"חדר" השמונים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום שני י"ז אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשת כי תשא, שני, עם פירוש רש"י. תהילים, י"ז בחודש, מפרק פ"ג עד פרק פ"ז ועד בכלל. תניא, פרק ל', מהמילים "והנה באמת", והשיעור היומי מסתיים בעמוד שבעים ושש במילה "בתולדותו".
נקדים הקדמה לפני הפתגם היומי. יש מושג ידוע בנוגע למאמרי החסידות שאמר אדמו"ר הזקן — החלוקה בין המאמרים שאמר "לפני פטרבורג" למאמרים שאמר "אחרי פטרבורג". "פטרבורג" הוא הכינוי למקום שבו ישב במאסר, ובין המאמרים שלפני המאסר לאלו שלאחריו יש שינוי גדול. בשיחה שאמר הרבי הריי"צ בי"ט כסלו, כ"ט תרצ"ג, הוא דיבר באריכות, ובאותיות פשוטות מאוד, על ההבדלים שבין דרגות הגילוי הללו.
לפני פטרבורג היו המאמרים קצרים מאוד ומלהיבים מאוד — ממש כמה שורות בודדות. אחרי המאסר, לעומת זאת, היו המאמרים ארוכים ומורחבים יותר. וכמשל הזית, שדווקא כאשר כותשים אותו הוא מוציא את שמנו.
בפתגם היומי מודגש שהוא מסוגי המאמרים שנאמרו לפני פטרבורג — כאשר המאמרים שאמר אדמו"ר הזקן היו קצרים ומתומצתים מאוד, ופועלים את פעולתם. נעיין בלשון:
"אסך יאר נאך פאר פטרבורג" — הרבה שנים עוד לפני פטרבורג. במירכאות מובאת הכוונה: פטרבורג הוא המאסר משנת תקנ"ט — מאסרו של אדמו"ר הזקן, שגאולתו בחג הגאולה י"ט כסלו. זה היה הרבה שנים לפני כן. "איז דער אלטער רבי ארויסגעגאנגען צום עולם" — פעם אחת יצא אדמו"ר הזקן אל הקהל, "האט ער געזאגט" — ואמר. ומה אמר? אמר לקהל, שבגן עדן ישנה ההכרה וההרגשה עד כמה יקר העולם הזה הגשמי שלנו.
מי מכיר בזה, מי מרגיש את מעלת העולם הזה? אומר אדמו"ר הזקן: לא רק מלאכי השרת — שבוודאי מכירים במעלת העולם הזה יותר מן האדם — אלא אפילו נאצלים ראשונים, הדרגות הגבוהות מדרגת המלאכים, הספירות העליונות ביותר הנקראות "נאצלים ראשונים", היו נותנים את הכול ומוותרים על מעלתם. בשביל מה? בשביל שיהודי יאמר "אמן יהא שמיה רבא". כשיהודי אומר "אמן יהא שמיה רבא" כאן בעולם הזה, אומרים הנאצלים העליונים: כל מה שיש לנו אין לו ערך כלל לעומת הערך של "אמן יהא שמיה רבא" של יהודי, כשהוא אומרו בכל כוחו.
"בכל כוחו" פירושו בכל כוונתו. הגמרא במסכת שבת אומרת: כל האומר "אמן יהא שמיה רבא" בכל כוחו — קורעין לו גזר דין של שבעים שנה. ורש"י במקום מפרש "בכל כוחו" — בכל כוונתו. ומהי "בכל כוונתו"? מבאר אדמו"ר הזקן שאין הכוונה שיכוון כוונות כאלה ואחרות, אלא שכל כולו מונח בתוך זה.
בשפה המדוברת היום יש מושג כזה שאומרים "תהיה על הכוונת" — תהיה ממוקד. וזוהי הכוונה ב"בכל כוונתו": תהיה ממוקד, מוכנס, שכל מהותך תהיה בתוך זה. כשיהודי אומר "אמן יהא שמיה רבא" בצורה כזו, שכל כולו מונח בתוך העניין, אזי כל המלאכים וכל הנאצלים היו מוותרים על הכול בשביל המעלה הגדולה שבעניין זה של "אמן יהא שמיה רבא".
נוסיף: באחת ההתוועדויות של הרבי (שבת כי תצא תשכ"ד) עורר הרבי מאוד על ההקפדה בעניית אמן ואמן יהא שמיה רבא, גם על ברכה — אפילו ברכה של ילד קטן, שיש להקפיד לענות עליה אמן. הרבי מזכיר שם בקיצור מעשה נורא המסופר על רבי מרדכי יפה בעל הלבושים; בהקדמתו הוא מביא מעשה נורא בנושא עניית אמן — כיצד פעם אחת לא ענה אמן על ברכה של ילד, ואיזה פסק ועונש קיבל מרב שהיה שם, שסיפר לו על חסיד אחד בדורות קדומים שפעם אחת לא ענה אמן יהא שמיה רבא, וכיצד נענש אחר כך בצורה קשה מאוד.
זאת אומרת, עד כמה משמעותי וחזק העניין של עניית אמן, אפילו על ברכה של ילד. ובאמירה זו בא אדמו"ר הזקן לעורר את יוקרה של עניית אמן ואמן יהא שמיה רבא כאן בעולם הזה. שהרי הפתגם אומר: "דאס איז געווען דער גאנצער מאמר" — זה היה כל המאמר של אדמו"ר הזקן; יצא אל הקהל, אמר משפט זה, ולא הוסיף עליו יותר.
"האט עס גיפועלט אזא התלהבות און התלהטות ביי דעם עולם" — המאמר פעל התלהבות והתלהטות כאלה אצל החסידים ששמעו, "אז דעם גאנצן יאר האט מען געזאגט אמן יהא שמיה רבא מיט התלהבות" — שכל אותה שנה, כאשר ענו "אמן יהא שמיה רבא", היה זה בהתלהבות ובחום ואש, כתוצאה מן ההכרה שעורר בהם הרבי [אדמו"ר הזקן] על עניית אמן ואמן יהא שמיה רבא.
נסיים בהקשר לקשר שבין הפתגמים למהלך הספר, לרמב"ם. אנו נמצאים עתה בספר הפלאה, הכולל הלכות שבועות, הלכות נדרים, הלכות נזירות והלכות ערכין וחרמין. הפתגם הקודם היה על כותרת ספר הפלאה, והפתגם היומי תואם להלכות שבועות שבתחילת הספר.
מה הקשר להלכות שבועות? בתחילת הפרק השני של הלכות שבועות יש הלכה שלמה שבה מבאר הרמב"ם את כוחו של האמן. שם הוא אומר שכאשר אדם עונה אמן על שבועה של מישהו, נחשב הדבר כאילו הוא בעצמו נשבע והוציא שבועה מפיו. הרמב"ם חוזר בכמה הקשרים על כך שלאמן יש כוח, וזה בעצם תוכן הפתגם היומי — היוקר והכוח שבעניית אמן ואמן יהא שמיה רבא של יהודי כאן בעולם הזה.