"חדר" הארבעים וחמישה בהיכל היום-יום.
יום שני ה' שבט ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, בא, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, ה' בחודש, מפרק כ"ט עד פרק ל"ד כולל.
תניא, התחלנו את פרק י"ז, וממשיכים היום מהמילים "וזה קול" עד "הרמז".
נושא הפתגם היומי מדבר על המעלה הגדולה של חזרת אותיות התורה. בימים שלמדנו עד כה כבר היו לנו פעמיים פתגמים בנושא מעלת האותיות, שחלקם עסקו פחות או יותר באותן נקודות שיזכיר גם היום: פתגם אחד היה בז' טבת, על כך שלימוד ואמירת אותיות מצילים את האדם מחיבוט הקבר ומכף הקלע; ופתגם נוסף היה בי"א טבת, שנושאו היה שהאוויר צריך טהרה, וטהרת האוויר היא על ידי אמירת אותיות — פתגם ארוך מאוד, שבכל מקום שאדם הולך הוא יכול לטהר את האוויר על ידי אותיות.
גם זה פתגם נוסף בנושא, שכן מוצאים אנו רבות בתורתו של הרבי הריי"צ, באופנים רבים ובמכתבים רבים, שהוא מדגיש מאוד את העניין של לימוד אותיות בעל-פה ואמירת אותיות, שערכו גדול. פתגם זה מדבר על מעלת לימוד האותיות ואמירת אותיות התורה — כיצד הדבר פועל מעלה בכללות העולם, מה שנקרא "במאקרו", לכל העולם, ומה הוא פועל על האדם באופן אישי, "במיקרו".
הפתגם נלקח במקורו ממאמר של הרבי הריי"צ, הפותח במילים "בדבר ה' שמים נעשו", המודפס ב"ספר המאמרים אידיש". בפתיחת המאמר, במילים "בדבר ה' שמים נעשו", מדובר על מעלת הדיבור ומעלת האותיות, שהעולם נברא על ידי אותיות. הוא מאריך שם מאוד, ונציין נקודה שממנה הוא יוצא לענייננו.
הוא אומר, שרואים שאף על פי שיש באדם כוחות גבוהים מאוד — כוח השכל והרגש — ואילו הדיבור הוא לבוש, נמוך יותר, בכל זאת יש בדיבור מעלה, שהוא מעצים את הכוחות הגבוהים ממנו. כשאדם מדבר על רעיון שכלי מסוים, הוא מבינו יותר, או שמתברר לו מה אינו מבין ומה עליו להבין — הדיבור מחדד את ההבנה. וכן ברגש: יש לאדם רגש מסוים, בין בצד השלילי, ככעס על מישהו, ובין בצד החיובי, כדברי אהבה למישהו, וכשהוא מדבר עליו הרי זה מעצים את הרגש הרבה יותר מכפי שהיה קיים בלא דיבור. כוח גדול יש בדיבור.
ואז הוא אומר, שכאשר אדם מדבר, חלילה, דברים לא טובים ודיבורים שליליים, הרי זה מוריד את נפשו נמוך מאוד; ולכן, בצד החיובי, צריך אדם להרבות בדיבור אותיות טובות.
נעיין בלשון הפתגם. הפתגם ביידיש, ממאמר שב"ספר המאמרים אידיש", ובתרגום ללשון הקודש: "אדם צריך להרבות באמירת אותיות התורה", ומביא בסוגריים דוגמה: "אמירת תהילים, חזרת משניות". נדייק בשינוי הלשון: על תהילים הוא אומר "לומר", ועל משניות "לחזור". ההבדל פשוט: "לחזור" היינו בעל-פה, ו"לומר" היינו לומר את הכתוב — וזה ההבדל הכללי בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה. תהילים הוא תורה שבכתב, ומשניות הן תורה שבעל-פה. בתורה שבכתב יש קושי לחזור בעל-פה, שכן רק בקטעים מסוימים אפשר לחזור בעל-פה, ולכן בתהילים נאמר "לומר"; ואילו במשניות, שהן תורה שבעל-פה, נאמר "לחזור" — לחזור בעל-פה.
