"חדר" החמישים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום שלישי י"ג שבט ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, בשלח, שלישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ג בחודש, מפרק ס"ט עד פרק ע"א כולל.
תניא, ביום הזה מסיימים את פרק כ' מהמילים "אבל עשר" עד סוף הפרק, המסתיים במילים "ענייני העולם".
הפתגם היומי כולל שני חלקים: החלק הראשון עוסק במנהג הנהוג אצלנו, והחלק השני הוא פתגם בעל תוכן מסוים. נתחיל בחלק הראשון. תאריך זה, י"ג שבט, נגע לאירוע שאירע באותו יום ממש, שכן שנה קודם לכן, י"ג שבט תש"ב, אירעה הסתלקותה של הרבנית שטערנא שרה, אמו של הרבי הריי"צ. היא הסתלקה בי"ג שבט תש"ב, ויום קבורתה לא היה באותו יום אלא כעבור יומיים, בט"ו שבט, באותה שנה.
עתה נשאלת השאלה מתי מציינים את יום השנה ("יאָרצייט"): יום הפטירה היה בי"ג שבט ויום הקבורה בט"ו שבט — בתש"ב — ובדיוק שנה לאחר מכן, בתש"ג, שהוא תאריך ה"היום-יום" הזה, עולה השאלה. הרבי מתייחס לכך ואומר: מהו מנהגנו? "יאָרצייט" [יום השנה] מציינים "ביום המיתה", אפילו בשנה הראשונה — שכן יש הנוהגים לציין לפחות בשנה הראשונה את ה"יאָרצייט" ביום הקבורה. אך הרבי כותב שמנהגנו לציין את ה"יאָרצייט" ביום המיתה, גם בשנה הראשונה, ומוסיף: "אפילו כשיום הקבורה רחוק מיום המיתה" — אף שבפועל היה יום הקבורה ביום אחר, כפי שציינו שאצל הרבנית היה יום הקבורה יומיים לאחר מכן. אף על פי כן, מציינים את ה"יאָרצייט" ביום המיתה ולא ביום הקבורה.
ומעניין, יש מכתב שכתב הרבי למישהו, שהודפס בחלקים הראשונים של אגרות קודש. אותו אדם כתב על מקרה שהיה אצלו, שיום הקבורה היה כמעט חודש לאחר יום המיתה, מפני שהובילו את הנפטר למדינה אחרת, ודרך הים ארכה חודש; והוא דן מתי עליו לציין את ה"יאָרצייט". הרבי כותב לו שאת ה"יאָרצייט" יש לציין ביום המיתה — כמעט חודש לפני יום הקבורה. ומוסיף, שאולי ליתר שאת, בשנה הראשונה, יעשה משהו גם ביום הקבורה — יעלה לפני התיבה כשליח ציבור וילמד משניות — אך זו תוספת בלבד, ואת התאריך יש לציין ביום המיתה. זהו החלק הראשון של הפתגם היומי.
החלק השני פותח בכותרת: "מענה הצמח צדק לאאזמו"ר" [אדוני אבי זקני מורי ורבי], והוא האדמו"ר המהר"ש. האדמו"ר המהר"ש היה, כידוע, סבו של הרבי הריי"צ, בעל הפתגם המופיע במכתבו. כותב הרבי הריי"צ שהצמח-צדק אמר את הדברים לבנו, האדמו"ר המהר"ש, "בהיותו כבן שבע". כתוב כאן "מענה" — תשובה שהשיב על שאלה. מה היתה השאלה? הדבר אינו כתוב כאן, אלא רק המענה; לכן אתן את הרקע ואת השאלה, ואז נראה מהי התשובה.
הרבי הריי"צ מספר שהאדמו"ר המהר"ש, בהיותו ילד כבן שבע, היה בקי בכל התנ"ך, ואביו הצמח-צדק היה בוחן אותו מזמן לזמן על קטעי תנ"ך, אם הוא זוכר ויודע. באחת ההזדמנויות שאביו בחן אותו בתנ"ך, שאל המהר"ש את אביו על פירוש פסוק בקהלת: "אשר עשה האלקים את האדם ישר". שאל המהר"ש: מהו השבח הגדול, מהו הדגש בכך שמשבחים שהקדוש-ברוך-הוא עשה את האדם ישר?
על כך באה תשובת האב, ומופיעה כאן רק התשובה — "מענה הצמח צדק". הוא אומר לו: "החסד ויתרון המעלה אשר האלקים עשה את האדם ישר" — מהו החסד הגדול שעשה הקדוש-ברוך-הוא עם האדם כשברא אותו שילך ישר, כלומר שילך על שתיים ולא כבהמה ההולכת על ארבע — "להיות הולך בקומה זקופה". מהו החסד הגדול? [כשרוצים לומר על אדם שהוא יודע מה קורה בעולם ואינו "מעופף", אומרים עליו שהוא "עם שתי רגליים על הקרקע".] הקדוש-ברוך-הוא ברא את האדם שיהיה עם שתי רגליים על הקרקע, על הארץ; ואף על פי כן, מאחר שהוא הולך על שתיים, יכול הוא להרים את ראשו ולראות גם את השמים.
זו המעלה שהקדוש-ברוך-הוא עשה את האדם הולך ישר — כדי שיוכל, בהיותו על הארץ, לראות גם את השמים. "לא כן בהולך על ארבע" — כל בעלי החיים, המכונים בפרשת שמיני "הולך על ארבע", "שאינו רואה אלא את הארץ"; כפתגם הידוע: הבהמה לא ראתה מעולם את השמים, אלא הולכת על הארץ ומסתכלת בארץ, ואינה יכולה להרים את ראשה ולראות למעלה. זו מעלתו הגדולה של האדם, שיכול בהיותו בעולם ללמוד אלוקות, להבין אלוקות ולהבין את ידיעת ה' — לא רק להסתכל בשמים כפשוטם, אלא להיות שייך לעניינים שמימיים.
כפי שהרבי הריי"צ, המספר את הסיפור, מוסיף שם במכתב, שזו גם מעלה שאדם הלומד תורה לא יסתפק בלימוד תורת הנגלה בלבד אלא ילמד גם את פנימיות התורה. שכן אם הוא לומד את הנגלה בלבד, הרי הוא כמי שנמצא על הארץ ולומד רק את הדברים הארציים; אך אם הוא משתמש בכוחו לראות גם את השמים — פירושו שהוא לומד גם את פנימיות התורה.
מכתב זה מופנה במקורו לאדם שהיה בתפקיד מלמד. הרבי הריי"צ מלמדו בין הדברים מהו תפקידו של מלמד ילדים קטנים: לספר להם מפעם לפעם סיפורים מהנהגתם של צדיקים, להסביר להם את המוסר-השכל הנלמד מהם, ולהראות להם את החיזוק ביראת שמים שאפשר לקבל מסיפורים אלו. זהו תפקידו של מלמד.
ומעניין שתוכן זה קשור גם לתאריך, שכן ביום שלישי של פרשת בשלח — הוא היום הזה, י"ג שבט — כתוב בפסוק "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם", "וישאו עיניהם ויראו". נשיאת העיניים מעלה את האדם, כפי שבא לידי ביטוי בפתגם זה, שהיהודי יכול לשאת עיניו למעלה ולראות עניינים עליונים, לראות אלוקות.