — שכדאי לעיין בה מבפנים — שיש ללמוד הוראה בעבודת ה' מכל פרט ופרט שבהשגחה פרטית. הוא מתייחס שם למה שיש ללמוד מן ההתנהגות בבית רפואה, מהאופן שבו מזריקים זריקה לאדם על כל ההכנות שלפניה וכו'. בהמשך הוא כותב שההתוועדות היא כמו זריקה במחט — זו המשמעות שאליה הוא משווה זאת.
ומשם בא הציטוט בקטע הבא: "רובא דרובא" [כלומר, בדרך כלל] "הנה בכל התוועדות הרי ראשי המדברים תובעים מאת המסובים שייטיבו הנהגותיהם בדרכיהם", שיתנהגו טוב יותר ביום-יום בתחומים שונים, "שיקבעו עתים ללמוד דברי אלוקים חיים", שיקבעו זמנים ללמוד חסידות, "ושישמרו הקביעות" — דברים שכבר קיבלו על עצמם קודם לכן, וגם המתקבלים באותה התוועדות, שישמרו עליהם באופן עקבי.
ועוד: "ואשר הלימוד יהיה על מנת ללמוד ולקיים". כאן כנראה נפלה טעות דפוס, שכן במכתב המקורי הלשון "אשר הלימוד יהיה על מנת לשמור ולקיים".
לאחר מכן יש קטע שהרבי מדלג עליו, ובהמשך המכתב כתוב: "והנה כללות הענין באופן התוכחה" — כיצד מוכיחים בהתוועדות אחד את השני בצורה נכונה — "מבואר היטב בדיבור המתחיל אם רוח המושל" במאמר שאמר הרבי הריי"צ בשנת תרפ"ד, על פסוק שמקורו בקהלת.
בקהלת נאמר: "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח". על מילים אלו יש מאמר הפותח "אם רוח המושל", המודפס ב"קונטרס למ"ד" — אחד מקונטרסי המאמרים של הרבי הריי"צ. באותו מאמר מדובר כיצד אפשר, כיצד צריך וכיצד נכון להוכיח אחד את השני בעת הצורך, "אשר ראוי לכל אחד ואחד מאנשי שלומנו ללמדו היטב אדעתא דנפשיה" — ראוי לכל חסיד ללמוד מאמר זה היטב, באופן אישי ופנימי, כדי להפנים את מסריו.
הקטע האחרון של הפתגם בא ממכתב מכ"ז מרחשון תרצ"ז. שם מספר הרבי הריי"צ על חסיד שהתנהג שלא כראוי בענייני מסחר, והרבי הרש"ב הטיל עליו קנס מסוים — לא מפורט מהו — אך ציווה שאיש לא יידע מכך, שיישאר סודי, כדי שלא להלבין את פניו. הסביר הרבי הרש"ב, שזה ששומרים שלא להלבין את פניו הוא קיום מצוות כיסוי הדם — כלומר, דואגים שדמו לא יֵצֵא בהלבנת פניו.
ובהמשך מופיע הפתגם שהרבי מצטט בקטע האחרון: "אמנם הוכחה זו בעת ההתוועדות היא רק על דברים וענינים שאין בהם משום הלבנת פנים ולא כלום" — יש להוכיח, אך רק בדבר שאין האדם מתבייש בו כשמוכיחים אותו — "כמו שהיה מאז ומקדם אשר איש את רעהו הוכיחו", כפי שהיה נהוג תמיד בעם ישראל, שהרי יש מצווה בתורה "הוכח תוכיח את עמיתך", אך היה זה "באהבה ובחיבה גדולה", ושלא ייפגע חלילה פלוני וייקח זאת לכיוון לא טוב.