ממשיך ומסיים את המשפט, שבכל זמן ובכל מקום שהאדם יכול, ירבה תמיד באמירת אותיות התורה. ומה זה פועל? הוא מפרט כאן כמה דברים. ראשית, בכך הוא מחזק את קיום העולם. יש לשון בזוהר, שהקדוש-ברוך-הוא "הסתכל באורייתא וברא עלמא" — הסתכל בתורה וברא את העולם; ו"בר נש", אדם, "עסק באורייתא ומקיים עלמא" — עוסק בתורה וגורם שיהיה קיום לעולם. וזוהי הנקודה שהוא אומר כאן: יהודי האומר אותיות התורה נותן כוח לחזק את קיום העולם. זו ההצלה "במאקרו", הצלה לכללות העולם.
שנית, יש בזה גם הצלה פרטית לאדם — "וכדי להציל את עצמו מחיבוט הקבר וכף הקלע". אדם האומר אותיות התורה מציל את עצמו מן העונש הנקרא חיבוט הקבר, שהוא בעיקר עונש לגוף, או מן העונש הנקרא כף הקלע, שהוא עונש לנפש, והתיקון הוא על ידי אמירת אותיות. באחד המקומות מסביר הרבי הריי"צ את עניין כף הקלע במשל: כמו שמנערים בגד שנדבק בו אבק, כדי שהאבק ייצא, כך הנפש שנדבקו בה אותיות של דברים לא טובים וכדומה — צריך לנער אותה, ומנערים את הנשמה מן האותיות הלא טובות שנדבקו בה; זהו כף הקלע. ומי שרוצה להינצל מעונש זה, מאותה אי-נעימות נשמתית, צריך להרבות באותיות התורה בעודו חי בעולם הזה, וזה מונע ממנו את עניין כף הקלע.
שלישית, הוא אומר שמלבד זה שעניין אמירת האותיות יש בו כוח למנוע דברים לא רצויים, יש בו גם כוח בצד החיובי — לזכות על ידו לגילויים הנעלים ביותר. הגילויים הנעלים ביותר באים על ידי שהאדם אומר אותיות התורה.
נסיים בנקודה שאנו רואים בפתגמים, את ההקשר בין הפתגמים לסדר ההלכות ברמב"ם. כעת אנו נמצאים בהלכות הקשורות לספר זמנים, ובפתגמי הימים הקודמים דיברנו על ההלכות הקשורות למועדים — יום הכיפורים והמועדים בכלל. היום הרמז רחוק מעט יותר, אך ברצף ההלכות של ספר זמנים היום מרומז להלכות שופר, לולב וסוכה. ומה הקשר?
שופר — נושא הכתוב בזוהר, שתקיעת השופר מביאה קיום לעולם; וכידוע, כשתוקעים בשופר ממליכים את הקדוש-ברוך-הוא, והוא מחליט להמשיך ולקיים את העולם. זהו הנושא האחד שבפתגם — מה שנותן קיום לעולם — הקשור לתוכן השופר.
לולב — חז"ל אומרים שמנענעים בלולב לכל הצדדים, והדבר מונע טללים רעים ורוחות רעות על ידי הנענוע. זה מרמז לעניין אמירת התהילים, המונעת כף הקלע וחיבוט הקבר, המרומזים בטללים הרעים וברוחות הרעות.
והנקודה השלישית — סוכה, כנגד סיום הפתגם, שהאמירה מביאה את הגילויים הגדולים ביותר. ידועים הפתגמים על סוכה, כמה גילויים גדולים יש בה, וגם פתגם האדמו"ר האמצעי — מדוע איננו ישנים בסוכה: כיצד אפשר לישון במקום גדול כזה, שיש בו גילויים כה גדולים. וכן בגמרא, בפרשת עבודה זרה, אומרים חז"ל שלעתיד לבוא, כשיביא הקדוש-ברוך-הוא את הגאולה, ישאלו הגויים מדוע להם אין את הגילויים הללו, ואומר הקדוש-ברוך-הוא: נבדוק אתכם ונראה אם אתם שייכים לגילויים. ומהי הבדיקה? "תנו להם מצוות סוכה", ונראה כיצד הם מתמודדים עמה — הרי שמצווה זו באה לבטא את הגילויים הגדולים. זהו הרמז לשלוש ההלכות הבאות בספר זמנים: שופר, לולב וסוכה.