"חדר" השלוש מאות שמונים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום רביעי י"ח כסלו ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, וישב, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, בי"ח בחודש, אומרים את שני הפרקים פ"ח ו-פ"ט.
תניא, ביום הזה מסיימים את ספר התניא, בקונטרס אחרון, בקטע התשיעי והאחרון. ביום הזה לומדים את כל הקטע התשיעי עד סופו. מתחיל בעמוד 324 במילה "להוכיח", וסיום התניא בדף ק"ג במילים "לעומת זה כו'".
בפתגם היומי שלושה חלקים. בחלק הראשון כותב הרבי מה נוהגים ביום זה, י"ח כסלו: "במנחה אין אומרים תחנון". היום אנו בערב י"ט כסלו; בי"ט כסלו אין אומרים תחנון, וגם בכ' בו אין אומרים. לפיכך כבר בערבו של י"ט כסלו, הוא י"ח, אין אומרים תחנון במנחה, שכן אנו לקראת החג הגדול, חג הגאולה, י"ט כסלו.
לאחר מכן בא הפתגם. חריג הוא בספר, שכן אין הוא לקוח ממכתב, משיחה או ממאמר של הרבי הריי"צ, אלא הוא ציטוט מתוך ספר "דרך מצותיך" של הרבי הצמח-צדק, משורש מצות התפילה, בפרק מ', שם מופיע הקטע.
וכך כותב הצמח-צדק: "אהבה בבחינת ועמך לא חפצתי" — יש אהבת ה' שדוד המלך מדבר עליה בתהילים, באומרו "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ". בפסוק זה מבטא דוד המלך דרגה מיוחדת באהבת ה'. מהי? "היינו שלא לחפוץ שום דבר זולתו ית'" — שאין לאדם חפץ ותשוקה בשום דבר ובשום דרגה, אלא רק להתאחד עם עצמותו של הבורא.
מה שולל הפסוק? "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" — שתי הבחינות המוזכרות כאן, שמים וארץ, אינן מספקות אותו. למה הכוונה? "גם בחי' גן עדן עליון ותחתון שנקראים שמים וארץ" — גן עדן העליון נקרא בפסוק "שמים", וגן עדן התחתון נקרא "ארץ". אומר דוד המלך שאינו משתוקק לא לגן עדן העליון ובוודאי לא לגן עדן התחתון, אלא רוצה אותך בעצמך.
ומדוע אין גן עדן עליון ותחתון דרגות גבוהות דיין? "כי רק בי"ד נברא" — כמאמר הגמרא שבאות י' נברא העולם הבא ובאות ה' נברא העולם הזה; היינו שמדובר בגילויים מצומצמים מהקדוש-ברוך-הוא, אותיות י' ו-ה'. אומר היהודי: אינני מסתפק בדבר מועט וחיצוני, אלא רוצה אותך בעצמך — "אלא תהיה האהבה רק לו ית' לבד - למהותו ועצמותו ית' ממש". אהבתו של יהודי היא רק לעצמותו של הבורא, ולא לשום בחינה אחרת.
כך כותב הצמח-צדק ב"דרך מצותיך" בביאור הפסוק, ומסיים: "וכך היה נשמע הלשון ממורנו ורבנו נ"ע". מיהו "מורנו ורבנו"? אדמו"ר הזקן, שהיה רגיל לומר כן — לא אמירה חד-פעמית, אלא דבר שהיה שגור על לשונו. מה היה אומר בדבקותו, בהיותו בדבקות אלוקית גבוהה? הלשון היה ביידיש, ובתרגום: "איני רוצה כלום! איני חפץ בגן-עדן שלך, איני חפץ בעולם-הבא שלך וכו'; רצוני רק בך בעצמך". "איני רוצה" — לא סתם "איני רוצה"; המילה "וויל" עניינה רצון, אך כאן נוספה סיומת: "איך וויל זע". איני משתוקק לא לעולם-הבא שלך ולא לשאר הדרגות, כפי שראינו בפסוק — גם גן עדן התחתון וכל הבחינות; "נאר" — הדבר היחיד שאני רוצה — "דיך אליין", אותך בעצמך בלבד.
במאמר המפורסם "ואתה תצוה" (תשמ"א), המאמר האחרון שהרבי חילק בערב הקדוש, מדגיש הרבי על פתגם זה: כיוון שנאמר על ידי אדמו"ר הזקן, פורסם על ידי הצמח-צדק, והרבי בעצמו פרסמו ב"היום-יום" והפכו לפתגם של י"ט כסלו — מזה ניתן הכוח לכל אחד ואחד מישראל שעיקר רצונו יהיה גילוי העצמות. כל אחד יכול להיאחז בנקודה כלשהי מאותה קריאה ותשוקה של אדמו"ר הזקן.
רעיון זה מתחבר בחוזקה גם לסיום ספר הרמב"ם, בהלכה האחרונה, שם כותב הרמב"ם: "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח", אלא הדבר היחיד שרצו — "שיהיו פנויין בתורה וחכמתה כדי שיזכו לחיי העולם הבא", והם רוצים להתאחד עמו בעצמו. זהו אותו רעיון, ואנו רואים שהפתגמים תואמים לרמב"ם.
