"חדר" המאתיים ותשעה בהיכל היום-יום.
יום חמישי כ"א סיוון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שלח, חמישי, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"א בחודש, אומרים שני פרקים — פרק ק"ד ופרק ק"ה. תניא, ביום הזה ממשיכים את פרק ז' בשער היחוד והאמונה. השיעור היומי נמצא בעמוד פ"ב מהמילים "בני גדר" עד סיום השיעור במילה "סתרין".
הפתגם היומי הקצר הוא המשך של אותו מכתב שקראנו ביום הקודם (כ' סיוון), מכתב מח"י תמוז תקצ"ט. בהמשך אותו מכתב, שבו מסביר הרבי הקודם באריכות רבה לאותה בת את ההבדל שבין כוח מקיף לכוח פנימי — כוח ההשכלה וכוח ההשגה — מופיע הציטוט שהרבי מביא כאן.
בקטע זה אנו לומדים כי בנשמה המאירה בגוף ישנם, באופן כללי, שני סוגי גילויים. יש את הכוחות הפנימיים של הנשמה — עשרת הכוחות, המתחלקים כידוע לשניים: שכל ורגש — חכמה, בינה, דעת, וחסד, גבורה, תפארת וכן הלאה. ויש את הכוח העליון, שהוא מעל כל עשרת הכוחות, שממנו באה התנועה שבה מוכן אדם למסור את נפשו, למעלה מכל טעם ודעת.
נקרא את הלשון: "רבינו בספר של בינונים" — "ספר של בינונים" הוא ספר התניא, ו"רבינו" הכוונה כאן לאדמו"ר הזקן. "רבינו בספר של בינונים, פרק ג' אומר" — כתוב בפרק שלישי של התניא, "כי ג' מוחין חכמה, בינה, דעת", שלושת חלקי המוח, שהם שלושת העניינים של חכמה, בינה, דעת; "וז' מידות" — שבע המידות, שהן חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות; "הם השתלשלות מעשר הספירות העליונות".
מדוע יש בנפשנו עשרה כוחות? משום שנפשנו משתלשלת מהעולמות העליונים; ומכיוון שבעולמות העליונים יש בכל עולם ועולם עשר ספירות, ממילא הדבר מתבטא גם בנפש, רוח ונשמה — שלוש הבחינות המשתלשלות משם — שגם בהן ישנם אותם עשרה כוחות.
"וכל זה" — מבנה זה של עשרת הכוחות, עם החלוקה למוחין ומידות — הוא בנפש, רוח ונשמה, המתלבשים בגוף האדם. אותם חלקים בנשמה המתלבשים באופן פנימי בגוף, בהם ישנה החלוקה המסודרת של עשרת הכוחות, הכוללים מוחין ומידות, וזוהי כל צורת הביטוי של הנפש. אם מדובר בנפש האלוקית, המתבוננת בגדולת ה' ומתעוררת באהבה אליו, הרי הדבר תלוי בצורה מסודרת מאוד לפי עשרת הכוחות הללו.
אמנם יש חלק בנשמה המאיר, הגבוה הרבה יותר מעשרת הכוחות הללו — עניין מסירות הנפש על אלוקות. יש יהודי שמתעוררת בו הנכונות למסור את נפשו על אלוקות, למעלה מטעם ודעת, למעלה מרגש, למעלה מכל חשבון, מוכן למסור את נפשו על אלוקות.
מביא כאן ציטוט ביידיש: "וואס אַ ייד ניט וויל און ניט קען זיין חס ושלום אָפּגעריסן מאלוקות" — שיהודי אינו יכול ואינו רוצה, חס ושלום, להיפרד מאלוקות. ברגע שיהודי מרגיש שפעולה מסוימת מנתקת אותו חלילה מאלוקות, ימסור את נפשו — אפילו אם הוא אדם שבכוחותיו הגלויים אינו קשור כלל, ואף נקרא "קל שבקלים". אך כשמתעוררת בו נקודה שהוא מרגיש שהיא בעבורו "הקו האדום", ואינו רוצה לעבור עליו, יהיה מוכן למסור את נפשו.
מהיכן זה בא? הרי ייתכן שעשרת הכוחות אינם מאירים אצל אותו יהודי — אם כן, מהיכן מתעורר בו פתאום כוח מסירות הנפש? מאיזו בחינה הוא מגיע? זהו מעצמות אין-סוף ברוך-הוא, שלמעלה מעניין הספירות. עשרת הכוחות הפנימיים שבנפש באים מעשר הספירות — כי כאמור, הנשמה משתלשלת מהעולמות העליונים, מעשר הספירות. אבל בכל נשמה יש נקודה, עניין, המבטא את עצמות הבורא, שהוא למעלה מהספירות. הספירות עשויות להיות בהעלם, ואף עשויות שלא להיות; אבל עצמות אין-סוף, עצמות הבורא, נמצא בכל מקום, ולכן הוא מאיר בכל נשמה. מתי הוא מתעורר? כשיהודי מרגיש שחלילה הוא עלול להתנתק מעצמות הבורא — אזי, ללא קשר למצבו בכוחות הגלויים, מתעורר בו הרצון הפנימי והוא מוסר את נפשו.
"בראשיתם היא ספירת החכמה" — אף שהספירה הראשונה היא ספירת החכמה, וידוע שכתוב בתניא שיש לה קירוב לאין-סוף יותר מכל הספירות, בכל זאת ספירת החכמה, עם כל מעלתה הגדולה — כמו שכתוב בהגהה בפרק ל"ה בתניא — עדיין יש לה איזושהי הגדרה: היא ספירה שבה מאיר אלוקות, אך עדיין היא בגדר ספירה. אמנם היא הספירה הראשונה, העליונה שבעשר הספירות, על כל מעלותיה — אבל הגילוי של עצמות אין-סוף המאיר ביהודי המוכן למסור את נפשו אינו בא מספירת החכמה, אלא מעצמות אין-סוף, שהוא נעלה מן הכול, ואפילו נעלה מספירת החכמה. זוהי הנקודה הפנימית הקיימת בנשמתו של כל יהודי.