"חדר" השישים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום שלישי כ"ז שבט ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, משפטים, שלישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ז בחודש, מפרק ק"כ עד פרק קל"ד כולל.
תניא, לימוד פרק כ"ה, מהמילים "ואין בבחי'" עד הקטע המסתיים במילים "עבודת הצדקה".
מקורו של הפתגם היומי במאמר של הרבי הרש"ב משנת תר"ש. נאמר תחילה את הרעיון שבמאמר, ואז נעיין בציטוט המסוים שמביא הרבי בפתגם היומי. במאמר מביא הרבי הרש"ב דבר מעניין מאוד: הוא נוטל מושג מתורת הנגלה — אחת המידות שהתורה נדרשת בהן — ומסביר שיש בו לימוד נפלא בעבודת ה'.
על איזו מידה מדובר? יש מושג הנקרא "גורעין ומוסיפין ודורשין". והוא מביא דוגמה: בפרשת ויקרא מדובר על הכהן הגדול שחוטא בשגגה ועושה מעשה על פי הוראה שהורה לעצמו, וכדי לכפר על כך עליו להביא פר. והפסוק אומר (ויקרא ד, ה): "ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא אותו אל אהל מועד".
מלשון הפסוק אפשר היה להבין, שאם חלק מן הדם נשפך על הרצפה — אין בכך בעיה, והוא יכול לאסוף אותו, שהרי כתוב שיש לקחת "מדם הפר", ואם הדם נשפך, ירים אותו. אך הרבי מביא שהגמרא במסכת זבחים אומרת: לא. אם נשפך הדם על הרצפה ואסף אותו הכהן מן הרצפה — פסול; חובה שהכהן יקבל את הדם ישירות מן הפר. והיכן לומדים זאת? הרי בפסוק כתוב "ולקח הכהן המשיח מדם הפר", ומה זה משנה היכן היה הדם?
אומרים חז"ל בגמרא במסכת זבחים: נוטלים את המילה "מדם", גורעים את המ"ם ממנה, ומוסיפים אותה למילה הבאה — "הפר", כאילו נכתב "ולקח הכהן המשיח דם מהפר". ואז דורשים את ההלכה שחובה שיקבל הכהן המשיח דם מן הפר ולא מן הקרקע. זהו לשון הגמרא במסכת זבחים.
הרבי הרש"ב מקשר זאת עם מושג בקבלה — מושג המסירה — שבו קיים אותו רעיון, ואומר שכל בעל תשובה צריך שתהיה עבודתו באופן זה של "גורעין ומוסיפין": "גורעין" — שיגרע מן המעשים שהיה רגיל בהם, וימנע את עצמו מכל מיני תאוות ועניינים, ובעצם גריעה זו כבר התקדם; אך אין די בכך, ולכן "מוסיפין" — שיוסיף בעבודת ה' בצורה חיובית הרבה יותר.
בתוך כל הרצף הזה מופיע בסוגריים הפתגם שמביא הרבי בפתגם היומי. וזה לשונו: "האמו"ר [אדוני אבי מורי ורבי, הרש"ב] כותב באחד ממאמריו: חסידים הראשונים עשו הסכם בנפשם, שכל דבר המותר אך שיש לו איזה רצון וחמדת הלב אליו - לא יעשנו, ונעשה שבירת התאוה". כלומר, הרבי הריי"צ מביא בשם אביו, הרבי הרש"ב, שחסידים הראשונים עשו ביניהם החלטה חזקה בנפשם: כל דבר המותר מצד ההלכה, שאין בו בעיה, אך שיש להם אליו רצון וחמדת הלב — כלומר משיכה טבעית — לא יעשוהו, אלא יתגברו וימנעו את עצמם מלעשותו, ועל ידי זה נעשית "שבירת התאווה", שהיא עבודה של כפייה.
לעניין זה ישנם עוד ציטוט או שניים מעניינים. בקונטרס העבודה של הרבי הרש"ב, בסוף פרק ב', מביא שעבודתו של יהודי צריכה להתחיל בקבלת עול מלכות שמים ובעזיבת הדברים הטבעיים, ומביא שם: "וכאשר כבר סיפרתי מאחד החסידים הגדולים, אשר בכניסה הראשונה [שנכנס לאדמו"ר הזקן] טען בעצמו שכל מה שרוצה מצד הטבעי לא יעשנו" — כל מה שהוא נמשך אליו באופן טבעי, יתאפק ולא יעשנו. אותו רעיון.
מעניין שברשימת היומן של הרבי מובא אותו רעיון שוב, עם דוגמה מעשית. מובא שם בשם החסידים הראשונים, שכשהיו באים הביתה לא היו נכנסים ומבקשים מאשתם להגיש להם אוכל — לא היו דורשים גשמיות; כשהגישו להם, אכלו, אך לא באו לדרוש, שהרי אין האוכל צריך להיות כשאתה רוצהו, אלא תאכל כשיינתן לך ולא כשאתה חפץ. אותו רעיון — שהתאווה צריכה להיות באופן שאתה שוברה.
ואז מביא הרבי את הסיפור המפורסם עם ר' שמואל מונקס, שכאשר הכניסו להתוועדות ריאה צלויה, נטל את הסיר ולא נתן אותו, ולבסוף, לאחר כמה שעות, זרק אותו. והסביר שזה מה שלמד מאדמו"ר הזקן: שכל דבר שיש בו משיכה חזקה מדי — הבין שאין הוא בא מצד הקדושה, ובוודאי יש בו בעיה, ולכן זרק אותו. בכך מחנך אותנו הרבי בפתגם זה בעניין ההתגברות שצריכה להיות אצל האדם — שאין זו עבודת דורות קודמים בלבד, של חסידים הראשונים, אלא עבודה גם לדורנו, להביאה אל סדר חיינו.
נסיים בנקודה שבה רואים כיצד סידר הרבי את הפתגמים לפי סדר ההתקדמות בספר הרמב"ם. בימים אלו אנו נמצאים ברמז לספר נשים; ראינו את הרמז להלכות אישות והלכות גירושין, וההלכות הבאות בתור הן הלכות ייבום וחליצה. מהו הקשר של פתגם זה להלכות ייבום וחליצה? הגמרא במסכת יבמות אומרת: כאשר, להבדיל, נפטר אדם ולא הותיר ילדים, יש את מושג הייבום, ויש גם מצב של חליצה כשאין הוא רוצה לייבם.
איזו מצווה עדיפה — לעשות תחילה ייבום, ורק אם אין ברירה חליצה, או ללכת ישירות לחליצה בלא ייבום? אומרת הגמרא: בראשונה, בדורות הקודמים, כשהיו מתכוונים לשם מצווה ועושים הכול כפי שאמר הקדוש-ברוך-הוא — מצוות ייבום קודמת למצוות חליצה. אבל עכשיו, כשאין מתכוונים לשם מצווה, והוא נושא אותה לא דווקא מתוך מחשבה על המצווה, ואין זה עניין של טהרה — אמרו שמצוות חליצה קודמת למצוות ייבום. כלומר, אם יש לו רצון בדבר — אל יעשנו, אלא יחלוץ ולא יהיה לו הקשר לאותה אישה שהתירה לו התורה. וזה אותו רעיון שכאן: דבר המותר, אך אם יש לך רצון אליו — לא יעשנו. זהו הקשר בין הפתגם להלכות ייבום וחליצה, כפי שהגמרא מסבירה מה צריך להיות הסדר בעניין זה.