"חדר" המאה שמונים ושניים בהיכל היום-יום.
יום שישי כ"ג אייר, ל"ח לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשת בחוקתי, שישי עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ג בחודש, אומרים מפרק ק"ח עד פרק קי"ב ועד בכלל. תניא, ביום הזה לומדים את החלק השני של פרק נ', ומסיימים אותו. השיעור מתחיל מהמילה "והנה" בעמוד מאה ארבעים עד סיום הפרק במילים "חיי החיים ברוך הוא".
הפתגם היומי קצר, ונלקח ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בדיוק עשר שנים קודם לכן — אנו כאן בתאריך כ"ג אייר ה'ת"ש, והמכתב נכתב בכ"ג אייר תרצ"ג. המכתב נכתב לאברך שהרבי שלח אותו לשמש משפיע באחת הישיבות, והוא מעורר אותו מאוד עד כמה עליו להשקיע בעבודת השם ברמה האישית.
כנראה — כך עולה מן המכתב — כתב אותו אברך שאין הוא מצליח כל כך לפעול על הסביבה, על התלמידים. עונה לו הרבי במכתב: היו לי כמה מועמדים שהיו ראויים לתפקיד שאליו שלחתי אותך, אך בחרתי דווקא בך, מפני שחשבתי שתתמסר לעניין באופן מלא ותסדר את סדר יומך כפי שראוי למשפיע של חסידות — לקבוע עיתים לתורה בעצמך בכל יום, ושתפילתך תהיה תפילה מתונה מדי יום, ובמיוחד בשבת. עבודה אישית זו היא הנותנת את ההצלחה בכול.
כאן מתמקד הרבי בעיקר בעניין הקשור לעבודת התפילה. מבואר בחסידות שהתפילה נמשלה לחוט-השדרה: כשם שחוט-השדרה בגוף האדם מחזיק את כל האיברים — ואף שאינו נמנה כאחד מהם, הוא הבסיס, שאם חלילה נפגע, כל המערכת אינה יכולה להחזיק מעמד — כך גם התפילה. שכן, כמבואר בחסידות, התפילה אינה רק אמירת מילותיה, אלא יש מושג הנקרא "עבודת התפילה": האדם מתבונן בתפילה ומבין את החיות האלוקית שהתפילה אמורה להעניק לו למהלך היום. זהו הבסיס לכול, וכשהוא חסר — מורגש החיסרון בכל המערכת.
ותוכן הפתגם, כפי לשונו בפנים: "ראשית הירידה רחמנא-ליצלן" — מה הדבר הראשון הגורם לירידה, להידרדרות רוחנית? — "הוא העדר העבודה בתפילה". כשהתפילה אינה נעשית ברצינות הנדרשת ובעבודת ה' שצריכה להיות בה, ממילא הכול נעשה קר ויבש; כל חייו הרוחניים הופכים יבשים מאוד, קרים מאוד וטכניים מאוד.
יש מצב שאדם מקיים מצוות בלי שימת-לב, וזה נקרא "מצוות אנשים מלומדה" — הוא מקיים את המצוות מפני שכך לימדו אותו וכך הוא עושה, גופו כבר עושה באופן אוטומטי את המוטל עליו. אולם כאשר אדם עוסק בעבודת התפילה, לפחות את אותן "מצוות אנשים מלומדה" הוא עושה מתוך הנאה שבעניין. אבל כשחסרה העבודה בתפילה, אזי אפילו המצוות שהוא עושה ממילא בלי עיון רב, כ"מצוות אנשים מלומדה" — נעשה לו קשה וכבד לקיימן.
ממהרים בכל דבר, אין סבלנות לעניין אלוקי, ואז מפסידים את העונג שאמור להיות בלימוד התורה ומאבדים את החיות הנדרשת. וכך כל האווירה שבה חי האדם הופכת לאוויר מגושם, שכן הוא מאבד את החיות הרוחנית.