"חדר" החמישים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום שבת י"ז שבט, שבת שירה, ה'תש"ג.
"שבת שירה" הוא כינוי לשבת שבה קוראים את שירת הים, שהיא בפרשת בשלח. לפתגם היומי כמה חלקים: תחילה, בנוסף לשיעורים, שלושה מנהגים שמציין הרבי; ולאחר מכן סיפור שמשולבים בו שני סיפורים שמימיים לחלוטין, שהרבי משתף אותנו בהם.
נתחיל במנהגים. המנהג הראשון, הכתוב בראש הפתגם: "עומדים בעת קריאת השירה". כל עוד קורא בעל הקורא את שירת הים, עומדים. מקור המנהג: יש רשימת יומן שכתב הרבי משנת תרצ"א, שבה הוא מספר מה שמע מהרבי הריי"צ חמיו על מנהגו של הרבי הרש"ב בקריאת התורה. שם מספר הרבי שלושה דברים הקשורים לקריאת התורה. ראשית, שכמעט תמיד בקריאת התורה, כל השנה, היה עומד, ופניו מופנות הצידה.
אחר כך יש שם התייחסות לקריאות ספציפיות. בקריאת השירה, שבפרשת בשלח, ובעשרת הדיברות, שבפרשת יתרו, כמובן היה עומד גם כן, אך היה מסב את פניו לכיוון ספר התורה; ואילו בשירת מרים, שבסופה של פרשת בשלח, היה מסב את פניו לארון הקודש. כך מתואר ביומן הרבי. מתוך כל זה מעביר הרבי רק את השורה "עומדים בעת קריאת השירה" — שהפך למנהג הנוהג, שצריך לעמוד. הוא אינו מציין לאיזה כיוון צריכות להיות הפנים, אלא אומר "עומדים", וכן הוא כל השנה.
המנהג השני שמציין הרבי הוא ההפטרה שאומרים בשבת בשלח. יש בהפטרה זו מנהגים שונים: אצל הספרדים נהוג להתחיל את ההפטרה מהמילים "ותשר דבורה", ואילו אצלנו המנהג להתחיל מ"ודבורה אשה נביאה". הרבי מציין את המנהג השני — "ההפטרה: ודבורה אשה נביאה" — כדי להדגיש כיצד נוהגים אצלנו באמירת ההפטרה.
שיעורים: חומש, בשלח, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ז בחודש, מפרק פ"ג עד פרק פ"ז כולל.
תניא, מתחילים ביום הזה ללמוד את פרק כ"ב מהמילה "רק", ומסיימים את השיעור היומי במילה "תמיד".
לפני הפתגם עצמו יש עוד מנהג. הרבי אומר ביידיש, ובתרגום: "יש מנהג לאכול דייסה שחורה [קוסמת]". מהו מקור המנהג ומהו רעיונו? מאחר שבשבת זו, שבת שירה, שבת בשלח, קוראים על ירידת המן, יש מנהג לאכול בה מאכל העשוי מחיטים או ממיני דגן, כדי לציין את נס ירידת המן. וכאן כתוב שאצלנו המנהג לאכול קוסמת, שהיא מאותם מרכיבים המזכירים לנו את עניין ירידת המן.
מכאן מגיע הפתגם, שהוא בעצם סיפור. כדי שיהיה סדר בדברים, נאמר תחילה את מהלכם בקצרה, ואחר כך נקרא מבפנים. הרבי מציין שהרבי הצמח צדק אמר מאמר מסוים בשנת תרכ"א — והוא המאמר הראשון המודפס בתחילת לקוטי תורה, שהדיבור המתחיל שלו הוא פסוק מפרשת בשלח: "ראו כי ה' נתן לכם השבת". מאמר זה, שאמר הצמח צדק בשנת תרכ"א, הוא מאמר של אדמו"ר הזקן, שאמרו בשנת תקס"ה.
וכאן יש תוספת מעניינת: הצמח צדק קרא לבנו, הרבי מהר"ש, וסיפר לו סיפור שמימי. מה סיפר לו? הצמח צדק סיפר שאדמו"ר הזקן סיפר לו כך: "כשהייתי אצל המגיד ממעזריטש, בשנת תקכ"ט, קרא לי המגיד וסיפר לי סיפור". המגיד סיפר לו שזכה לשמוע מהבעל שם טוב מאמר מסוים שלוש פעמים — פעם אחת בדרך טבעית, ופעמיים בדרך שמימית.
כלומר: פעם אחת אמר לו הבעל שם טוב את המאמר בשנת תקט"ז, בחיי הבעל שם טוב (שהרי הבעל שם טוב הסתלק בתקכ"ח), על הפסוק "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו", בשבת בשלח. אחר כך, שנה לאחר הסתלקות הבעל שם טוב, בשנת תקכ"א, התגלה הבעל שם טוב למגיד ואמר לו שוב את אותו מאמר, בתוספת ביאור. כל זאת מספר המגיד לאדמו"ר הזקן בשנת תקכ"ט, ואז הוא מוסיף: "היום" — בתקכ"ט, כבר תשע שנים אחרי הסתלקות הבעל שם טוב — "היה אצלי שוב הבעל שם טוב ואמר לפניי את המאמר פעם שנייה".
