"חדר" השלוש מאות עשרים ותשעה בהיכל היום-יום.
יום שישי כ"ג תשרי, שמחת תורה, ה'תש"ד.
בתחילת הפתגם מציין הרבי כמה הנהגות שנוהגים ביום זה, ובולט שהוא מקדימן לציון שיעורי היום — בשונה מרוב ימי ה"היום-יום", שבהם הדבר הראשון שהרבי מציין הוא מנהג שיעורי היום.
הנקודה הראשונה שהרבי מציין: "אין קורין בתורה בלילה". מה הכוונה? בהרבה קהילות נוהגים במנהג קדום, שבליל שמחת תורה מוציאים ספר תורה לא רק לריקודים אלא גם לקרוא בו. מה בדיוק קוראים? בזה גופא יש חילוקי מנהגים: יש הקוראים פרשת "וזאת הברכה", ויש הקוראים פרשיות אחרות; וגם במספר העולים יש חילוקי מנהגים — יש שעולים חמישה כמו ביום, ויש שעולים רק שלושה. כאן מציין הרבי שאצלנו אין נוהגים כלל במנהג זה של קריאה בתורה בלילה, ובלילה רק רוקדים עם ספר התורה ואין קוראים בו.
ההנהגה השנייה שהרבי מציין היא נשיאת כפיים בשחרית. בדרך כלל נושאים הכהנים את כפיהם בתפילת המוסף, שאז גם אומרים את הקטע של "רבונו של עולם" ו"חלמתי חלום" בעת שמנגנים, כפי שנוהגים אצלנו לנגן בשעת נשיאת הכפיים. בחג רגיל כל זה במוסף, אך בשמחת תורה מקדימים זאת לשחרית. מדוע? כיוון שלאחר השחרית כבר עושים קידוש ושותים יין ומשקה, וכהן ששתה — אפילו רביעית יין — כבר אינו יכול על פי ההלכה לעבוד במקדש, וכן אינו יכול לשאת כפיו. לכן מקדימים בשמחת תורה את כל סדר נשיאת הכפיים לשחרית, ואין עושים זאת במוסף.
המנהג השלישי שהרבי מציין: "אין נוהגין לפרוש טלית על ראשי העולים לחתן תורה ולחתן בראשית". יש קהילות — ואף בלוח כולל חב"ד מצוין שכך נוהגים — שהחתן תורה או החתן בראשית פורשים על הבימה טלית מעל ראשיהם ומעל כל העולים. הרבי מציין שאנו בפועל אין נוהגים במנהג זה של פרישת טלית מעל ראשי העולים.
המנהג הרביעי: "גם העולה לתורה אומר חזק חזק ונתחזק". זו נקודה שהרבי כבר ציין ב"היום-יום" קודם לכן, בי"ח טבת — השבת שבה סיימנו את ספר בראשית — שבסיום הראשון ציין הרבי את המנהג שהעולה לתורה אומר "חזק חזק ונתחזק"; ועתה, בסיום כל התורה, חוזר הרבי על מנהג זה פעם נוספת. כבר עמדנו כשדיברנו בתאריך ההוא, י"ח טבת, על החידוש שבמנהג, שהוא כמה נקודות, ולא נאריך בזה שוב. נקודה אחת: העולה לתורה מברך ברכות התורה, וכשמסיים את הקריאה עליו לומר מיד את הברכה, ואילו כאן הוא מכניס מילים שאינן קשורות לקריאה — "חזק חזק ונתחזק" — ואולי יש בכך חשש הפסק. נקודה שנייה: מי מברך את מי ב"חזק חזק ונתחזק"? הרי הקהל מברך את העולה שזכה לעליית חז"ק ומברכו שיתחזק, אם כן מדוע אומר זאת העולה על עצמו — הקהל צריך לאומרו! שם כבר הארכנו בעניין. על כל פנים, המנהג בפועל שלא רק הקהל אומר "חזק חזק ונתחזק", אלא גם העולה לתורה בעצמו אומרו.
הדבר הבא הוא שיעורי היום. חומש — תחילה מציין הרבי מה אומרים בשיעור החומש ביום זה בשמחת תורה: "ברכה", שהרי מסיימים את התורה ואת פרשת "וזאת הברכה". בקביעות שנה זו (בדף שד) חל שמחת תורה ביום שישי, ולכן צריך לסיים בשיעור החומש את פרשת "וזאת הברכה" — שישי ושביעי — שכן מסיימים היום את כל הפרשה; אז אומרים ביום זה גם שישי וגם שביעי, עם פירוש רש"י. כאן מסתיים שיעור החומש, וכפי שנראה ב"היום-יום" של יום המחרת, כ"ד תשרי, שבת בראשית, כתוב שבחומש אומרים את כל פרשת בראשית עם רש"י מתחילתה עד סופה. כך היה בדרך כלל הציון בנושא החומש — שבשמחת תורה רק יסיימו את "וזאת הברכה", ואת בראשית יתחילו ביום שלאחריו, באיסרו חג. אם הקביעות היא שאיסרו חג עצמו הוא שבת, אזי אומרים את כל הפרשה בשבת; אך אם הקביעות אחרת ואיסרו חג חל ביום אחר, אזי ביום איסרו חג יאמרו את חלק בראשית עד היום היחסי שעומדים בו.
