"חדר" השלוש מאות עשרים ושמונה בהיכל היום-יום.
יום חמישי כ"ב תשרי, שמיני עצרת, ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, ברכה, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ב בחודש, אומרים פרק ק"ו ופרק ק"ז.
תניא, ביום הזה מסיימים את אגרת כ"ג. השיעור מתחיל ונגמר באותו עמוד — עמוד קל"ז — מהמילים "ובשבת קודש" עד סיום האגרת, במילים "יהי רצון".
בפתגם היומי מביא הרבי כמה מנהגים, ולבסוף פתגם המדבר על תוכנו של יום שמיני עצרת, שבחוץ לארץ הוא כבר חג בפני עצמו. המנהג הראשון שהרבי כותב: "מקדשים ואוכלים ושותים בסוכה, בין בלילה בין ביום". כדי להבין עד כמה כל דבר מדויק — הרבה עניינים בספרי ההלכה קשורים בשורה זו. לא נביא את כל האריכות, אלא כמה נקודות שיבהירו את הכוונה.
מדובר כאן בחוץ לארץ קודם כל. ידוע שבחוץ לארץ קיים המושג "ספיקא דיומא" — אין אנו יודעים בוודאות מתי מתחיל החג. למשל בחג הפסח יודעים אנו שהוא מתחיל בט"ו, אך מתי חל ט"ו? האם ט"ו תשרי הוא היום הראשון, כמו בארץ, או שמא ט"ז תשרי הוא היום הראשון? לכן בכל אחד מן הימים קיים ספק אם הוא הראשון או השני, השני או השלישי, ולכן בחוץ לארץ אומרים בכל יום שני ימים במוסף.
לפי זה יוצא, שכאשר מגיעים ליום זה, כ"ב תשרי: בארץ כבר הסתיים חג הסוכות, וזוהי שמחת תורה; אך בחוץ לארץ ייתכן שיום זה הוא היום השביעי של סוכות. אם הוא היום השביעי של סוכות — הרי בסוכות יושבים בסוכה; אך מצד שני, כיוון שמספק ייתכן שיום זה כבר אינו סוכות אלא שמיני עצרת, ממילא יהיה אסור לשבת בסוכה, מפני שיש מושג הנקרא "בל תוסיף" — אסור להוסיף על מה שאמרה התורה.
נמצא שיש כאן דילמה: מה עושים? אם יושבים — שמא נעבור על "בל תוסיף"; אם לא יושבים — שמא נפסיד את מצוות סוכה. מכך נוצרו אצל פוסקי ההלכה דרכים מגוונות בהתמודדות עם הדבר. המחבר כותב שאוכלים בסוכה גם בלילה וגם ביום, אך אין מברכים "לישב בסוכה" — מספק יושבים, אך אין מברכים. ומצד שני, יש האומרים לעשות אבחנה: אוכלים ושותים בסוכה, אך אין ישנים בה בלילה זה (אף שכל השבוע חובה לישון בסוכה). יש חולקים ואומרים שאין לשבת בסוכה כלל. ואחרים אומרים שהדבר תלוי: אכילת חובה או אכילת קבע — בסוכה; אך אכילת ארעי או שתיית ארעי — לא בסוכה. יש בזה מגוון דעות.
כמו כן יש דעות לגבי הקידוש: האם בליל שמיני עצרת עושים קידוש בסוכה? מהי הבעיה? בקידוש אנו אומרים "שהחיינו", ועל מה מתייחס ה"שהחיינו" שבליל שמיני עצרת — על החג החדש. אם כן, אם מברכים "שהחיינו" משום שהגענו לחג החדש, אין טעם לשבת בסוכה, שהרי כבר אין זה סוכות; ואם יושבים בסוכה, אין טעם לברך "שהחיינו". שוב יש כאן דילמה לכאן ולכאן. לכן יש דעות בהלכה שקידוש ליל שמיני עצרת נעשה בבית, וביום, שבו אין "שהחיינו", יושבים בסוכה.
ציינתי רק את מגוון הדעות בעניין. עתה נבין מה מדייק הרבי בפתגם: "מקדשים ואוכלים ושותים" — היינו גם שתיית ארעי וגם אכילת ארעי עושים בסוכה בשמיני עצרת, ובלא ברכה (כמובא בשולחן ערוך), "בין בלילה בין ביום". שורה בודדת זו מכילה בתוכה כה הרבה — היא מקפלת את כל הדעות ואומרת את השורה התחתונה.
