"חדר" השמונים בהיכל היום-יום.
יום שני י' אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תצוה, שני, עם פירוש רש"י. תהילים, י' בחודש, אומרים מפרק נ"ה עד פרק נ"ט ועד בכלל. תניא, פרק כ"ט, מהמילה "והסיבה", עד דף ל"ו, בקטע המסתיים במילים "בשר אדם".
הפתגם היומי כולל מנהגים הקשורים לברכת המזון. המשפט הראשון קובע כותרת לרשימת המנהגים: "קודם מים אחרונים אומרים". כל המנהגים של היום הם בנושא ברכת המזון. כידוע, לברכת המזון יש סדר של כמה וכמה מזמורים שאומרים לפניה. ביום חול רגיל, שאומרים בו תחנון, אומרים סדר מזמורים אחד; וביום שאין אומרים בו תחנון אומרים מזמורים שונים. כל אלו נאמרים לפני "מים אחרונים", שהוא בסוף.
כבר בתחילה ההדגשה היא ש"קודם מים אחרונים אומרים" את כל הרשימה שהרבי מביא מן המנהג שהביא אדמו"ר הזקן בסידור. החידוש שבדבר: בחלק גדול מכתבי האר"י ז"ל, ובסידורים על פי האר"י ז"ל, כתוב שאת כל המזמורים האלה יאמרו לאחר "מים אחרונים", ואילו אדמו"ר הזקן דווקא מכניס את כל זה לפני "מים אחרונים". לאחר "מים אחרונים" אומרים דבר אחד בלבד — סיום פסוק, כמה מילים בודדות.
ייתכן שהטעם לכך הוא כפי שכותב אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך, שיש לצמצם ולא לעשות הפסקה ארוכה מדי בין "מים אחרונים" לברכת המזון, אלא להצמיד ככל האפשר את שעת המים האחרונים לברכת המזון. משום כך, מחשש הפסק, הכניס אדמו"ר הזקן את כל המזמורים לפני "מים אחרונים". על כל פנים, בברכת המזון קודם "מים אחרונים" אומרים אותם.
מהו המזמור הראשון שאומרים בכל יום? "על נהרות בבל", ובשבת — כפי שנראה עוד מעט — אומרים את המזמור "בשוב ה' את שיבת ציון". כל הטעם בנוי על מה שכתוב בזוהר, שאדם המתענג במאכלו ובא להודות להשם על אכילתו — עם היותו שבע ומודה להשם על האוכל, אומר הזוהר, צריך גם לזכור את ירושלים ולדאוג על חורבן המקדש. לכן ביום חול אומרים "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו", המתאים ליום של אמירת תחנון. גם בשבת זוכרים את עניין ירושלים ובית המקדש, אלא שבשבת אומרים "בשוב ה' את שיבת ציון" ומדברים על הגאולה, וביום שאומרים תחנון אומרים את עניין החורבן והגלות.
בספר "סדר היום" מובא רמז יפה: המזמור הקודם ל"על נהרות בבל" בתהילים הוא פרק קל"ו — "על נהרות בבל" הוא קל"ז — ובפרק קל"ו, פסוק אחד לפני סופו, נאמר: "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". מיד אחריו צמוד המזמור "על נהרות בבל שם ישבנו". וזה מתאים: אנו מברכים את הקדוש-ברוך-הוא על הלחם שהוא נותן, ומיד אחר כך אומרים את המזמור "על נהרות בבל". זהו הרמז בצירוף שני הדברים.
המזמור הבא הוא "למנצח בנגינות". אחר כך אומרים את הפסוקים "ואברכה את ה'" ואת הפסוק "זה חלק". "זה חלק" הוא פסוק שאומרים גם בחול וגם בשבת, ותמיד לפני ברכת המזון: "זה חלק אדם רשע מאלוקים ונחלת אמרו מאל". מה הקשר של פסוק זה? מקורו בספר איוב (פרק כ, פסוק כ"ט), והפרק שם מדבר בגנות אנשי סדום, ובמיוחד בעניינים של סעודה והכנסת אורחים, עד כמה היו לא בסדר. וידוע ש"מים אחרונים" בא לסלק את החשש ממלח סדומי. מכאן הרמז, שלפני "מים אחרונים" אומרים את הפסוק הזה, שבמקורו מדבר בשלילת סדום. זהו הרמז לפסוק "זה חלק".
כל זה בברכת המזון ביום רגיל, שאומרים בו תחנון. ביום שאין אומרים בו תחנון — שבת, חג וכדומה — אומרים "שיר המעלות בשוב" במקום "על נהרות בבל". המזמור השני הוא "לבני קורח". "ואברכה" אומרים כמו ביום שאומרים בו תחנון, וכן "זה חלק" — אין בו הבדל בין יום שאומרים בו תחנון ליום שאין אומרים בו תחנון.
סיום הפתגם עוסק במה שאומרים לאחר "מים אחרונים": "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'". מעניין שאין זה פסוק שלם אלא רק סופו. מקורו בספר יחזקאל, בתיאור המזבח; הפסוק מתחיל במידות המזבח, וסיומו "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'". כנראה שהשולחן שהאדם אוכל עליו דומה למזבח, ולכן אומרים את סיומת הפסוק שביחזקאל: "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'".