"חדר" השמונים ואחד בהיכל היום-יום.
יום שלישי י"א אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תצווה, שלישי עם פירוש רש"י. תהילים, י"א בחודש, אומרים מפרק ס' עד פרק קמ"ח כולל. תניא, ביום הזה בפרק כ"ט, מהמילים "וכמאמר הלל" עד עמוד ל"ו, בקטע המסתיים במילים "האדם עצמו".
לפנינו פתגם קצר שמקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ ב-י"ב תשרי תרצ"ה. המכתב נכתב ליהודי ששאל את הרבי לגבי קדיש דרבנן בתפילה, והרבי הריי"צ מתייחס לכך באריכות; אך בתוך המכתב, כעין מאמר מוסגר, הוא אומר את הפתגם היומי, ומוסיף עוד כמה מילים.
וכך הוא כותב: "ידוע ומקובל בעניין הכוונות שבתפילה". כידוע — למי שמכיר את המושגים כפי שהם מופיעים בקבלה — בכל קטע בתפילה ישנה כוונה מיוחדת, ובשם הוי"ה פעם כוונה זו ופעם כוונה זו וכו'. אומר לו הרבי, שידוע ומקובל בעניין הכוונות שבתפילה, אשר אלו שאין דעתם יפה לכוון — יש אנשים שאינם ברמת ריכוז כזו שיודעים לכוון בתפילה את כל הכוונות הכתובות בכתבי האר"י ז"ל וכדומה, ומדוע? מפני העדר הידיעה; הם אינם יודעים מה לכוון, ואינם אשמים בכך — או מסיבה אחרת: מפני שאין בכוחם לזכור את הכוונות הפרטיות בעת התפילה. שכן גם אם למד קודם לכן ואכן יודע, בשעת התפילה אין ביכולתו לזכור את כל הכוונות הפרטיות שצריכות להיות בכל משפט ומשפט ובכל עניין ועניין.
אז מה יעשה אדם זה לגבי הכוונות השונות שבתפילה? כותב לו הרבי: "מספיק שיכוונו כוונה כללית". אין הוא צריך את הכוונות הפרטיות של כל מילה ומילה בפני עצמה, לפי הדרגות שאליהן מכוון אותו קטע, אלא די לו בכוונה כללית. ומהי הכוונה הכללית שצריכה להיות? להתפלל לשמו יתברך, ולכוון שהוא מבקש שתפילותיו יתקבלו לפני הקדוש-ברוך-הוא עם כל הכוונות המבוארות בספרי קבלה. שבספרי קבלה יש כוונות רבות — "איני מכיר אותן, או שאני מכיר ואיני זוכר אותן" — ולכן כוונתו היא כוונה כללית מאוד.
בהמשך המכתב אומר הרבי, שדבר ברור הוא, שכאשר יהודי נעמד להתפלל וחושב בלבו "ריבונו של עולם, שהתפילה שלי תתקבל אצלך ותיחשב כאילו כיוונתי את כל הכוונות שבקבלה" — כשאדם מרגיש כך, הרי הקדוש-ברוך-הוא "שומע תפילת כל פה", וזה בוודאי פועל את פעולתו, גם אם אין לו את כל הכוונות הנדרשות. ואין נפקא מינה על איזו תפילה מדובר — אם אדם מתפלל מפני שהוא זקוק לבקשות מסוימות, או מפני שהוא יודע שהתפילה היא ההזדמנות שלו להתאחד עם הקדוש-ברוך-הוא — הכוונה הכללית הזו מספקת.
בשיחה אחת התייחס הרבי לאלו שטענו כנגד הנחת תפילין עם יהודים ברחוב, בטענה שהיהודי המניח תפילין אינו מכוון את כל הכוונות הנדרשות, ואם כן מה התועלת ומה שוויה של המצווה שהוא מקיים? השיב הרבי, שמפורש בשולחן ערוך שהכוונה המינימלית הנדרשת כדי לצאת ידי חובה היא הכוונה הכללית — שהאדם עושה כעת מצווה ורוצה לצאת ידי חובת מה שציווהו הקדוש-ברוך-הוא. וכוונה כללית זו קיימת אצל כל יהודי המושיט את ידו; וגם אם אינו יודע את כל הפרטים שבעניין, עצם הגישה הכללית היא בוודאי עניין מספיק.
בשיחה בשבת מהלכי דברים תרצ"ל אומר הרבי, שאדרבה — לעתים אדם שאינו יודע כלל את הפרטים, ויש לו כוונה כללית כזו, מצבו טוב יותר; שכן ברגע שאדם מתחיל לכוון ואינו יודע בדיוק אם הוא טועה בכוונה זו או אחרת, או שאין הדבר מדויק — זה גרוע יותר. עדיף שיהיה הדבר בצורה נקייה לגמרי, כפי שכתוב וכפי שהקדוש-ברוך-הוא אומר.
ושם מספר הרבי, שבשנים שקדמו — בזמן הרבי הצמח צדק — הדפיסו סידורים בנוסח אדמו"ר הזקן, והכניסו בסידור, בשמות ה', כל מיני ניקודים על פי קבלה (בניקוד סגול, בניקוד פתח וכדומה). הצמח צדק התרעם על כך, משום שאדמו"ר הזקן, כשכתב את הסידור ואת הנוסח, רצה שהסידור יתאים גם לאדם שאין לו שום מושג בקבלה, שיהיה לו העניין כפי שהוא.
בהתוועדות שאל הרבי, לכאורה מדוע התרעם הצמח צדק? שיהיה הניקוד הזה, מי שיודע יכוון, ומי שאינו יודע יסתכל באופן כללי; מה כל כך מפריע בכך? אלא, אומר הרבי, אדרבה — כשיש מול העיניים כל מיני ניקודים ואינך יודע, ומתחיל לחשוב ואינך יודע מה לחשוב בהם, אתה עלול לקלקל. עדיף שלא יהיה לך כלום, שמחשבתך תהיה נקייה ועם כוונה כללית אחת; לזה יש תועלת גדולה הרבה יותר מאשר לאדם הנכנס לפרטים ואינו יודע בדיוק את הכוונה הפרטית שלהם.
זוהי אפוא הנקודה — שצריך שתהיה לאדם כוונה כללית. ויש ביטוי מפורסם המופיע במאמרי חסידות: אחד המקובלים, כששאלוהו אילו כוונות הוא מכוון בתפילה, השיב: "אני מתפלל לדעת זה התינוק" — אני מתפלל כמו תינוק. כשתינוק אומר "ברוך אתה ה'", אין הוא יודע דרגה זו או עולם זה; וכששואלים אותו למה הוא מתכוון באומרו "ברוך אתה ה'", הוא אומר ש"ה'" הוא כבודו של הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, בלא שום פרטים. אומר אותו מקובל: אני מתפלל כמו "דעת זה התינוק". לכוונה הכללית הזו יש את המשמעות העמוקה והגדולה ביותר.