"חדר" המאתיים ושמונה בהיכל היום-יום.
יום רביעי כ"ח סיוון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שלח, רביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ח בחודש, אומרים מפרק צ"ז עד פרק ק"ג כולל. תניא, ביום הזה מתחילים את פרק ז' של שער-היחוד-והאמונה, מהמילה "ובזה", והשיעור מסתיים בעמוד פ"ב במילים "על אות כלל".
הפתגם היומי, שמקורו ביידיש, הוא אחד מפתגמיו של הרבי המהר"ש. פתגם מעניין מאוד, שמקורו במכתב ארוך ומעניין שכתב הרבי הריי"צ לאחת מבנות החסידים (ח' תמוז תס"ט). במכתב זה הוא מסביר באריכות מה ההבדל בין "מקיף" ל"פנימי", מה ההבדל בין הנהגה פנימית להנהגה מקיפית.
מביא שם הרבי המהר"ש שני חסידים מפורסמים של אדמו"ר הזקן, שאחד מהם היה חסיד פנימי והשני חסיד מקיפי, ומזכיר את שמותיהם: רבי מוישה וילענקער היה חסיד פנימי, ורבי יקותיאל ליעפּלער היה חסיד מקיפי. מרתק לקרוא את הרשימה באריכותה, שכן הוא מביא בה דוגמאות מוחשיות ממש, המראות את ההבדלים ביניהם.
נקרא את הפתגם, ונזכיר חלק מן הדוגמאות שמביא שם. וכך לשונו: "מפתגמי אדוני אבי זקני מורי ורבי" — הכוונה לסבו של הרבי הקודם, של הרבי הרש"ב [הרבי המהר"ש]. "דער שכל און מידות געביי פון דעם חסיד" — המבנה של השכל והמידות של חסיד, "איז לפי ערך זיין ערשטע יחידות ביי זיין רב" — הוא לפי ערך היחידות הראשונה של החסיד אצל הרבי שלו. "די ערשטע יחידות איז לפי ערך מהות עצמו פון דעם חסיד" — היחידות הראשונה היא לפי מהות עצמו של החסיד. "לפי אופן מהות עצמו איז דער סדר עבודה גיט דער רב" — בהתאם למהות עצמו של החסיד, נותן לו הרבי את סדר העבודה כיצד לנהוג.
יש כאן, אפוא, שלושה חלקים, ונחבר אותם יחד במילותינו: יש את מהות החסיד; היחידות הראשונה תואמת למהותו; וסדר העבודה שהוא מקבל תואם אף הוא למהותו, ומשפיע על המידות והשכל שלו. המידות והשכל הם כבר החלק הגלוי יותר של מהותו — המהות היא עניין פנימי יותר, ואילו השכל והמידות הם כבר הביטוי שלה. וכדי שהנהגת השכל והמידות, שהיא הביטוי, תהיה מתאימה למהותו — לכך משמשת היחידות הראשונה שבה הוא נכנס לרבי.
חלק גדול מן המכתב עוסק באריכות בפתגם זה של הרבי המהר"ש. כפי שהזכרתי, מסתכלים על שני חסידים אלו: מהותו של רבי משה וילענקער היתה מהות פנימי, ומהותו של רבי יקותיאל ליעפּלער היתה מהות מקיפי. לכן ניכרים הבדלים מהותיים בהכנותיהם ליחידות הראשונה אצל אדמו"ר הזקן, במה שנאמר להם ביחידות, ובאופן שהדבר השפיע על חיי היום-יום שלהם. הוא מאריך שם, ולהלן בנקודות בלבד; כדאי לעיין במקור בפנים לראות זאת.
רבי משה וילענקער — וזה גם פתגם המופיע ב"היום-יום" — כשהגיע לאדמו"ר הזקן לא נכנס מיד לרבי, אלא הכין את עצמו שלוש שנים לפני שנכנס ליחידות. וכשכבר נכנס ליחידות וקיבל סדר עבודה, נשאר בליעוזה שבע שנים כדי להפנים את היחידות. יש שם תיאור מרתק כיצד היה בהתרגשות ובהתפעלות כאלה, עד שלקח לו זמן להגיע ל"התיישבות".
רבי יקותיאל ליעפּלער היה בדיוק להיפך. כששמע בכלל שיש מושג כזה של רבי ושל וליעוזה, מיד רץ לשם בהתלהבות ואמר שהוא רוצה להיכנס לרבי. אמרו לו החסידים: "כיצד אתה רוצה להיכנס כך? צריך הכנה", שהרי אין נכנסים בלא להתכונן. אמר: "הכנה? איני יכול לחכות, אני מוכרח להיכנס לרבי!", ולא רצו לתת לו. מה עשה? טיפס על הקיר, על החלון, קפץ פנימה דרך החלון, וצעק לרבי: "רבי, עקוֹר לי את הצד השמאלי שלי!" — של היצר הרע. אמר לו הרבי: "כתוב 'ואתה מחיה את כולם'" — הקדוש-ברוך-הוא מחיה את הכול, ונתן לו אור. הוא קפץ החוצה, ומיד נעשה חסיד בהתלהבות עצומה. וכל ימיו היו לו תנודות: כשהיה בהתלהבות גדולה מאוד אמר "אָהוֹ, החסיד הגיע", וכשהיתה לו ירידה במתח החסידי אמר "החסיד ברח".
כל זאת מסביר הוא באריכות שלמה: זו מהותו — מקיף, וזו מהותו — פנימי. בהתאם לכך היתה היחידות, ובהתאם לכך היתה ההתנהגות בפועל בחיים. שהרי הכול לפי מהותו של כל אחד ואחד; מה שהוא מקבל ומה שהוא צריך שיהיה לו — זהו הסדר.