"חדר" החמישים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום רביעי י"ד שבט ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, בשלח, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ד בחודש, מפרק ע"ב עד וכולל פרק ע"ו.
תניא, מתחילים ביום הזה ללמוד את פרק כ"א, מהמילה הראשונה של הפרק "והנה", ומסיימים בעמוד 52 במילה "נבואתם".
לפני הפתגם מציין הרבי דבר שיש לשים אליו לב: נמצאים בי"ד שבט, שהוא ערב ראש השנה לאילנות, שהוא בט"ו בשבט. כבר בערב ראש השנה לאילנות, בתפילת מנחה, אין אומרים תחנון. בי"ד שבט, בתפילת מנחה שכבר לקראת ט"ו, אין אומרים תחנון.
הקטע הבא מעניין מאוד, והוא ציטוט ממכתב ארוך שכתב הרבי הריי"צ בחשוון תרצ"ט. מאותו מכתב יופיע פתגם נוסף בעוד כעשרה ימים. המכתב מתאר קשר ותקשורת שאינם במובן המוכר והשגרתי שבין רבי לחסיד משני הצדדים, אלא הקשר הנשמתי, הנפשי והפנימי, הבא לידי ביטוי בכמה אופנים.
לפני שנקרא את הפתגם, נצטט מן המכתב הרחבה על העניין. במכתב מובא סיפור, בלא להיכנס לכל פרטיו: פעם היה דיון הלכתי בסוגיה מסוימת שלמדו הרבי ה"צמח צדק" עם בניו, ואחד מבניו התפעל מאוד מגאונותו וחריפותו של אביו, ה"צמח צדק". ובתמימות אמר לו: "רואים עתה את הכוח הגדול של החסידים המקושרים באמת ומברכים אותך בלב שלם" — כלומר, הוא ייחס את גאונותו וחריפותו של האב לכוחם של החסידים המברכים אותו.
הגיב ה"צמח צדק" ואמר לו: "בוודאי! האהבה של החסידים והברכות של החסידים בוקעות רקיעים". ואז ציין את שמו של אחד החסידים, רבי משה אליהו, שהיה גר בוויטבסק. הוא לא היה למדן גדול, אלא בינוני מאוד בידיעותיו, אך התקשרותו לרבי היתה חזקה מאוד. ואמר ה"צמח צדק": "ה'רחמן' שרבי משה אליהו אומר באהבה כה גדולה, עושה פרי טוב למעלה, ובא בפועל טוב למטה".
מהו "רחמן"? הרבי מביא בשולי הגיליון, שכידוע יש חסידים הנוהגים לומר בברכת המזון "הרחמן הוא יברך את אדוננו מורנו ורבנו"; ויש הנוהגים לומר בסיום שמונה-עשרה את הפסוקים לפי אותיות שם הרבי, וכן לומר את פרק התהילים לפי שנות הרבי. לביטויים ולמנהגים אלו מתייחס ה"צמח צדק" ב"רחמן". דברים אלו שהחסיד עושה לרבי מתוך אהבה — אומר ה"צמח צדק" שהם עושים פרי גדול למעלה.
כאן מאריך הרבי במכתב על דברי ה"צמח צדק" בעניין האהבה שבין החסיד לרבי. הרבי מבאר שלאהבה שורש אלוקי גבוה מאוד, ומשום כך היא ירדה גם בקליפות עד למקום נמוך כל כך. רואים שאחד הדברים הגדולים בעולם הקליפות המפיל את האדם הוא עניינים הקשורים באהבה; ולפיכך כל הסיפורים והספרים שאסור לקוראם, המטמאים את הנפש, כולם מיוסדים על מושג האהבה — וזה מפני שבשורשו האלוקי הדבר גבוה מאוד.
וכן בין החסידים — רוח החיים המקשרת ביניהם, המקשרת חסידים זה לזה, וחסידים עם הרבי ורבי עם החסידים, היא כולה אהבה [והפתגם שאני אומר כעת יופיע בכ"ו שבט], כי האהבה היא דבר גבוה מאוד.
ממשיך הרבי הריי"צ במכתב ואומר, שרואים במוחש כי אוהב נאמן — אף אם הוא נמצא בריחוק מקום, במרחק אלפי פרסאות ממך — אין הדבר מפסיק; ומי שאוהבים אותו, הנאהב, אינו לבד לעולם. אין מחיצה באהבה, ולא שייך בה ריחוק מקום; וברגע שאתה אוהב באמת וחושב על מי שאתה אוהב, אתה נותן לו כוחות ומחזקו. ואומר: "רבותינו הקדושים, במבט האהבה שלהם משכו את החסיד מבוץ רוחני והעמידוהו במעמד ומצב אחר". כלומר, מבט האהבה אינו פועל רק "סור מרע", להוציאו מן הבוץ, אלא מעמידו בעוצמה הגדולה של "עשה טוב".
זהו נושא המכתב, עד לקטע שבו בא הפתגם שנקרא כעת, שהוא בדיוק ההמשך. הפתגם כתוב ביידיש, ובתרגום: "בעת קבורת קדושת אבותינו רבותינו הקדושים חי הענין של מעורר רחמים על המקושרים" — בנוסף לכך שהם מעוררים רחמים על החסידים המקושרים אליהם.