הרי לנו עניין שמימי: הבעל שם טוב אמר את המאמר שלוש פעמים — פעם אחת בחייו בעלמא דין, ועוד פעמיים לאחר הסתלקותו: פעם אחת שנה לאחר הסתלקותו, ופעם שנייה תשע שנים לאחר מכן. ובפעם השנייה הוסיף ביאור על הפעם הקודמת.
עתה מסתיים הפתגם בעניין שמימי נוסף. כל זאת סיפר הצמח צדק לבנו הרבי מהר"ש — מה ששמע מאדמו"ר הזקן לפני שנים רבות, מה שסיפר לו המגיד. ובסוף מוסיף הצמח צדק עוד עניין שמימי, ואומר לבנו: "היום" — בתרכ"א — "היו אצלי הבעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן" — שלושתם כבר לאחר הסתלקותם — "ואמרו לי את המאמר הזה, כל אחד בסגנונו".
כשסיים הצמח צדק לומר סיפור זה לרבי מהר"ש, יש תיאור בשיחות הרבי הריי"צ שהרבי מהר"ש היה בהשתוממות גמורה ולא חזר לעצמו; לקח לו כמה שעות להתאושש ממה ששמע. מתואר שם, שאף שהרבי מהר"ש היה בעצם אדם שהיה מסוגל למה שאנשים רגילים אינם מסוגלים — שהרי אדם אינו יכול לחשוב שתי מחשבות בשעת מעשה, והרבי מהר"ש היה מסוגל לחשוב שלוש מחשבות עיוניות בעת ובעונה אחת ולענות לכל אחד בעניינו — ואף על פי כן, כאן היה בהשתוממות, ולקח לו שלוש וחצי שעות לחזור לעצמו. לאחר מכן, כפי שמסתיים הפתגם, קרא לו הצמח צדק — לאחר שנרגע — ואמר לפניו ביאור משלו על אותו מאמר.
עתה נקרא זאת מבפנים, כדי שמהלך הדברים יהיה ברור יותר. לשון הפתגם: "שבת בשלח תרכ"א אמר הצמח צדק המאמר ראו כי הוי' [הוא המאמר הראשון בלקוטי תורה] וסיפר אחר כך לבנו אדמו"ר [מהר"ש]" — הרבי מהר"ש הוא, ביחס לרבי הריי"צ, סבו (אדוני אבי זקני מורי ורבי). והוא מספר לו כך: "שבת בשלח תקס"ה אמר אדמו"ר [הזקן] את המאמר". מי אומר זאת? הצמח צדק, שסבו אדמו"ר הזקן אמר בשנת תקס"ה את המאמר הזה. וכאן בא הסיפור השמימי.
"אחר כך קרא אותי אדמו"ר הזקן וסיפר לי" — קרא לרבי הצמח צדק וסיפר לו. מה סיפר לו אדמו"ר הזקן? ששיתף אותו כי בשנת תקכ"ט, בהיותו במעזריטש, קרא אותו הרב המגיד לחדרו וסיפר לו סיפור ממה שהיה אצל המגיד שנים אחורה: בשבת בשלח שנת תקט"ז, עדיין בחיי הבעל שם טוב, אמר הבעל שם טוב מאמר על הפסוק "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו". הבעל שם טוב הביא את דברי חז"ל שהמילה "לאיתנו" היא אותיות "לתנאו", שתוכן הדברים הוא, כמאמר חז"ל, שכאשר קרע הקדוש-ברוך-הוא את הים, נפתח הים בהכרח, שכן מלכתחילה, בבריאת הים, התנה עמו הקדוש-ברוך-הוא תנאי שיבוא היום וייפתח; וממילא חזר הים על פי התנאי שהתנו עמו. זאת אמר הבעל שם טוב בשנת תקט"ז.
המשיך המגיד וסיפר לאדמו"ר הזקן: בשנת תקכ"א — וכאן מציין הרבי בסוגריים, כדי שיהיה ברור הפלא שבדבר, [שנה אחת אחרי הסתלקות הבעל שם טוב] — היה אצל המגיד רבו, הבעל שם טוב, "ואמר מאמר" — אמר שוב את המאמר על "וישב הים לפנות בוקר", "והוסיף ביאור" — הוסיף לאחר הסתלקותו נקודת ביאור, "בענין עושים רצונו ולא דברו של מקום". כתוב בתהילים "עושה דברו", ויש מאמר חז"ל "עושים רצונו".
