"חדר" החמישים בהיכל היום-יום.
יום שבת י' שבט ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, בוא, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י' בחודש, מפרק נ"ה עד פרק נ"ט.
תניא, ביום הזה מתחילים ללמוד מפרק י"ט, מהמילה הראשונה בפרק, "ולתוספת", עד הקטע המסתיים במילים "בלב כלל".
הפתגם היומי מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון מביא הרבי הערה ותיקון על ה"תורה אור", שציין הרבי הרש"ב על ספר ה"תורה אור" שלו. כבר היו לנו ב"היום-יום" כמה וכמה פעמים שהרבי מעתיק את תיקוני הרבי הרש"ב על ה"לקוטי תורה" או על ה"תורה אור" השבועי; ובשבוע זה, פרשת בוא, מעתיק הרבי את תיקונו של הרבי הרש"ב על הקטע האחרון של המאמר שבפרשת בוא. נראה את הלשון בפתגם ונאמר כמה מילים על תוכן העניין.
וכך כותב הרבי: "תורה אור, ד"ה למען תהי'" — הוא המאמר המתחיל במילים "למען תהיה", המאמר האחרון של ה"תורה אור" השבועי — "סוף סעיף המתחיל אמנם". למאמר "למען תהיה" יש שלושה חלקים, והחלק האמצעי מתחיל במילים "אמנם". בסוף הסעיף המתחיל "אמנם" — כותב הרבי — "כתוב: לא ישבות יומם מלראות", כפי שמודפס בספר. ומהו התיקון? צריך להיות כתוב: "לא ישבות יומם ולילה מלרצות".
נאמר מעט רקע על תוכן המאמר. זהו מאמר קצר מאוד שבו מדבר אדמו"ר הזקן על אהבת יהודי לקדוש-ברוך-הוא. הוא אומר שיש שני סוגי אהבה: אהבה הנקראת "אהבה כמים", ואהבה הנקראת "אהבה כאש". "אהבה כמים" — מסביר — היא כאהבת בן לאב, שהיא תמידית וללא שינוי, וכן מצד הבן לאב וכן מצד האב לבן. "אהבה כאש" היא כאשר יהודי מתבונן כיצד הקדוש-ברוך-הוא מצמצם את עצמו ומוריד את אורו האלוקי להחיות את הנבראים — כביכול עושה הקדוש-ברוך-הוא שינוי מן הנורמה, שהאין-סוף יהיה בתוך מקום מוגבל — והתבוננות זו אמורה לעורר גם באדם רצון ותשוקה לבטל את עצמו למעלה מן הסדר הרגיל שלו.
על פי זה מסביר אדמו"ר הזקן את הפסוק "והגית בו יומם ולילה". בלשון המאמר כתוב "לא ישבות יומם מלראות לרצונו יתברך" — שלא יפסיק יום אחד מלראות את רצון הקדוש-ברוך-הוא. תיקון הרבי הרש"ב הוא שצריך להיות כתוב "לא ישבות יומם ולילה", על פי הפסוק "והגית בו יומם ולילה"; ומהו "לא ישבות יומם ולילה"? "מלרצות" — שכל הזמן ירצה לעשות את מה שהקדוש-ברוך-הוא אומר לו וחפץ שהיהודי יעשה. זהו תיקונו של הרבי הרש"ב על המאמר, וזה הקטע הראשון של הפתגם היומי.
עתה נראה את החלק השני שבפתגם. "יום זה, יוד שבט", כפי שכבר הזכרנו גם בפתגם של היום הקודם (ט' שבט), הוא יום ההילולא של הרבנית רבקה — רעייתו של הרבי המהר"ש — שהסתלקה בי' שבט בשנת תרע"ד. כאן מביא הרבי הריי"צ סיפור עליה, וכל הרעיון נלקח ממכתב שכתב למישהו: "אמי זקנתי" — הסבתא שלי — "הרבנית מרת רבקה נ"ע".
