"חדר" השמונים ושישה בהיכל היום-יום.
יום ראשון ט"ז אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: כאן מתחילים פרשה חדשה, פרשת כי-תישא. מכיוון שזה יום ראשון — חומש, כי-תישא, פרשה ראשונה, עם פירוש רש"י. תהילים, ט"ז בחודש, אומרים מפרק ע"ט עד פרק פ"ב ועד בכלל. תניא, ביום הזה מתחילים פרק חדש, פרק ל', מתחילת הפרק, מהמילה "עוד", וסיום השיעור היומי בעמוד שבעים ושש, במילים "כמו שכתוב במקום אחר".
הפתגם היומי הוא פתגם קצר שמקורו ב"יחידות" של אחד מחסידי אדמו"ר הזקן ששמו רבי גבריאל. ניתן תחילה את הרקע כיצד הגיע לאותה יחידות. הרקע מסופר באריכות יחסית ובפרטים רבים — תיאור ארוך המודפס בחוברת "התמים" — ואנו נביא את נקודת הדברים.
התיאור עוסק בזמן שבו אדמו"ר הזקן עדיין לא היה מפורסם כרבי, אך כבר נדבקו אליו אברכים רבים שהבינו וראו את מעלתו ואת מה שיוכלו לקבל ממנו. אחד מהם היה רבי גבריאל. במשך הזמן גברה שם ההתנגדות לאדמו"ר הזקן, וגם משפחתו הקרובה של רבי גבריאל — אביו — התנכלה לו מאוד על שנדבק לאדמו"ר הזקן, אך הדבר לא הועיל: כל שהתנכלו לו יותר, כן התקרב יותר לאדמו"ר הזקן.
נקצר בתהליך הדברים. הוא ידע והבין שהקשר לרבי, לחסידות ולאדמו"ר הזקן הוא קשר פנימי, ואינו לשם קבלת מעלה או ברכה בעניין גשמי, אלא דרך בעבודת השם. עד כדי כך, שהיה — לא עלינו — חשׂוך ילדים, ובמשך עשרים וחמש שנה לאחר החתונה לא היו לו ילדים, ואף על פי כן מעולם לא בא לבקש מהרבי ברכה לילדים; שכן הקשר לרבי אינו קשור לעניינים אלו, והוא חיפש רק את העניינים האלוקיים.
נדלג על כמה שנים. הגיע השלב שבו אדמו"ר הזקן, כידוע, גייס כספים רבים עבור עניי ארץ הקודש, והיה מודיע מראש וקובע לכל חסיד כמה מוטל עליו להביא. רבי גבריאל היה יהודי מפרנס ובעל יכולת, אך הגיע שלב שבו הצטמצם לו הכול ופרנסתו הידלדלה מאוד, ובכל זאת קיבל הודעה מהרבי שעליו לתת סכום מסוים. לא היה לו מנין לתת, והדבר שבר אותו מאוד.
אשתו ראתה אותו שבור ושאלה מה קרה. הוא סיפר שאדמו"ר הזקן ייעד לו סכום מסוים — כנראה בשל עברו, שהיה בעל יכולת — אך כעת אין ידו משגת, ואינו יודע מה לעשות. אמרה לו: מה אתה דואג? הרי אתה תמיד מלמד אותי שצריך להיות ביטחון ושמחה; אל תדאג, יהיה בסדר. והלכה ועשתה מעשה: מכרה את כל תכשיטיה וכל אשר לה, השיגה כסף, ולאחר זמן באה אליו עם שקית סגורה ואמרה: "זה הכסף בשביל הרבי, אדמו"ר הזקן".
אמר לעצמו: הסדר הוא בדרך כלל שהרבי קובע לחסיד סכום, ואחר כך מגיע שליח הרבי לאסוף אותו; אמתין אפוא עד שיבוא וייקח. עבר זמן, השליח טרם הגיע, ובינתיים גבר הלחץ המשפחתי עד שחשש שמא לא יעמוד בפיתוי וישתמש בכסף לעניינים אחרים. אמר לאשתו: אני בעצמי נוסע לרבי לתת לו את זה, ולא אמתין לשליח. כך הגיע לאדמו"ר הזקן, ליחידות שעליה מסופר, והניח את השקית על השולחן.
