"חדר" המאתיים עשרים ושישה בהיכל היום-יום.
יום ראשון ח' תמוז ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, בלק, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י.
תהילים, ח' בחודש, מפרק מ"ד עד פרק מ"ח.
תניא, מסיימים ביום הזה את פרק י"א ב"שער היחוד והאמונה". השיעור מתחיל בעמוד 176 במילים "אבל האמת", עד סיום הפרק במילים "כמו שכתוב במקום אחר".
הפתגם היומי נלקח ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בכ"ו במרחשון תש"ב. המכתב מופנה לתלמידי התמימים בישיבת "תומכי תמימים" במונטריאל, והוא בא כמענה לשאלה ששאלו את הרבי: כיוון שמוטלת עליהם עבודה של קירוב החסידים ואנשי שלומנו הגרים במונטריאל, שלשם כך עליהם לקבוע שיעורי תורה לרבים; הרי קביעת שיעורי התורה ברבים גורעת מזמנם האישי ומלימודם האישי, ובכך הם מפסידים זמן בעטיה של ההתעסקות המרובה בשיעורים ברבים. על כך הם שאלו את הרבי הריי"צ האם לעשות זאת אם לאו, וכיצד נכון לנהוג.
הרבי הריי"צ כותב להם באריכות שאין להם להתחשב ב"ביטול הזמן" שלהם, שכן ביטול זמן עבור שיעורי תורה ברבים הוא קיום התורה. ומביא שם מלשון אדמו"ר הזקן, שכאשר פועלים עם הרבים "נעשים מוחו וליבו זכים אלף פעמים ככה". כלומר, מי שמקדיש זמן עבור שיעורים וסיוע לרבים מוחו נעשה זך הרבה יותר כפשוטו; וכתוצאה מכך, לאחר מכן לימוד שהיה לוקח לו אלף שעות להבינו — יוכל להבינו בשעה אחת. נמצא שאת כל הזמן ההוא הוא מקבל בחזרה בצורה רחבה הרבה יותר.
בין הדברים מביא הרבי דוגמה מאברהם אבינו. אברהם אבינו היה משכיל נפלא ואדם שכלי מאוד, וטבעם של חכמים האוהבים דברי חוכמה הוא לייקר מאוד את הזמן ולנצלו כדי להוסיף ולהשכיל. אף על פי כן, למרות מעלה זו, הניח אברהם אבינו את תשוקתו האישית בצד, ועסק בללמד את האנשים הפשוטים, את הערבים הפשוטים, אמונה בקדוש-ברוך-הוא, והקדיש לכך מזמנו האישי. דבר זה מלמד אותנו כיצד עלינו לנהוג כשעומדת בפנינו שאלה של שמירה על ענייני עצמנו מול הסביבה.
ובסיום — והוא הפתגם היומי — מוסיף הרבי, שלא זו בלבד שאברהם אבינו נהג כפי שציינו, אלא מצאנו יותר מזה: "מצינו דעיקר חיבתו של הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה". מה היה הדבר שבעיקרו אהב הקדוש-ברוך-הוא אצל אברהם, עם כל מעלתו? " היה "למען אשר יצווה - כפירושו יחבר - את בניו ואת ביתו" הפסוק אומר "למען אשר יצווה". מהו "יצווה"? מלשון חיבור — כפירוש "צוותא"; ו"אשר יצווה" הוא שיחבר את בניו ואת ביתו. זה שאברהם אבינו חיבר את משפחתו ואת סביבתו לרעיונות האמונה — ודבר זה הוא שגרם לקדוש-ברוך-הוא לחבבו יותר מעבודתו האישית; שכן אף שבאופן אישי מסר את נפשו לקידוש השם בהזדמנויות רבות, אין זה בא בערך להתעסקותו עם הסביבה.
וכפי שהוא מפרט: "היינו, דכל גודל עבודתו בהניסיונות אינו בערך לגבי הא [הענין] דיצווה ויחבר אחרים, מה שיזכה אחרים" — כל עבודתו העצומה של אברהם אבינו, שעמד בעשרה ניסיונות שניסהו הקדוש-ברוך-הוא ועמד בכולם, אינה בערך; אין שום יחס בין כל הניסיונות שעמד בהם לבין נקודה זו של "יצווה", לחבר אחרים ולזכות אחרים. היינו, מה שזיכה אחרים הוא בעל ערך גדול הרבה יותר מעבודתו העצמית, גבוהה ככל שהיתה.
בהמשך המכתב, לאחר שהרבי הריי"צ כותב להם כמה עליהם להקדיש זמן לשיעורים ברבים וכו', הוא מוסיף שיחד עם זאת העיקר הוא שלא יבטלו זמן בהכנת השיעור ובסיומו, בפטפוטים ובדיבורים המבלים את הזמן בביטול תורה; מכך יש להיזהר. אך השיעור עצמו, שעת הלימוד ברבים, בלשונו שם, "מביאה רווחים גדולים"; עצומה מאוד ההשקעה שעושים עבור הרבים.