וכך הוא מספר: "בהיותה כבת שמונה עשרה שנה" — בשנת תרי"א, כשהיתה בת שמונה עשרה [ובמקום אחר מפורט יותר, שהיה זה שלוש שנים לאחר חתונתה] — חלתה. היא היתה חולה מאוד, במצב כזה "שצוה הרופא אשר תאכל תיכף בקומה משנתה" — הרופא ציווה עליה, מצד בריאותה, שכל בוקר תאכל מיד עם קומה משנתה, ולא תדחה את האכילה לזמן מאוחר יותר.
מה אירע? היא היתה אשה יראת-שמים גדולה מאוד, ורצתה מאוד להקפיד שלא לאכול לפני התפילה. "אמנם היא לא חפצה לטעום קודם התפילה". מצד אחד לא רצתה לאכול לפני התפילה מאומה, ומצד שני אמר לה הרופא לקום בבוקר ולאכול מיד. מה עשתה? אמרה שתקיים את שני העניינים: תאכל מוקדם בבוקר, אך לא מיד עם קומה משנתה, אלא תתפלל תחילה ואחר כך תאכל. היתה מתפללת בהשכמה — קמה מוקדם עוד יותר, מתפללת מוקדם מאוד, ולאחר התפילה אוכלת פת שחרית. וכך אכלה מוקדם, אך לא מיד עם קומה. ובעצם, ייתכן שדבר זה גרם לירידה בבריאותה, שכן גם ישנה פחות בעטיו, והיא היתה במצב בריאותי לא פשוט כלל, ממש בסכנה.
כשנודע הדבר לחותנה — היא הרי היתה נשואה לרבי המהר"ש, וחותנה הוא אביו, אדמו"ר ה"צמח צדק" — נודע לו מה היא עושה, שאינה שומעת בקול הרופא וקמה מוקדם עוד יותר כדי שלא לאכול לפני התפילה. אך לפני שנקרא את דבריו, נביא תחילה את הדין. בשולחן ערוך נאמר בהלכה בעניין אכילה לפני התפילה: אם אדם אוכל לפני התפילה לצורכי רפואה, אין בכך שום בעיה; ואם אוכל סתם מפני שהוא רעב וצמא — הדבר אסור. ואף אדם שאינו חולה — נקרא את לשון ההלכה: "אם אינו יכול לכוון דעתו בתפילתו עד שיוכל לשתות" — אדם היודע שאינו יכול להתרכז אלא אם יכניס משהו לפיו, מותר לו לאכול ולשתות משהו לפני התפילה כדי להרגיע את עצמו, ואין זה תלוי אם הוא חולה או לא, אלא רק כדי לכוון את דעתו בתפילה. ואף שמסיימת ההלכה שאין מכוונים כל כך בתפילה בזמן הזה — מכל מקום, אם רוצה לאכול ולשתות כדי לכוון, הרשות בידו.
מנקודת ההלכה, אם כן, מותר לאדם לטעום משהו לפני התפילה. אך הרבנית רבקה סברה להדר על עצמה יותר מן הרגיל, ולמרות שמותר — להחמיר יותר. נראה מה אמר לה ה"צמח צדק". הוא אמר לה ביידיש: "יהודי צריך להיות בריא ובעל כוח", והוסיף: "על קיום המצוות נאמר 'וחי בהם' — שפירושו: יש להכניס חיות במצוה"; כלומר, המצווה צריכה להיעשות בכל החיות והעוצמה והכוח של היהודי המקיים אותה.
"וכדי שנוכל להכניס חיות במצוה - צריך להיות בעל כוח ולהיות בשמחה". כאשר יהודי הוא בעל כוח ובשמחה, יש בכוחו לקיים את המצוות ולהכניס בהן חיות, והכול נעשה כראוי.