פתח אדמו"ר הזקן את השקית, ויצאו ממנה מטבעות — מטבעות זהב מבריקים, נקיים ומצוחצחים לגמרי, כאילו יצאו זה עתה מן המפעל. שאל אותו אדמו"ר הזקן מהיכן הגיעו המטבעות, והשיב שאינו יודע, שכן אשתו הביאה לו אותם. ומה באמת אירע? אשתו, לאחר שהשיגה את הכסף למען הרבי, עמלה על כל מטבע ומטבע, ציחצחה וניקתה אותו והפכה אותו למטבע זוהר, ונתנה לו את השקית — והוא אף לא ידע מה עשתה, ולכן אמר: "זה מאשתי".
ואז הגיב אדמו"ר הזקן בתגובה שהיא הפתגם היומי, הבאה לאחר כל הרקע הזה. וכך אמר לרבי גבריאל, בלשון רבנו הזקן: "בתרומת המשכן היו זהב וכסף ונחושת". הרי בפרשת תרומה — שתי פרשיות קודם לכן — מסופר בתורה שעם ישראל הביא את כל הנדבות למשכן: זהב, כסף ונחושת, ומהם עשו את כל כלי המשכן.
מגיעה פרשת כי-תישא — היום הראשון שלה — ובה מסופר על הציווי להביא את הכיור, "ועשית כיור". ולא היה דבר מבריק מכל כלי המשכן זולת "מראות הצובאות" — מראות הנחושת שנשות ישראל הביאו, שמהן נעשו "הכיור וכנו", שהיו המבריקים מכולם.
כאן נקודה מעניינת: הרבי מרמז שכשם שהכיור הגיע מן המראות הצובאות שהביאו נשות ישראל, כך גם הכסף שהניח על השולחן בא מכך שאשתו היא זו שדאגה לו. ולכן אמר: "הכיור וכנו הם הבאים באחרונה בכל כלי המשכן" — ברשימת הכלים שבתורה אין הכיור מסופר יחד עם שאר הכלים בפרשת תרומה, אלא רק אחרי הכול, בפרשת כי-תישא של שבוע זה, שם לראשונה מסופר הציווי עליו; נמצא שהוא בסוף הרשימה.
"ותשמישו" — מתי משתמשים בכיור? כאשר נכנס הכהן לעבודתו, השימוש בכיור הוא בראש כל עבודות המשכן, שהרי אין עושים דבר לפני נטילת ידיים ורגליים מן הכיור. בתורה הוא נכתב אחרון, ושימושו בראשונה. ומדוע? "כי נאות תחילתן בסופן" — המעלה הגדולה שבראש באה לידי ביטוי בסוף.
כך הדבר התחתון ביותר, שהוא הכיור — כמסופר ברש"י ובמדרש, שמשה רבנו התייחס אליו בתחילה כאל דבר תחתון ואף לא רצה בו, באומרו: מה אעשה במראות אלו העשויות ליצר הרע? — התברר בסוף שהקדוש-ברוך-הוא אמר: "חביבין עלי מן הכול", יותר מכל הדברים.
ובכך בירך הרבי את רבי גבריאל: שבכוח מה שהתאמץ והביא, יהיו לו ברכות עצומות. ואכן, לאחר עשרים וחמש שנה נולדו לו ילדים, בנים ובנות. הרבי אמר לו להתחיל לעסוק במסחר יהלומים, והוא התעשר בעושר רב, וקיבל את הכינוי הידוע "רבי גבריאל נושא חול". זהו הרקע של הפתגם.
לסיום, כמה ימים לא דיברנו על הקשר שבין הפתגם לסדר הרמב"ם, שכן אמרנו שבין ספר לספר יש הפסקה של כמה ימים. כעת, בפתגם זה, מתחילים את ספר "הפלאה" ברמב"ם. לאחר "מדע", "אהבה", "זמנים" ו"נשים", מגיע ספר "הפלאה", העוסק במיני נדרים שאדם נודר לתרום ולהביא. ספר הפלאה כולל את הלכות שבועות, הלכות נדרים, הלכות נזירות והלכות ערכין וחרמין — הלכות שכותרתן עניינים הקשורים לנדרים.
כל ספר ברמב"ם פותח, כידוע, בפסוק מן התורה. מהו הפתיח של ספר הפלאה? הפסוק "נדבות פי רצה נא ה'". וזהו בעצם תוכנו של הפתגם היומי: הן מן הרקע, והן מכך שאדמו"ר הזקן פותח בתרומות שהיו למשכן — הן הנדבות שנתרמו למשכן, והנדבות הטובות ביותר שעליהן סיפרנו, הקשורות לכיור וכדומה.