אדמו"ר הזקן מספר שהבעל שם טוב ביאר את דיוק הלשון — מה ההבדל בין "עושים רצונו" ל"עושים דברו". נאמר את תוכן הדברים: כמו אב האומר דברי חוכמה, ובנו מתווכח עמו בחוכמתו וסותר את דבריו. אם תסתכל על הדבר באופן חיצוני תאמר: "היכן דרך ארץ? האב אמר דבר, ומדוע אתה אומר אחרת?"; אך אם תסתכל בעומק, יש לאב נחת — "הנה בני חכם כל כך ומצליח". נמצא שהבן אינו רק "עושה דברו" של האב אלא "עושה רצונו", שהוא עמוק הרבה יותר. כך מבאר, שלעתים נראה שהצדיקים פועלים דבר שאינו בדיוק כפי שאמר הקדוש-ברוך-הוא — ואדרבה, זהו רצונו.
וממשיך אדמו"ר הזקן לספר מה שהמגיד אמר לו — פלא גדול עוד יותר: מלבד שהבעל שם טוב היה אצלו שנה לאחר הסתלקותו, אמר לו: "והיום היה אצלי מורי ורבי לחזור המאמר" — היום, בשנת תקכ"ט, תשע שנים אחרי הסתלקות הבעל שם טוב, היה אצלי שוב. "ואמר המגיד המאמר, והוסיף ביאור" — לאחר שסיפר לאדמו"ר הזקן את כל ההיסטוריה השמימית, שיתפו המגיד במאמר, והוסיף על מה שאמר הבעל שם טוב ביאור "בענין גינאי נהרא".
הכוונה לסיפור הידוע עם רבי פנחס בן יאיר, שהלך לפדיון שבויים, ורצה הנהר לעכבו בדרך. אמר לו רבי פנחס בן יאיר: "אני עושה שליחות רבוני, ואתה עושה שליחות רבונך". התווכח עמו הנהר ואמר: "אני ודאי מצליח, שכן אני זורם תמיד, אך אתה — מי יודע אם תצליח". אמר לו רבי פנחס בן יאיר: "אם לא תיפתח עכשיו, גוזרני שלא יהיו בך מים לעולם". והוסיף המגיד את הביאור בעניין זה, שהוא כעניין קריעת ים סוף: כשם שבקריעת ים סוף התנה הקדוש-ברוך-הוא עם הים מלכתחילה שיבוא היום וייפתח, כך גם בנהר גינאי מותנה מראש תנאי זה, שכאשר יצטרך רבי פנחס בן יאיר לעבור — ייפתח לפניו.
הרבי מדבר על מאמר זה במשך השנים, הזכירו במאמרי חסידות וביארו בהרחבה. באחת השיחות אומר הרבי: מהו המסר אלינו מכל הסיפור? שיהודי צריך לדעת, שחסיד צריך לדעת, שכל אימת שהוא מקבל הוראה מה לעשות, ולעתים נדמה לו שיש "ים" שאי אפשר לעוברו — אל יתפעל משום קשיים, אלא ילך; וכשילך בהתמסרות מוחלטת, יראה שיתברר לו מראש שכל המניעות והעיכובים לא היו קיימים כלל, ולא היו אלא כדי לגלות עד כמה נשקפת ממנו ההתמסרות. זהו המסר מהפתגם.
סיום הפתגם: "וסיים [הצמח צדק]: היום היו אצלי הבעש"ט, הרב המגיד ואדמו"ר [הזקן] ואמרו לי המאמר כל אחד בסגנונו" — בתרכ"א היו אצל הצמח צדק שלושתם, ואמר לו כל אחד את המאמר על "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" בסגנונו. כעבור כמה שעות — וכאן לא סופר מה אירע בהן, שכן כאמור היה הרבי מהר"ש בהשתוממות שלא יכול היה לדבר — לאחר שלוש וחצי שעות קרא הצמח צדק לבנו הרבי מהר"ש, ואמר לפניו ביאור משלו על אותו מאמר ששמע מהבעל שם טוב, מהמגיד ומאדמו"ר הזקן, כל אחד בסגנונו, והוסיף אף הוא לפי סגנונו. הרי כאן שילוב של שני סיפורים שמימיים וגדולים ביותר.
מעניין שבאחת השיחות אומר הרבי הריי"צ בשם אביו, לאחר שסיפר את הסיפור: "אצלם [אצל הרבנים] בין עלמא תתא לעלמא עילא לא היה גבול" — בין העולם הזה לעולם העליון לא היתה כל מחיצה; היו נמצאים כאן ונמצאים שם בלא כל הבדל. ויש שם עוד תוספת מעניינת: "בכלל, ראש [הכוונה לראש בני ישראל, הרבי] — אף שהוא ראש, ראש הוא ראש, אך הוא לפי ערך הגוף". צריכה להיות פרופורציה בין הגוף לבין הראש, וכאן מדובר בראשים שהיו להם עניינים שמימיים שלא לפי ערך. בזה אומר הרבי הריי"צ, שבעבר היה כלל ישראל שייך יותר לרוחניות — הגוף, עם ישראל, היה שמימי יותר, וממילא היו גם אצל הראש עניינים שמימיים הרבה יותר. כלומר, יש שייכות בין מצב העם לבין הגילויים הגדולים שיש לראש. זו לשון הרבי הריי"צ שם.