"חדר" החמישים ותשעה בהיכל היום-יום.
יום שני י"ט שבט ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, יתרו, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ט בחודש, מפרק צ' עד פרק צ"ו כולל.
תניא, פרק כ"ג, מהמילים "ולכן נקראים" עד דף נ"ו ע"ב, המסתיים במילים "כגוף לנשמה".
תוכן הפתגם היומי נלקח ממאמר חסידות שאמר הרבי הריי"צ בהגיעו לארצות-הברית בפעם הראשונה, בשנת תרפ"ט. הוא הגיע בחודש אלול, בי"ב אלול, ובשבת פרשת כי-תבוא אמר את מאמרו הראשון, שהדיבור המתחיל שלו הוא "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל".
במאמר מביא הרבי הריי"צ שאלה הכתובה בספר העיקרים: מאחר שהמצוות מוגבלות — כל מצווה מוגבלת בזמן, במקום ובצורה — לכאורה היה השכר עליהן צריך אף הוא להיות שכר גבולי. ואז הוא מביא באריכות דוגמאות של מצוות והיכן הן מוגבלות. תחילה הוא מביא מצוות שמוגבלותן גלויה, כמו תפילין המוגבלת בזמן, ציצית המוגבלת בזמן, המועדים המוגבלים בזמן, מקווה, וכיוצא בהן.
לאחר מכן הוא אומר שאפילו מצוות שהן חובת המוח או חובת הלב, אף הן מצוות מוגבלות. הוא מבאר תחילה מהי מצוות המוח, ואחר כך מצוות הלב, ובאריכות מסביר מדוע כל אחת מוגבלת בצורתה. וכשהוא מדבר על מצוות המוח, מופיע התוכן שממנו נלקח הציטוט של הפתגם היומי.
תוכן זה קשור באופן גלוי לפרשת יתרו, שהיא פרשת מתן תורה. הדיבר הראשון שבעשרת הדיברות הוא "אנכי ה' אלקיך", וכאן, במצוות המוח, מדבר הרבי הריי"צ על מצווה זו שתוכנה בפסוק "אנכי ה' אלקיך".
נעיין בציטוט שמביא הרבי מן המאמר: "מצות עשה הראשונה". מהי המצווה הראשונה שבמצוות? לא מצווה ראשונה מבחינת סדר כתיבתן בתורה — שהרי המצווה הראשונה שבספר בראשית היא "פרו ורבו" — אלא ראשונה מבחינת מעלתה, ושבמתן תורה הביאה הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל כדבר ראשון.
ובלשון הרמב"ם, שבמצווה זו פותח ספרו, ספר יד החזקה: "לידע שיש שם מצוי ראשון, וממציא כל נמצא". המצווה הראשונה היא שידע האדם שיש בורא לעולם, שהמציא וברא את הכול. "וידיעת דבר זה מ"ע [מצות עשה]" — זו לשון הרמב"ם בתחילת ספרו, שמצוות עשה על האדם לדעת ידיעה זו, שהקדוש-ברוך-הוא ממציא כל נמצא. והיכן מקורה של מצווה זו? "כמ"ש אנכי ה' אלקיך", שהוא תחילת עשרת הדיברות שבפרשת יתרו.
אומר הרבי הריי"צ במאמר, שמצווה זו היא מצוות המוח והשכל: שיפעיל האדם את מוחו ואת שכלו להתבונן וללמוד ולהבין ולדעת שיש ממציא כל נמצא, שהוא הקדוש-ברוך-הוא. "דהגם דכל אחד ואחד מישראל מאמין בהשם באמונה פשוטה" — כל יהודי הוא מאמין, אף אדם שלא למד ואינו יודע, שכן נולד יהודי; כל יהודי מאמין בקדוש-ברוך-הוא באמונה פשוטה, "ולבבו תמים עם ה'" — לבו של כל יהודי תמים ושלם עם אלוקות.
בהמשך המאמר, בקטעים שהרבי מדלג עליהם כאן בפתגם, אומר הרבי הריי"צ שרואים אצל יהודי, שאפילו כאשר הוא עובר חס-ושלום על מצוות עשה או על מצוות לא-תעשה, נקודת היהדות שלו תמיד תמימה, ורק רוח שטות היא המבלבלת אותו. הוא מביא שם דוגמה מאדם חולה שנאסר עליו לאכול מאכל מסוים, ולעתים אינו יכול להתאפק ומתוך קלות דעת אוכל, אף שהוא יודע שהדבר עלול להזיקו — משום שיש בו רוח שטות; כך יכולה רוח שטות לבלבל את אמונתו של האדם. אך כל יהודי, גם אם רוח השטות מכסה עליה, מאמין באמונה פשוטה.