יש כאן עוד נקודה מעניינת. ידוע הכלל בספרים "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן". זכינו כעת להגיע לפתגם המסיים את ספר ה"היום-יום", והוא סופו של הספר, המחובר לתחילתו. בתחילת הספר, כהקדמה לי"ח כסלו, פותח הרבי במכתב של הרבי הרש"ב, ושם, בקטע השני, נאמר לשון התואם ממש את הסיומת: "ועלינו להאיר לבבנו ביום הזה" — כיצד צריך יהודי להתעורר ביום זה מבחינת חפץ ורצון פנימי ועצמי, "באמיצות נקודת לבבנו", לעורר רצון פנימי עמוק, כפי שאמר אדמו"ר הזקן "איך וויל זע". מהו עומק הרצון? "שיאיר נפשנו באור פנימיות תורתו יתברך" — להתאחד עם האור הפנימי של התורה. זה הפתיח של ה"היום-יום", וכאן, בסיומו, האהבה של "עמך לא חפצתי". זהו סיום הפתגם.
אך הקטע היומי טרם הסתיים. עתה בא קטע נוסף. תחילה מכריז הרבי: "גוט יום טוב". איחול זה, כפי שאמר הרבי הריי"צ בפתיחת ההתוועדות של י"ט כסלו תש"ב: "אצלנו, חסידי חב"ד, יש מנהג — עוד ממנהגי חסידי אדמו"ר הזקן — שבהגיע ליל י"ט כסלו, לפני מעריב ואחריו, וכשחסידים נפגשים במהלך היום זה עם זה, מאחלים איש לרעהו ביום הזה 'גוט יום טוב'". זו אמירת היום הזה, שהרבי הריי"צ אמרהּ בתחילת ההתוועדות של תש"ב.
לאחר ההכרזה "גוט יום טוב" באה עוד שורה וחצי, הוספה מכתב-ידו של הרבי הריי"צ, ובה האיחול המיוחל ביום זה, נוסף על "גוט יום טוב": "לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו". יש כאן איחול גם על הלימוד וגם על הדרכים; וכדאי לעיין בפתגם של כ"ד טבת, יום ההילולא של אדמו"ר הזקן, שם אפשר להבין מהו "לימוד החסידות" ומהו "דרכי החסידות". וכאן האיחול לכל יהודי, שמאחלים זה לזה ברבים "תכתבו ותחתמו", וגם באופן אישי.
יש מכתב של הרבי, שנדפס באגרות קודש חלק י' עמוד רצ"א, שבו מתייחס הרבי לכך שקוראים ליום י"ט כסלו "ראש השנה". מישהו שאל את הרבי על כך, שכן היתה אמרה ידועה שחסידים כביכול "המציאו" יום. הרבי מבאר שם, שהגדרה זו — לקרוא "ראש השנה" ליום נוסף בשנה ולא רק לא' תשרי — מתאימה גם על פי נגלה, ומראה זאת בדוגמאות מתורת הנגלה, החל מן המשנה המפורסמת ש"ארבעה ראשי שנים הם" וכו'; והדבר מתאים גם על פי פנימיות. הוא אומר שכל הנהגות רבותינו נשיאינו תואמות את כל הכללים, גם בנגלה וגם בפנימיות, והכול מסודר. נמצא שההכרזה על יום זה כ"ראש השנה" יש לה מקום בסיסי בכל חלקי התורה.
וכדאי להוסיף נקודה מעניינת: בי"ט כסלו תשי"ד אמר הרבי בהתוועדות, שכשם שבראש השנה של א' תשרי יש דין ומשפט, כך גם בי"ט כסלו יש דין ומשפט, ולכן מאחלים "שנה טובה, תכתב ותיחתם". על מה הדין והמשפט בי"ט כסלו? הרבי אמר ברמז על הפסוק "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב": מהו "משפט לאלקי יעקב"? "יעקב" הוא כינוי לעם ישראל, ליהודי; אתה רוצה שיאיר אלוקות בנשמתך, ש"אלקי יעקב" — האלוקות שבנשמתך — יאיר. ביום זה נקבע כמה אלוקות יאיר לך במהלך השנה; זהו החוק והמשפט של היום הזה.
הרבי אומר שם, שיש קליפות המפריעות לגילוי האלוקות. ומה מחריץ את הקליפות? לימוד ספר התניא. צריך תניא — הוא מונע מן הקליפות להפריע, וגורם שהדין והמשפט של י"ט כסלו יהיו בהמשכה רחבה של "אלקי יעקב". וברגע שזוכים להמשכה הרחבה של י"ט כסלו ברוחניות, ב"אלקי יעקב", לבסוף הדבר מתבטא גם בגשמיות — שפע רב גשמי, כל הצורך. אם כן, לאיחול זה של "שנה טובה" ביום הזה יש משמעות גם ברוחניות וגם בגשמיות, בעזרת השם לכל אחד ואחד.