אחר שאמר לה הוראה כללית, מיקד אותה אליה באופן ספציפי וסיים: "אינך צריכה להיות בלב ריק ["ניכטער"]" — כלומר, אל תישארי בקיבה ריקה, אלא תתפללי כשאינך ברעב. "מוטב לאכול כדי להתפלל, מאשר להתפלל כדי לאכול" — פתגם שהרבי חזר עליו בהקשרים רבים. בפשטות: אדם הדוחה את האכילה עד לאחר התפילה, כל תפילתו היא "אתפלל כדי שאוכל כבר לאכול"; ואילו אדם האוכל לפני התפילה, כל אכילתו היא כדי להתפלל.
הרבי, בדברו על פתגם זה בהקשרים שונים, הרחיב מאוד את משמעותו — לא רק לנקודה הספציפית של אכילה לפני התפילה. הרבי אמר שהמושג "תפילה" יכול לכלול את כל עבודת השם, כל קיום התורה והמצוות וכל עבודתנו הרוחנית; ואילו "אוכל" יכול לכלול את כל עבודתנו בענייני העולם — לא רק אוכל, אלא העבודה, הכסף, ההתעסקות וכל החיים. השאלה היא מה עיקר ומה טפל, מה סובב סביב מה, ומה אני עושה לשם מה.
האם העיקר אצל האדם הוא הגשמיות, האוכל והכסף וכו', והוא אומר "אתפלל כדי שאצליח"; או להפך — העיקר אצלו תורה ומצוות, והוא אומר "אני מוכרח לעבוד ולהתפרנס כדי שתהיה לי היכולת ללמוד תורה ולקיים מצוות". השאלה היא לשם מה. הרבי הסביר שכוונת הרבי המהר"ש, שמוטב לאכול כדי להתפלל, היא שכל עבודתך בענייני העולם צריכה להיות כהכנה והקדמה ודבר טפל בשביל התפילה, ולא להפך, שהתפילה תהיה בשביל האוכל. השאלה היא מה העיקר בחייך ומה הטפל, והרבי הרחיב מכך הוראה בהשקפת עולמו של יהודי על כל ענייני חייו.
ואז מסיים ה"צמח צדק" ואומר את הברכה: "וברכה באריכות ימים" — הוא בירך את כלתו, הרבנית רבקה, באריכות ימים, והיא חיה עד גיל שמונים. יש כאן בסוגריים: "היא נולדה בשנת תקצ"ג ונפטרה יוד שבט תרע"ד" — שמונים שנה. ובזיכרונות הרבי הריי"צ מסופר שהיא ידעה מראש מתי תסתלק: כשהגיעה סמוך לשנת השמונים שלה, אמרה שתחיה עד גיל שמונים. שאלוה מניין היא יודעת, ואמרה: כשסבא — אדמו"ר הזקן — מברך מישהו באריכות ימים, ברכתו היא תשעים עד מאה שנה; וכשחמי ה"צמח צדק" מברך אריכות ימים, זה לגיל שבעים-שמונים שנה. הוא בירך אותה לאריכות ימים, והיא לקחה את המקסימום שבברכתו — שמונים שנה — וידעה שתסתלק בגיל שמונים, וכך היה.
הרבי מסיים את הפתגם ואומר: "מאמר זה אמרו אאמו"ר [הרבי הרש"ב] לאחד ביחידות" — הרבי הרש"ב סיפר ליהודי שנכנס ליחידות את כל הסיפור הזה, והוסיף ואמר לו: "וצריך לעשות זאת בשמחה" — שיהודי צריך לקיים הוראה זו בשמחה, גם כפשוטה, לאכול כדי שיהיה לו כוח להתפלל, וגם בכלל, בקביעת העיקר והטפל בחייו.
ורואים בהרבה ממכתבי הרבי, שכותב במפורש ליהודים שאדם לא יריע לעצמו, וישתה לפני התפילה ויאכל משהו, ואפילו מזונות לפני התפילה. יש מכתבים מפורשים מאוד על יסוד זה — שזהו סדר של יהודי, ולא רק לאנשים חלשים.