"חדר" המאה ושבעה עשר בהיכל היום-יום.
יום ראשון י"א תשרי ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, וזאת הברכה, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י. מתחילים שוב ללמוד את פרשת וזאת הברכה, שכן בשבת חל יום הכיפורים ולא קראו את פרשת וזאת הברכה; ולפיכך בשבוע הקרוב, עד שמחת תורה, לומדים שוב את פרשת וזאת הברכה.
תהילים, י"א בחודש, מפרק ס' עד פרק ס"ה. כבר אין את התקנה של שלושת הפרקים, שסיימוה כבר ביום הכיפורים.
תניא, מתחילים ביום הזה ללמוד את אגרת כ"א שבאגרת הקודש. מתחילים מהמילים הראשונות של האיגרת שלאחר דרישת השלום, והשיעור היומי מסתיים בעמוד 266 במילים "בכל יום".
בפתגם היומי לפנינו דבר תורה קצר של אדמו"ר הזקן. וכך מסופר: "במוצאי יום הכיפורים תקנ"ו בליאזנא אמר רבינו הזקן תורה ברבים". אדמו"ר הזקן אמר רעיון תורני לכל החסידים, "כנהוג אז — דרושים קצרים". באותה תקופה נקראו מאמרי אדמו"ר הזקן "מאמרים קצרים", וגם כאן המאמר קצר ביותר, מכיל עומק ופרטים רבים, אך נאמר בקצרה.
על מה היה דבר התורה? "על הפסוק "מי כה' אלוקינו בכל קראנו אליו"". הפסוק בשלמותו, בספר דברים (פרק ד' פסוק ז'), אומר: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו". יש בפסוק פעמיים את הביטוי "אליו" — בחלק הראשון "אשר לו אלוקים קרובים אליו", ובחלק השני "כה' אלוקינו בכל קראנו אליו". ובפתגם תהיה התייחסות לשני הביטויים "אליו" שבפסוק.
קודם כל מביא את לשון חז"ל. בספרי מסבירים חז"ל את המילה "אליו": "אליו ולא למדותיו". כשיהודי מתפלל וקורא לקדוש-ברוך-הוא, צריכה הקריאה להיות "אליו" ולא למידותיו; אין אתה מתפלל לספירת החסד או לספירת הגבורה, אלא "אליו". מיהו "אליו", ומהי דרגת "אליו"?
נסביר תחילה בעל-פה, ואחר כך נקרא בפנים. בפתגם נראה כמה אופנים להבין את משמעות הביטוי: האופן הראשון — הסבר קבלי של הרמ"ק, רבי משה קורדובירו, בספרו "פרדס רימונים"; ההסבר השני — הסבר חסידי של הבעל שם טוב; וההסבר השלישי — הביאור הפנימי של אדמו"ר הזקן, שזה מה שאמר באותה תורה.
כיצד מסביר הרמ"ק את "אליו ולא למידותיו"? הרמ"ק אומר, שבכל אחת מן המידות, מן הספירות, יש לכל ספירה התואר וההגדרה שלה — חסד, גבורה, תפארת וכו' — אך בכל אחת מהן מאיר האור. ומביא לכך את המשל הידוע: מים צלולים הזורמים בכלים שיש בהם צבעים שונים נראים צבועים, כאילו יש כאן מים כחולים, אדומים וירוקים; אך באמת המים כשלעצמם צלולים וחסרי צבע, ורק נראים צבועים. כך גם הקדוש-ברוך-הוא פועל באמצעות הספירות, באמצעות המידות — חסד, גבורה וכדומה — אך למי אתה פונה? לא למידה ולא לספירה, אלא אליו, לאור המאיר בתוך המידה. זהו פירוש הפרדס של הרמ"ק.
הבעל שם טוב אמר פירוש עמוק יותר: "אליו" אינו רק הדרגה הנקראת האור המאיר בכלים, אלא, אומר הבעל שם טוב, שבכלי עצמו יש גם חיות אלוקית, מלבד האור המאיר בו. הכלי כשלעצמו, הגשמי כשלעצמו, יש בו אף הוא חיות אלוקית — ראָיה לכך, שהרי כתוב שכאשר האור מסתלק מן הכלים הם נשארים "כגופא בלא נשמתא"; כלומר, אין הם נעלמים, ויש להם כביכול מקור בפני עצמו. אם כן, בכלים עצמם, בספירות עצמן, מאירה אלוקות כפי שהיא מופשטת ובלתי-מוגבלת, ודווקא מכוח הבלתי-מוגבל יש בכוחה להתבטא גם בגשמי, גם בעניין הכלים. זהו פירוש הבעל שם טוב ב"אליו ולא למידותיו".
