"חדר" העשירי בהיכל היום-יום.
יום שני כ"ח כסלו, ד' דחנוכה, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מקץ, יום שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, מפרק קל"ה עד פרק קל"ט.
תניא, אנו נמצאים בפרק ג', מהמילים "כי השכל" עד "זהירה וענפיה".
הרבי מציין שמקור הפתגם בשיחה שאמר הרבי הריי"צ בי"ט כסלו תרצ"ח באטבוצק. אין כאן פתגם במובן הרגיל, אלא סיפור על הנהגה שהיתה לאדמו"ר הצמח-צדק ולבני משפחתו במהלך החנוכה. וכך מספר: "הנהוג אצל הצמח צדק", ומתאר את מנהגו.
קודם שנמשיך — זו הפעם הראשונה בלוח שאנו נפגשים עם הכינוי "הצמח-צדק", היחיד מבין רבותינו נשיאינו שכינויו הוא על שם ספרו ולא על שם ראשי תיבות של שמו. "צמח צדק" הוא שם הספר שכתב, וזה פלא.
הרבי דיבר על כך באחד מלילות חג הסוכות תשמ"ו. תחילה הביא את הסיבה הידועה והפשוטה — הגימטרייה של שמו: השם "צמח" עולה בגימטרייה כמניין השם "מנחם", והשם "צדק" עולה כמניין שמו השני, "מענדל". דבר זה גם מסביר מדוע נכתב "צדק" בלא יו"ד ולא "צדיק", שכן גימטריית שמו היא "צדק". זו סיבה אחת.
רמז נוסף אמר הרבי: שני השמות "צמח" ו"צדק" מרמזים על משיח. "צמח" — כלשון הפסוק "איש צמח שמו", שהוא כינוי למשיח; ו"צדק" — כלשון "משיח צדקנו". והנה, אצל הרבי הצמח-צדק, הרבי השלישי, היה דגש מיוחד בהפצת החסידות: היא התפשטה לחוגים רבים, אפילו לחוגי המתנגדים — בשעה שבדורות שלפניו היו אף מאסרים בעטיה של הפצה זו, אצל אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי. אצל הצמח-צדק נעשה מעין שלום והפצת החסידות במרחבים גדולים; וכאן באים לרמז שהפצת החסידות במרחבים גדולים היא המביאה את המשיח. לפיכך בשמו מצוין הרמז לשמו של משיח, שכן זו הפעולה המביאה את המשיח — הפצת תורת החסידות בכל העולם. זאת ביחס לכינוי.
ועתה נעיין בפתגם עצמו. מה היה נהוג אצל הצמח-צדק? באחד מלילות חנוכה היו עורכים מעין התוועדות עם בני הבית, שבאו כולם להשתתף בה יחד עם הרבי. לנקודה זו התייחס הרבי בשבת מקץ תשי"ח: מדוע מספרים לנו הנהגה זו? לא כהיסטוריה בלבד, אלא משום שיש בה הוראה לכל אחד ואחד — לשבת עם בני הבית, ובפרט בחנוכה, ולהשקיע בכך זמן; לא בדרך אגב, אלא בכל תשומת הלב, מתוך הכרה שעתה יושבים עם בני הבית ומשקיעים בהם, שכן זו נקודה חשובה מאוד. לכן מספרים לנו שהרבי עצמו נהג כך באחד מלילות חנוכה, ואף כלותיו היו באות; היינו, לא הבנים בלבד, אלא כל המשפחה המורחבת, ובכללן הכלות, השתתפו בהתוועדות זו.
ונכנה זאת "לאטקעס אווענט" — "ערב לביבות", התוועדות מיוחדת לחנוכה. "וכן היה אצל רבינו הזקן והאמצעי" — גם הרביים שלפניו, אדמו"ר האמצעי, חמיו של הצמח-צדק, ואדמו"ר הזקן, זקנו, נהגו כך, שבחנוכה היו עורכים מעין התוועדות עם בני המשפחה.
"בין הספורים אשר בכל שנה היו מספרים אז" — היו סיפורים שדיברו בהם בכל שנה בחנוכה, אף שכבר סופרו בשנה שלפניה, וחזרו עליהם שוב ושוב.
כשמספר הרבי הריי"צ דבר זה בי"ט כסלו תרצ"ח, הוא אף מגלה לנו נושא מסוים שדובר בו באותן התוועדויות. אין בידינו כל הסיפורים שסופרו, אך הוא מספר שאחד הנושאים שחזרו עליהם היה עניין טעמי התורה. כידוע, בקריאת התורה ישנם טעמים, והוא דיבר על כך שהטעמים גבוהים מאוד, ואינם מופיעים בספר תורה — שלא כאותיות ושלא כתגים המצויים בו.