אף על פי כן, מהי החובה? אם כל יהודי מאמין מצד עצמו, מהי החובה של "אנכי ה' אלקיך"? "חובת המוח והשכל להביא אמונה זו בידיעה והשגה" — חובת היהודי היא שלא ישאיר את האמונה כאמונה ערטילאית ורחוקה, אלא שתהיה לו בה ידיעה והשגה, שיפנים אותה ויתבונן ויבין אותה היטב. וזהו הדיוק בלשון הרמב"ם "לידע שיש שם מצוי ראשון", בהדגשת המילה "לידע" — לא רק להאמין שיש מצוי ראשון, אלא גם לדעת; ובלשון היידיש: "שידע זאת" — בהשגה והבנה דווקא, שיידע את הדבר באופן שיבינו בצורה פנימית.
ואז הוא מסיים בשני פסוקים. האחד, "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם", שכתוב בדברי הימים; והשני, "וידעת היום", שכתוב בספר דברים. בזה מסיים הפתגם.
יש להשלים כאן דיוק מעניין שמדייק הרבי בהערה על אותו מאמר. הרי סדר הפסוקים בתנ"ך הוא שקודם בא הפסוק "וידעת היום" שבחומש, ואחר כך הפסוק "דע את אלקי אביך" שבדברי הימים. אם כן, מדוע מקדים הרבי הריי"צ במאמר את הפסוק המאוחר, "דע את אלקי אביך", ורק אחריו מביא את הפסוק המוקדם, "וידעת היום"?
השאלה מתחזקת לא רק מהתבוננות בשני פסוקים אלה שבמאמר; שכן אם נעיין בתניא, בקונטרס אחרון, דף קל"ו עמוד ב', מדבר אדמו"ר הזקן לכאורה על אותו עניין — שיש מצווה רבה ונישאה לדעת אלוקות — ואף הוא מביא את שני הפסוקים "וידעת היום" ו"דע את אלקי אביך". אלא שאדמו"ר הזקן מקדים בתניא את הפסוק "וידעת היום", ואחריו את "דע את אלקי אביך". מדוע, אם כן, מביא הרבי הריי"צ במאמרו את אותו רעיון בסדר הפוך — תחילה "דע את אלקי אביך" ואחריו "וידעת היום"?
הרבי משיב תשובה פשוטה: הדבר תלוי בנושא הנידון. אם נעיין היטב בדברי אדמו"ר הזקן בתניא — מהי המצווה שם — נראה, שורה אחת קודם, "ידיעת המציאות מההשתלשלות היא מצוה רבה ונישאה". שם אין מדובר על עצם הידיעה שיש בורא לעולם, ממציא כל נמצא, אלא על ידיעת סדר ההשתלשלות. לעומת זאת, במאמר הרבי הריי"צ, על מה מדובר? הוא מביא את הרמב"ם, שמצוותו היא "לידע שיש שם מצוי ראשון".
וזה ההבדל: אם מדובר במצווה לדעת את כל סדר ההשתלשלות — איזה פסוק מדבר על סדר ההשתלשלות בגלוי יותר? "וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוא האלקים" — פסוק המדבר על סדר ההשתלשלות; לפיכך פותח בו אדמו"ר הזקן, ואחריו מביא "דע את אלקי אביך". אך במאמרו של הרבי הריי"צ מדובר לא על המצווה לדעת את סדר ההשתלשלות, אלא על המצווה לדעת בכלל שיש בורא לעולם; ולעניין זה, היכן הדבר ברור יותר? בפסוק "דע את אלקי אביך" — שאותו הוא מביא ראשון, ואחריו מוסיף גם את "וידעת היום".
נמצא שהדבר מדויק: גם כשמביא הרבי במאמר פסוקים, אין זה אוסף פסוקים בעלמא, אלא אף סדר הפסוקים — מה יביא תחילה ומה אחריו — מדויק מאוד; והדבר בולט מאוד בהבדל שבין אופן הבאתם בתניא לבין אופן הבאתם כאן במאמר.