ואילו אדמו"ר הזקן מבאר את מה שהוא קורא "הפירוש הפשוט" — הפירוש הפנימי של כל הפירושים הקודמים: הפירוש הפנימי של הפרדס והפירוש הפנימי של הבעל שם טוב (הבעל שם טוב מדבר על החיות האלוקית שבכלים עצמם, והפרדס מדבר על האורות המאירים בכלים). אומר אדמו"ר הזקן, שכל זה — מהיכן הוא בא? מעצמותו יתברך, שלמעלה מכל תואר ומכל ביטוי. וכלשון הצמח-צדק ב"דרך מצותיך", בשורש מצות התפילה, שהמקובלים מתבוננים בשם זה או אחר, ואחד המקובלים אמר: "אני מתפלל לדעת זה התינוק" — אני מתפלל כתינוק; שכן תינוק האומר "ברוך אתה ה'" או "אלוקינו" או כל שם אחר, על מה הוא חושב? על עצמותו יתברך; אין הוא חושב על דרגות. וזוהי פנימיות הכול. זהו תקציר שורש הדעות שיופיעו כאן.
עתה נקרא בלשון הפתגם. על הפסוק "מי כה' אלוקינו בכל קראנו אליו - אליו ולא למדותיו" אומר: "ה'פרדס' אומר: "אליו" הם האורות המתלבשים בכלים דעשר ספירות דאצילות" — הפרדס (הוא ספרו של הרמ"ק, "פרדס רימונים") אומר, שמדובר באור המופשט המתלבש בכלים של עשר הספירות דאצילות. זו הכוונה "אליו ולא למידותיו".
"הרבי הבעש"ט אומר: "אליו" הוא האלוקות שבכלים דעשר ספירות דאצילות" הבעל שם טוב מוסיף, על פי תורת החסידות, נקודה עמוקה יותר, ואומר: אין זה האורות המאירים בכלים, אלא זו האלוקות שבכלים מצד עצמם, הבאה מן האור האלוקי הבלתי-מוגבל, שיכול להתבטא גם בגשמי, גם בעניין הכלים.
ואז בא אדמו"ר הזקן ואומר את פירושו — "הפירוש הפשוט הוא". ומהו הפירוש הפשוט, היינו פנימיות כל הפירושים הקודמים? הוא אומר זאת באידיש: ""אליו" -עצמות אין סוף שבתודעה העצמית - שעל ידי אמונה פשוטה - של כל יהודי פשוט" — מדובר בעצמות אין סוף, המצוי אצל כל יהודי בפשטות, בידיעה עצמית; היינו, נשמתו בפנימיותה מרגישה זאת באמונה פשוטה. יהודי מדבר ישירות אל עצמותו של הבורא, בלי להיכנס לדרגות הללו.
"וזהו 'קרובים אליו', ו'בכל קראנו אליו' - עצמות א"ס ועצמות הנשמה" ובכך מובן מדוע נאמר בפסוק פעמיים "אליו" — "אשר לו אלוקים קרובים אליו", ואחר כך "בכל קראנו אליו". ומהם שני הביטויים? "קרובים אליו" ו"בכל קראנו אליו": יש כאן "אליו" פעמיים — עצמות אין סוף ועצמות הנשמה; עצמות הנשמה מחוברת לעצמות הבורא, וזה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה: יש את קרבתו של הקדוש-ברוך-הוא ליהודי, ויש מלמטה למעלה את התקרבות הנשמה לאלוקות.
והוא מסיים: "תפילה באמונה פשוטה". כשיהודי מתפלל לה' באמונה פשוטה, בלי להבין אפילו את כל הבחינות והדרגות, "מחברת עצמות הנשמה עם עצמות אין סוף" — בתפילתו באמונה פשוטה מחבר היהודי את עצם פנימיות נשמתו עם עצמות אין סוף. וכשהדבר בא לידי ביטוי באופן כזה, אזי "שעצמות אין סוף" הוא "יהיה הרופא חולים ומברך השנים" — כשמבקש הוא בתפילת שמונה-עשרה שהקדוש-ברוך-הוא יהיה רופא חולים ומברך השנים; היהודי הפשוט ביותר, מה מונח אצלו בפשטות? מי יביא רפואה לחולה ומי יברך את פרנסתו — הכול בא מעצמות אין סוף, בלי שיתבונן כלל בכל הדרגות העליונות שעליהן דיברו הפרדס והבעל שם טוב.
בביאור שהסביר הרבי בהתוועדות מבואר, מדוע אמר אדמו"ר הזקן דבר תורה זה דווקא במוצאי יום הכיפורים; לכאורה מדובר בדרגות נעלות כל כך, ומדוע לא נאמר הדבר ביום הכיפורים עצמו? וההסבר הוא, שכיוון שהעצמות מתבטא בגשמיות ממש, לכן דווקא במוצאי יום הכיפורים — כשאומרים ליהודי "לך אכול בשמחה לחמך", לאחר שהיה כל כולו בעניינים נעלים, עתה לך אכול גשמיות — דווקא בגשמיות זו אמר אדמו"ר הזקן את התורה הזו; שכן העצמות, עצמותו של אין סוף אור, מתבטא דווקא בעניינים הנמוכים והגשמיים ביותר.