אבל בפועל, בשנים המאוחרות יותר — כמו למשל בתשמ"ו, בשבת בראשית — שינה הרבי זאת ואמר שיתחילו ללמוד את שיעור בראשית כבר בשמחת תורה עצמו. דהיינו, בקביעות כמו כאן, שבשמחת תורה מסיימים ביום שישי את כל פרשת "וזאת הברכה" עד סופה, שילמדו ביום זה גם את פרשת בראשית מתחילתה עד וכולל יום שישי. והרבי אף הסביר את הסיבה לדבר: בעבר דחו את לימוד בראשית לאיסרו חג, מפני ששמחת תורה אמור להיות יום המוקדש כולו לשמחה וריקודים, ואפילו דוחים את שיעורי התורה ליום שלאחריו כדי לנצל כל רגע לריקודים ולשמחה. אלא, אמר הרבי, שהוא ראה שיש יותר מעשרה יהודים המבטלים את הזמן — לא שהיו כל הזמן בשמחה ובריקודים, אלא בוודאי היתה להם גם מנוחה והתעסקות בדברים אחרים — ואם כבר מתעסקים בדברים אחרים, אפשר כבר גם להשלים באותו יום יותר משיעורי החומש, ואין צורך לדחות זאת ליום המחרת. לכן החל הרבי לעורר שכבר ביום זה, כ"ג תשרי, ילמדו את המשך בראשית.
תהילים, כ"ג בחודש, אומרים מפרק ק"ח עד פרק קי"ב כולל.
תניא, מתחילים ביום הזה אגרת חדשה, אגרת כ"ד, מהמילה "אהובי". השיעור מסתיים בעמוד קל"ח במילים "לאין קול".
עתה בא פתגם שהרבי מציין, שאמרו אדמו"ר הזקן ביום זה בשמחת תורה. נקרא את הלשון: בשמחת תורה תק"ם אמר אדמו"ר הזקן אמרה הנותנת יחס מיוחד לעובדה שבשמחת תורה, כידוע, הדגש אינו על לימוד התורה, אלא ששמחת התורה מתבטאת בריקוד ברגליים דווקא. הוא דיבר על מעלת הריקוד ברגליים דווקא, ועל מעלת הרגליים במובן מסוים.
מה אמר אדמו"ר הזקן? הפסוק אומר "עץ חיים היא למחזיקים בה", וממשיך "ותומכיה מאושר". והוא מחלק בין שתי קבוצות: יש את "המחזיקים בה", שעליהם נאמר "עץ חיים היא", ויש את "תומכיה", שעליהם נאמר "מאושר". מי הן שתי הקבוצות? הקבוצה הראשונה, "המחזיקים בה", הם בעלי השגה — אנשים בעלי השגה שכלית, שעיקר יחסם לתורה הוא בלימודה, והם בעיקר למדנים הלומדים תורה; ועליהם נאמר "עץ חיים היא", שיש להם תורה שהיא עץ חיים לאלו המחזיקים בה.
"ותומכיה מאושר" — מיהם "תומכיה"? כפשט המילים, הם התומכים בלומדים. אלו יהודים שאינם כל כך בעלי השגה, אלא יותר בעלי עבודת השם, ואצלם העיסוק מתבטא ב"עוסקים בתורה" — כלומר, כנראה גם הם לומדים, אך עיקר הדגש שלהם בחיים אינו על הלימוד, שכן אינם בעלי השגה, אלא על התמיכה והעידוד של לומדי התורה בעלי ההשגה. ומה נאמר עליהם, על "תומכיה"? "מאושר". והרבי מתרגם ביידיש את המילה "מאושר" — "גליקלעך" — דהיינו, זו אמירה חזקה מאוד כלפי תומכי התורה: הם פשוט יהודים מאושרים.
המילה "מאושר" אינה רק במשמעות הפשוטה של יהודי מאושר, אלא יש בה גם רמז. מה אומר הזוהר על המילה "מאושר"? בזוהר חלק ג' (נג, ב) אומר הזוהר: "אל תקרי מאושר אלא מראשו" — באותן אותיות, בחילוף אותיות, "מאושר" נעשה "מראשו". ומה כוונת הזוהר? שאל תסתכל על "תומכיה" כעל נמוכים יותר — שאינם בעלי השגה כל כך, אלא רק תומכים ועוזרים. אומר הזוהר: לא; "מראשו" — הם מושכים מן הראש, מגבוה הרבה יותר מ"המחזיקים בה". ודווקא הם, בעלי העבודה, שתומכים ועוסקים בתורה בדרכם, ממשיכים "מראשו" — היינו מפנימיות אין-סוף ברוך-הוא.
במילים אחרות, אפשר לומר שבעלי ההשגה הם הראשים של עם ישראל, ובעלי העבודה הם כביכול הרגליים, המתעסקים בדברים הנראים חיצוניים יותר. אך כאן אנו אומרים שדווקא בעלי הרגליים, הנמוכים יותר, הם המושכים מן הראש, מן הפנימיות — כמעלת הרגל המקיימת את הראש דווקא; כמו הרגליים, שבזכותן הראש עומד, הולך ורוקד, שכל מעלות הראש באות בזכות הרגליים. זהו תוכן האמרה, שבשמחת תורה — שעיקר העבודה בה על הריקוד ברגליים — אמר אדמו"ר הזקן תורה שבה רואים את מעלת היהודים המצוינים בפסוק "ותומכיה מאושר".