המנהג השני שהרבי מציין כתוב כבר בסידור אדמו"ר הזקן. לפני "אתה הראית" כותב אדמו"ר הזקן כמה שורות, ומהן מובן מה שהרבי מציין כאן בקיצור, בשלוש מילים: "הקפות בליל שמיני עצרת". לא רק בליל שמחת תורה עושים הקפות, אלא גם בלילה הראשון — ליל שמיני עצרת.
הדבר השלישי שהרבי מציין הוא ההפטרה שאומרים בשמיני עצרת. ההפטרה היא בספר מלכים א', פרק ח', מפסוק נ"ד עד סיום הפרק. זה מה שהרבי אומר כאן: "הפטרה 'ויהי ככלות'" — המתחילה בפסוק נ"ד — עד סיום הפרק, המסתיים במילים "ולישראל עמו". מה הרבי מדייק כאן? כפי שאנו נוהגים פעמים רבות כמנהג הספרדים בהפטרות: לפי מנהג האשכנזים מוסיפים אחר כך פסוק נוסף, ואילו אצלנו אין נוהגים להוסיף פסוק נוסף. לכן הרבי מציין זאת.
המנהג הרביעי והאחרון שאנו מציינים ביום זה: "אין אומרים יהי רצון ביציאה מן הסוכה". כאשר עומד להסתיים זמן האכילה בסוכה — בארץ בהושענא רבה, ובחוץ לארץ בשמיני עצרת — נוהגים להיכנס לסוכה לפנות ערב, לפני שמסתיים הזמן, להיפרד מן הסוכה, לטעום או לאכול משהו ולהיפרד ממנה. יש סידורים וקהילות שבעת אכילה זו של פרידה מן הסוכה אומרים תפילה מיוחדת, "יהי רצון" מיוחד. הרבי מציין שאמנם ניכנס להיפרד מן הסוכה, אך את ה"יהי רצון" שאומרים בהרבה מקומות — אין אומרים ביציאה מן הסוכה.
הדבר האחרון שהרבי מציין הוא התוכן הרוחני הפנימי של יום שמיני עצרת. זהו ציטוט ממאמר שאמר הרבי הריי"צ בשנת תרצ"ה, דיבור המתחיל "ביום השמיני עצרת". שם מסביר הרבי הריי"צ באריכות את ההבדל בין החגים שבתחילת תשרי — ראש השנה ויום הכיפורים — לבין מה שמגיע מסוכות ועד שמיני עצרת. בימים הראשונים של תשרי, בראש השנה, כל התנועה היא מלמטה למעלה, הכול בעלייה — כידוע בחסידות שבליל ראש השנה יש סילוק החיות, וכל התנועה היא תנועת עלייה. ובסוכות מתחיל התהליך ההפוך — ההמשכה והירידה וחזרת האור למטה; ושמיני עצרת משלים את היעד, שכל ההמשכות נמשכות למטה והכול נקלט בצורה מלאה. נמצא ששמיני עצרת וראש השנה דומים מאוד: ראש השנה הוא הקצה שבו מתחילה תנועת העלייה, ושמיני עצרת הוא הקצה השני, התחתון, שבו מתחילה תנועת הירידה.
עתה נקרא את הלשון שהרבי מצטט מאותו מאמר: "שמיני עצרת וראש השנה משתווים בכמה עניני כוונות ויחודים עליונים". יש כוונות דומות; למשל, בראש השנה יש עניין של אמירת אותיות — אומרים תהילים וכו', וגם בשמיני עצרת יש עניין של אמירת אותיות, שאומרים את פסוקי התורה ומסתובבים בהקפות — לא כל כך הלימוד אלא אמירת האותיות. בזה משתווים ראש השנה ושמיני עצרת.
אך יש הבדל ביניהם. מהו? "אלא שבראש השנה הם בענין העליה" — ראש השנה הוא תנועה מלמטה למעלה — "ובשמיני עצרת הם בענין ההמשכה", שהיא תנועה הפוכה. ואותו רעיון מתבטא בהבדל נוסף, מעשי יותר: "בראש השנה העבודה בתחנונים, בהכנעה ובמרירות עצומה" — בראש השנה אנו מתחננים לקדוש-ברוך-הוא שתהיה המשכה, שכן זהו זמן של סילוק ועלייה, ואנו רוצים שתהיה המשכה. לעומת זאת "ובשמיני עצרת", שבו ההמשכה למטה כבר הגיעה לסיומה, "העבודה היא בקו השמחה" — אדרבה, אנו נמצאים בקו של שמחה גדולה, שכן מאחורי כל הפסוקים והלולב וכו' ממשיכים את כל ההמשכות כאן למטה.