עוד סיפר, שלאדמו"ר הזקן היו טעמי תורה מיוחדים לכל חלק בתורה: לתורה טעמים משלה, לנביאים טעמים משלהם, ולכתובים טעמים משלהם, כל אחד בטעמים שונים. ובתורה עצמה היו לו טעמים מיוחדים בקטעים חשובים — כבשירת הים, "אז ישיר", היו לו טעמים משלה, וב"ויהי בנסוע" טעמים משלו. הוא הרחיב בכך שלאדמו"ר הזקן היו טעמים מיוחדים, ואף לימד טעמים אלו את נכדיו.
ביטוי מעניין נוסף היה באותן סעודות, שפנה הצמח-צדק לבנו הבכור, רבי ברוך שלום (הרב"ש), ואמר לו: "אתה ראית את הסבא" — היינו את אדמו"ר הזקן; ולבנו השני, המהרי"ל, אמר: "אתה ראית את חמי" — היינו את אדמו"ר האמצעי; ואל שאר הבנים, הצעירים יותר, פנה ואמר: "אתם לא ראיתם — אז תסתכלו עליי. אני קיבלתי מהסבא, מאדמו"ר הזקן", ופירט את כל מה שקיבל מאדמו"ר הזקן ואת כל כוחותיו, ממש במחשבה ובדיבור. "תסתכלו עליי, ותוכלו לראות את הסבא". אלו נושאים שכנראה דובר בהם מדי שנה, וזו אחת ה"טעימות" שהרבי הריי"צ מגלה לנו מאותה התוועדות.
בסיום הפתגם באה הנהגה המתייחסת לא לצמח-צדק, אלא לרבי הרש"ב, הרבי החמישי: "אאמו"ר [אדוני אבי מורי ורבי]" — הכוונה לרבי הרש"ב — "היה נותן דמי חנוכה בליל נר רביעי או חמישי"; באחד משני לילות אלו היה נותן דמי חנוכה לילדים.
נאמר כמה מילים על דמי חנוכה. הרבי דיבר על כך באחת ההתוועדויות, בשבת מקץ תשכ"ז, והסביר מהו הרעיון במנהג לתת לילדים כסף. הוא ציין שיש כסף גם בפורים — מתנות לאביונים — אך יש שוני בין מטבעות פורים למטבעות חנוכה: בפורים "מתנות לאביונים", היינו נתינה לאלה שחסר להם, להשלים את חסרונם; ואילו בחנוכה נותנים לילדים, שאינם חסרים דבר — הם גדלים בבית הוריהם ויש להם הכול. הילדים מקבלים דמי חנוכה כדי שיהיה להם לקנות משחקים, עניין של מותרות, שהוא רמז לעשירות — לתת להם מעבר לצורך. שכן בחנוכה מאיר אור אלוקי גבוה מאוד, המתבטא בגבהות האור, שיש בו מעות כסף בדרגת עשירות — וזהו עניין דמי חנוכה.
קטע מעניין נוסף: מכתב שכתב אביו של הרבי לבנו, לרבי, בערב חנוכה תקצ"ו [צריך עיון בתאריך]. זהו מכתב קצר מאוד, המופיע באגרותיו, ובו כמה נקודות המבארות את ערכם של דמי חנוכה. בין הדברים מביא מקור מעניין בתורת הנגלה לדמי חנוכה: בגמרא, בדיני חנוכה, אומר אחד האמוראים שאסור "להרצות מעות כנגד נר חנוכה" — היינו אסור למנות כסף לאור נר חנוכה, מפני שאסור להשתמש באורו.
ומקשה אביו של הרבי: מדוע נוקטת הגמרא דווקא דוגמה של מעות, ולא אומרת בכלל שאסור להשתמש בנר חנוכה, שהרי כל שימוש אסור — אף לקרוא לאורו אסור? אלא, זה שהגמרא נוקטת "מעות" — סימן שבחנוכה היה זה דבר מצוי בבית, שהיו מחלקים מעות. לוקחים אפוא את הדוגמה המעשית: לכל אחד יש עתה כסף שקיבל כדמי חנוכה, ואם ברצונו לספור כמה קיבל — אל יספור מול נרות החנוכה. זה רמז לכך שעניין המעות, דמי חנוכה, שייך לחנוכה.
במשך השנים עורר הרבי מאוד להקפיד על מנהג זה, לתת דמי חנוכה לילדים — ולא רק לקטנים אלא אף לגדולים; אף עורר שבני זוג ייתנו זה לזה, הבעל לאשתו והאשה לבעלה. הרבי עורר מאוד על נתינת דמי חנוכה, וכן על עריכת כינוסי ילדים בחנוכה, ונתן לילדים דמי חנוכה — גם כסף לצדקה וגם כסף משלהם, שיוכלו לעשות בו כרצונם. מנהג דמי חנוכה הוא מנהג חשוב וחזק מאוד.