"חדר" השלוש מאות עשרים וחמישה בהיכל היום-יום.
יום שני י"ט תשרי, ג' דחול המועד סוכות, ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, פרשת ברכה, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, בי"ט בחודש אומרים מפרק צ' עד פרק צ"ו כולל.
תניא, ממשיכים ביום הזה את אגרת כ"ג. השיעור היומי מתחיל בעמוד רס"ו במילים "אבל להשראה", ומסתיים בעמוד 272 במילה "לגמרי".
מקורו של הפתגם היומי ביומן שרשם הרבי, ובו רשם את ששמע מחמיו הרבי הריי"צ בחג הסוכות של שנת תרצ"ג. וכה אמר הרבי הריי"צ: "איתא [כתוב], שבכל השנה, באומרו בשמונה-עשרה" בברכת "ברך עלינו" את המילים שבסידור "ואת כל מיני תבואתה לטובה" — כשמבקשים מהקדוש-ברוך-הוא שיברך לנו את כל מיני תבואתה לטובה — "צריך לכוון" לשלושה דברים.
שניים מהם מזכיר הרבי הריי"צ מיד, ואת השלישי לאחר מכן. למה צריך לכוון? "לחיטים למצה ואתרוג" — שיהיו לו בעזרת השם מצות בליל הסדר, ושיהיה לו אתרוג לסוכות. ומוסיף: "במקום אחד נזכר מלבד הנ"ל גם יין לקידוש" — שבמקום אחד מוסיפים, מלבד מצה ואתרוג, גם יין לקידוש. היינו, ש"כל מיני תבואתה" יש לכוון על שלושת הדברים הללו.
מעניין שיש מכתב של הרבי ב"אגרות קודש", שבו הוא מצטט פתגם זה של הרבי הריי"צ, אך בשינוי: הוא אינו מזכיר רק אתרוג, אלא אומר לכוון לארבעת המינים לסוכות — לכל ארבעת המינים. ושם מסביר הרבי את סיומת הפתגם: "ואז במילא תהיה כל התבואה לטובה".
הרבי מסביר כך: לכאורה, לפי פשט המילים בשמונה-עשרה, כשאומרים "ואת כל מיני תבואתה לטובה", מבקש האדם על כל מיני התבואה — על החיטים, על הפירות ועל כל היבול שבמהלך השנה. אם כן, מדוע אנו אומרים שעליו לכוון למצות, לארבעת המינים וליין לקידוש? מסביר הרבי, שמאחר שמקור כל ההשפעות שבעולם והצינור להמשכתן הוא התורה והמצוות, ממילא, אם אותם פרטים שבתבואה הקשורים לתורה ומצוות — חיטים למצה, ארבעת המינים לסוכות, יין מענבים לקידוש — יהיו ויֵעשו כראוי, יהיה זה הצינור שדרכו "כל תבואתה", כל הענינים הגשמיים שאדם צריך במהלך השנה, יהיו לטובה וכדבעי. לכן חושבים על אלו, שהם הבסיס להכול.
הקשר בין פתגם זה דווקא ליום י"ט תשרי הוא, שהקטע הספציפי שמבקשים ב"הושענות" ביום זה עוסק ביבול האדמה. שכן בכל יום מימי הסוכות יש נושא אחר, לפי סדר האל"ף-בי"ת, ובקטע השייך ליום זה מבקשים על היבול. ומן הסתם לכן מזכיר הרבי כאן את הפתגם — הנותן את המפתח לכך שאכן יהיה היבול, בעזרת השם, לטובה.