יש עבודה שהרבי עושה בינו לבין עצמו כלפי המקושרים: הוא מזכיר את שמות המקושרים, אומר את שמותיהם. ויותר מכך — הוא "מעמיק במחשבתו בענין אהבתם והתקשרותם - כמים הפנים לפנים". הרבי מתבונן ומתעמק באהבתם ובהתקשרותם של החסידים, וזה "כמים הפנים לפנים" — הדדי, פועל לשני הצדדים.
מהו הדבר הנפלא שבזה? עצם הדבר שהרבי חושב עליך, אומר את שמך ומתבונן בך — מעורר את הכוחות הפנימיים של אותו אדם שחשבו עליו. ודבר זה, ממשיך הרבי הריי"צ, רואים במוחש: כאשר אתה מביט במיקוד ובעוצמה על מישהו ומסתכל עליו, הוא פתאום מזיז את ראשו, אף שאינך עומד מולו — הנפש מרגישה שמישהו מסתכל עליה, וזה פועל.
וכשאתה מסתכל עליו במבט פנימי — כלומר חושב עליו ומתבונן באהבתך אליו וכדומה — זה מעורר את עצם נפשו של אותו אדם שאתה חושב עליו; כשם שבמבט העיניים אתה פועל על הזולת, כך גם כשאתה חושב עליו. וכך ממשיך הרבי במכתב, שאף שהם בריחוק מקום אינם לבד, וזה פועל בעוצמה רבה זה על זה. זו הנקודה שבמכתב ובפתגם היומי.
נוסיף דבר מעניין: כעבור שנים, בתשכ"א, בהתוועדות של י"א שבט — שהיה בשבת פרשת בשלח — האריך הרבי בפתגם זה, ואמר שזהו אחד הסיפורים שסיפר הרבי הריי"צ על אודות הנהגת הרביים, שהם מעוררים את האהבה, וזה פועל התקשרות. ואמר הרבי: אם סיפרו לנו זאת, הרי זה נוגע אלינו — זו הוראה אלינו. מהי ההוראה בעניין זה עבורנו?
הרבי אומר דבר מעניין: לעתים קורה שפתאום אתה מרגיש התעוררות פנימית כזו, שאתה רוצה להיות קשור לרבי; דע לך מהיכן זה בא. כיצד התעורר הדבר אצלך פתאום? דע לך שכנראה חשב עליך הרבי עתה, חשב על כך שאתה קשור אליו, וזה עורר אצלך את רגש ההתקשרות, "כמים הפנים לפנים".
ואומר הרבי: "צדיקים דומים לבוראם" — כשם שאצל הקדוש-ברוך-הוא כתוב "יוצאת בכל יום בת קול מהר חורב ואומרת", והדבר מעורר אצל יהודי את הקשר לקדוש-ברוך-הוא, כך גם אצל הרבי.
וממשיך הרבי בנקודה נוספת, החזקה והנוגעת למעשה: "מה בכלל משנה לנו מהיכן זה בא?" — לשם מה צריך לספר לנו שאם אתה מתעורר באמצע בהתרגשות כזו, דע לך שכנראה חשבו עליך עתה; ואם לא תדע זאת, מה משנה מידע זה?
אומר הרבי: צריך לדעת שכתוב בחסידות שכל התעוררות הבאה אליך מלמעלה, בלא השקעה שלך, עלולה לברוח מהר מאוד; להתעוררות כזו אין אחיזה — כמאמר אדמו"ר הזקן על "איש מזריע תחילה" ו"אשה מזרעת תחילה". לכן, אומר הרבי, כשחסיד רואה שפתאום מתעורר בו רגש כזה, עלול הוא לחשוב לעצמו "כנראה אני חסיד כזה, כנראה אני בסדר, שהרי פתאום מתעורר בי רגש התקשרות כזה"; אך עליך לדעת שאם מתעורר בך רגש זה, אין הוא ממך, אלא מפני שהרבי חשב עליך עתה וזה עורר אותך.
ולכן, אם אתה רוצה שיהיה לזה אחיזה — תפוס את ההתעוררות, עשה עמה משהו, הכנס אותה לסדר היום; ואז תהיה לה אחיזה ומשמעות אחרת מכפי שבאה.
ומסיים שם הרבי, שכל זה כשהרבי נמצא עמנו כאן למטה בגוף גשמי — בוודאי פועל כך; אך על אחת כמה וכמה לאחר שנשמת הצדיק היא לאחר ההסתלקות, שאז הדבר חזק הרבה יותר וקרוב אליך הרבה יותר. אין הוא נמצא במקום רחוק ואינו חושב עליך, אלא הוא עמך ממש, וממילא מחשבותיו פועלות עליך. לפיכך, בכל פעם שמתעורר בנו רגש, צריך לדעת שעתה חשבו עלינו — ולתפוס זאת ולהכניסו לחיים מעשיים. זהו המסר המעשי של הפתגם הנפלא שלמדנו היום.