"חדר" השמונים ושתיים בהיכל היום-יום.
יום רביעי י"ב אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תצווה, רביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, י"ב בחודש, אומרים את הפרקים ס"ו עד ס"ח כולל. תניא, ביום הזה, בפרק כ"ט, מהקטע המתחיל במילים "ואם כן הוא", עד בעמוד ע"ב, במילה "מסתיימת", סוף פרק י"ג.
הפתגם היומי הוא פתגם קצר שמקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בה' בבית של שנת תרצ"ח. רקע המכתב: זהו מכתב ליהודי, שהרבי הריי"צ מעורר אותו לקחת חלק בכל הפעילות שבעירו — בכל העניינים הקשורים להבאת עניינים של יהדות בקהילה, ולהיות מ"מזכי הרבים".
ובמה מחזק אותו הרבי ברקע של המכתב? הוא כותב לו, שיש אנשים — וכנראה אותו אדם היה ביניהם — הסבורים שמכיוון שברוב חברי ההנהלות של הארגונים והמוסדות השונים ישנם אנשים עשירים, סוחרים ידועים, אנשים חשובים, הרי הם יעשו את מה שצריך. אבל אותו אדם אומר לעצמו: "אני איני עשיר, אין לי ידע במסחר, ואיני איש חשוב כל כך; אם כן, כיצד אוכל בכלל להתערב, לחוות דעה, או לעשות משהו?".
על כך כותב לו הרבי שזוהי טעות, שכן גדולתו של אדם אינה בעשירות, אלא העשירות האמיתית היא כמו שאמרו חז"ל "אין עשיר אלא בדעת, ואין עני אלא בדעת". ממילא מוטל חוב קדוש על כל יהודי החרד לדבר ה', לקחת חלק בכל מוסדות העיר וענייניה, ובמיוחד במוסדות הדת — טהרת המשפחה, שמירת שבת, כשרות, ישיבות ותלמודי תורה. לכל יהודי צריך שיהיה חלק בכך. ומי שמונע עצמו מכך מכל מיני סיבות — כותב לו הרבי — מלבד שאינו ממלא את חובתו, הוא גם גורם לעצמו היפך הטוב, בגשמיות וברוחניות, שכן כל אחד צריך לשמוע את הזעקות הפנימיות של נשמות היהודים הצמאים לאיזושהי נקודה.
אחרי כל אריכות זו, כמעט לקראת סוף המכתב, בא הקטע שממנו הביא הרבי את הפתגם היומי. הפסוק אומר, כמו שכתוב במשלי (פרק י"ח פסוק ט"ז): "מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו".
כשמעיינים בפסוק זה ברש"י, יש קודם כול את הפירוש הפשוט, ואחר כך רש"י מביא את המדרש. מהו הפירוש הפשוט? כשאדם נזקק להגיע אל בעלי ההשפעה, אל הגדולים, בהשתדלנות כזו או אחרת — ה"מתן", הנתינה שאתה נותן, ירחיב לך את הדרך וינחה אותך אל המטרה. זהו הפשט הפשוט, המוכר לנו מן החיים.
אחר כך מביא רש"י גם מדרש על הפסוק. במדרש מדובר לא באדם הנותן לאנשים שהוא צריך לבוא אליהם בהשתדלנות, אלא ביהודי הנותן צדקה. "מתן אדם" — יהודי שנותן צדקה; ותדע לך, אדם הנותן צדקה, הדבר מרחיב לו את חלקו לעתיד לבוא, ולא רק לעתיד לבוא, אלא אף בחייו יאמרו עליו שהוא אדם חשוב, "ולפני גדולים ינחנו". זהו המדרש.
הרבי נותן כאן את פירושו שלו על הפסוק, בהקשר לאותו יהודי, ומסביר לו כיצד להסתכל על הפסוק בצורה אחרת. וכך הוא אומר: "יש לך אנשים שהם גדולי השם בחוכמתם ובעושרם". הרי הפסוק מדבר על אלו שהם גדולים, והשאלה היא מי נמצא לפני הגדולים.
יש אנשים שהם גדולים, "גדולי השם" — כלומר בעלי פרסום ומעמד גדול, בחוכמה או בעושר. אבל "מתן אדם" אין הכוונה שאדם נותן דבר-מה, אלא שהאדם נותן את ה"אדם" שלו — את עצמו — באיזו התעסקות בהחזקת הדת. כשאתה מרגיש ורואה שבעיר שאתה נמצא בה יש צורך להתעסק ולתת, ולמרות שישנם גדולים, אנשי-שם, אינך עושה חשבונות, אלא נותן את עצמך.
ותדע לך: "הנה לא זו בלבד כי ארחיב לו" — לא רק שהדבר ירחיב לו, כלומר ייתן לך השפעה ושפע, ולא תפסיד ממה שנתת את עצמך, אלא "עוד זאת, כי לפני גדולים יהי כנו" — עוד תעמוד לפני אותם גדולים, עשירים ואנשי-שם, ותהיה לפניהם, משום שנתת את עצמך, את ה"אדם" שלך. זהו בעצם הפתגם, כפי שהרבי מתרגם כאן את הפסוק.
ואנו מכירים גם משיחות הרבי, שהרבה פעמים דיבר והביא את הנאמר בשם הרב צמח צדק, אדמו"ר הזקן, שכאשר אדם נותן את עצמו לאחרים אינו מפסיד מכך, ובלשון שם "נעשה מוחו וליבו זכים אלף פעמים ככה", והצמח צדק עצמו הוסיף על כך "ולא גוזמא כלל". כלומר, כשאדם נותן את עצמו בדבר-מה, בוודאי ובוודאי שאינו מפסיד, ואדרבה — הוא מקבל עוד רווח ושפע נפלא ביותר. זהו הדבר המופלא שבפתגם זה: "מתן אדם" — שאדם ייתן את עצמו לגמרי למה שצריך לתת בו את עצמו.