"חדר" החמישים ושישה בהיכל היום-יום.
יום שישי ט"ז שבט ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, בשלח, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ט"ז בחודש, מפרק ע"ט עד וכולל פרק פ"ב.
תניא, ביום הזה מסיימים את פרק כ"א, מהמילים "בכל הצמצומים" עד סיום הפרק.
הפתגם היומי מופיע בתוך שיחה מפורסמת מאוד שאמר הרבי הרש"ב בשמחת תורה של שנת תרל"א — שיחה מיוחדת לתמימים, המפורסמת בכותרת "כל היוצא למלחמת בית דוד". נאמר בתמצית את נקודת הדברים עד לקטע שנראה בפתגם היומי. הרבי הרש"ב פותח בציטוט מהגמרא במסכת שבת: "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו". הגמרא מדברת על אדם היוצא למלחמה, שמאחר שאינו יודע מה יהיו התוצאות, הרי כדי שאשתו לא תישאר עגונה כותב הוא מראש גט על תנאי, שאם חלילה יקרה משהו יימצא שגירשה לפני המלחמה. יש שם מפרשים רבים — אם על תנאי או לגמרי; מי שירצה יעיין בגמרא ובהסבר הדברים על פי נגלה.
הרבי הרש"ב הביא ציטוט זה ותרגם את משמעותו עבור הבחורים הלומדים בישיבת תומכי תמימים, וביאר כל מילה שבו. הוא הסביר ש"בית דוד" הוא כינוי לגילוי של משיח, שהרי משיח נקרא "משיח בן דוד", ועבודתם של חיילי בית דוד היא עבודת התמימים, שתפקידם לגלות בעולם את תורת החסידות — "יפוצו מעיינותיך חוצה" — שתביא תיקון ושלמות לעולם.
בעבודה זו של בית דוד יש מלחמה. לפני ביאת המשיח יהיו שני דורות שצריך להילחם עמם, והמלחמה משתנה: יש "אשר חרפו אויביך ה'" — סוג דור אחד, ויש "אשר חרפו עקבות משיחך". הרבי הרש"ב מאריך בתיאור הפרטים של התקופה שממש לפני ביאת המשיח, ואומר שלפני ביאת המשיח יהיה מצב של חבלי משיח קשים מאוד, בגשמיות וברוחניות.
הרבי הרש"ב אומר שם, שמלחמתם של בית דוד, של התמימים, היא מלחמה בעלת תכסיס מיוחד, המבוסס על הפסוק שנאמר על ידי זכריה "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי". והוא מסביר: "חיל" ו"כוח" הם שיטה של מוסר ושל תוכחה, ואילו "רוחי" הוא פנימיות התורה, חסידות, השגה אלוקית. הדרך להצליח במלחמת בית דוד — עבור אלו שצריכים להציל את עם ישראל, ובמיוחד בתקופה השנייה — היא כלפי אלו שלומדים תורה, אך אינם לומדים אותה כראוי ואינם מדגישים את האלוקות שבדברים.
ואז בא הקטע הקשור לפתגם היומי. הרבי הרש"ב פונה אל הבחורים וקורא להם "תמימים!", ואומר להם: כתוב שהיוצא למלחמת בית דוד כותב "גט כריתות לאשתו". מהי "אשתו"? "אשתו" היא כל מה שנקרא הנחות העולם — צורת החשיבה המקובלת בעולם שלא על פי תורה. תמים הרוצה להצליח במלחמת בית דוד יהיה במצב שנותן גט כריתות ל"אשתו", היינו שמתנתק מהנחות היסוד של העולם. והוא מפרט, שכפי שהעניינים מונחים בעולם — אפילו אצל שומרי תורה ומצוות — זהו מצב שהוא קורא לו "קרירות", ומריח בו ריח של כפירה.
ואז בא הפתגם, שממנו מביא הרבי רק את הקטע הבא. נקרא את לשונו: "אמור אמר" — "אמור", היינו אדוני אבי מורי ורבי, הכוונה לרבי הרש"ב. הרבי הרש"ב אמר — באותה שיחה עצמה שקראנו באופן כללי — בלשון יידיש, ובתרגום: "יש הלומדים תורה אך משתכרים בגאווה מחידושי התורה שלהם, ומקררים באומרם שתורה צריך ללמוד מפני שהיא שכל - בלא חיות ובלא חמימות".
בהמשך הוא אומר: כתוב "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא" — הפסוק בספר דברים. מה הכוונה? אלוקות היא אש שלהבת; ללמוד ולהתפלל צריך מתוך התלהבות הלב, כך שכל עצמותו של האדם תהיה משולבת כולה בדברי ה' בשעה שהוא לומד או מתפלל.
בהמשך השיחה מפרט הרבי הרש"ב, שכשחסיד לומד תורה צריך להיות חקוק במחשבתו שהתורה היא חוכמתו של הקדוש-ברוך-הוא, וממילא יהיו הדברים בעיניו חדשים בכל יום. וכן לגבי תפילה — שחסיד המתפלל חקוק בו ה"דע לפני מי אתה עומד". הוא אומר שיש בתי כנסת שעל עמוד החזן חקוקות המילים "דע לפני מי אתה עומד", וכביכול העמוד יֵדע לפני מי הוא עומד; אך בבתי הכנסת החסידיים אין מילים אלו כתובות על העמוד, מפני שהן צריכות להיות חקוקות במוחו ובלבו של היהודי — וכיצד הוא עונה "אמן" ו"אמן יהא שמיה רבא" מתוך אמונה, עוצמה וחיות.
בהמשך הוא אומר עוד, שיש חסידים הלומדים אפילו חסידות, תורה אור וליקוטי תורה, אך עם כוס קפה בבוקר. על כך הוא אומר: הרי כתוב שכל תלמיד חכם שאומרים שמועה מפיו בעולם הזה, בעל השמועה עומד לנגדך. אם כן, אדם היודע שהוא לומד ליקוטי תורה או תורה אור — הרי אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי והצמח צדק לומדים על ידו; אם כן, כיצד אתה יושב ושותה כוס קפה? האמן וחוש שהוא עומד עמך ונמצא עמך.
כך הוא מאריך והולך. הדרישה כאן היא שחסיד ילמד תורה מתוך חיות, מתוך התלהבות ומתוך אש; והדבר מנתק לגמרי את גישת הקרירות של אלו שלא זכו לאור הזה, שלומדים ומתפללים — אך הכול מתוך קרירות.
אפשר לומר ששייכותו הכללית של פתגם זה היא דווקא לשבוע זה של פרשת בשלח, שכן בסיום פרשת בשלח קוראים בתורה על כך שעמלק הגיע. ידוע שבחסידות מבואר שעניינו של עמלק הוא קרירות, כמו שנאמר (לא בפרשת בשלח אלא בפרשת כי תצא) "אשר קרך בדרך" — עמלק הוא קרירות. וכאן מביא הרבי כמה, כשיש חלילה קרירות, היא מנתקת לגמרי את שייכותו הפנימית של יהודי לענייני תורה ומצוות.