"חדר" השבעים ואחד בהיכל היום-יום.
שבת אדר א', שבת ראש חודש, ה'תש"ג.
ראשית, דבר מעניין על הכותרת, עוד קודם שניכנס לתוכן היום. שנת תש"ג, כפי שאנו רואים, היא שנה מעוברת, ויש כאן שינוי בולט מאוד בין הכינוי לאדר הראשון לבין הכינוי לאדר השני: כשמדובר באדר הראשון נכתב הלשון "אדר א'", וכשמגיע אדר השני הלשון בכותרת, לכל אורך החודש, הוא "אדר שני".
הרב זליגסון, שהיה מן הראשונים שהחלו לעיין בדיוקי ה"היום-יום", שאל את הרבי על כך בתש"מ; הוא הכניס לרבי פתק ושאל: מדוע אין אחידות בין כינויי החודשים? שיהיה כתוב בשניהם "אדר א'" או "אדר ראשון, אדר שני" — מדוע באדר הראשון כותב הרבי "אדר א'" ובאדר השני "אדר שני", ומה טעם השינוי?
הרבי ענה לו תשובה הכוללת שלושה חלקים, ומעניין שכעבור שבועיים, בהתוועדות שבת מברכים אדר, התייחס הרבי לשאלה זו גם בהתוועדות. מה ענה הרבי? אביא את תוכן הדברים, לא מילה במילה. ראשית, אומר הרבי שהשאלה אינה חזקה, שכן רגיל בהרבה מקומות שכותבים אפילו על ספרים "חלק א'", ואחר כך "חלק שני, שלישי ורביעי" — אין זו שאלה כה גדולה, ואין לדייק בזה כל כך, אף שאולי אכן היה ראוי לכתוב "ראשון, שני". שנית, אומר הרבי, התבונן בימי הבריאה: אנו רואים שביום הראשון שבבריאת העולם נאמר "יום אחד", ולאחר מכן "שני, שלישי ורביעי". שלישית, כותב הרבי, ייתכן בהחלט מצב שבתחילה היה "אדר אחד" — א' מלשון "אחד" — ועדיין לא ידעו אם אמנם יעבר בית הדין את השנה ויהיה אדר שני אם לאו; ייתכן שבאמצע החודש מתאסף בית הדין ומחליט לעבר את השנה, ואז השני הוא "אדר שני", אך הראשון אינו נקרא "ראשון" אלא "אחד".
וכעבור חודש, כפי שהזכרתי, כשהתוועד הרבי בשבת מברכים אדר א' בתש"מ, התייחס הרבי לשאלה ואמר נקודה הפוכה מעט ממה שאמר בתשובתו, בהקשר לעניין משיח: ייתכן שבית הדין יתכנס באדר הראשון ויחליט שלא לעבר את השנה, וממילא יצא שיהיה רק "אדר א'", אחד. כלומר, הדבר יכול להיות לשני הכיוונים; ולכן, כשנמצאים בשנה מעוברת ובאדר הראשון, קראו לו "אדר א'", שכן ייתכן אחד משניים — או שהחודש הבא יהיה ניסן ולא יהיה אדר שני, או שאכן יהיה אדר שני ורק אז ודאי שזה "שני". לכן הלשון הוא "אדר א'". זו ההתייחסות לכותרת בלבד.
שיעורים: חומש, משפטים, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, א' בחודש, מתחילים מההתחלה, מפרק א' עד פרק ט' כולל.
תניא, ביום הזה מתחילים פרק חדש, פרק כ"ו, מהמילה הראשונה "ברם", ומסיימים במילים "העצם כנ"ל".
לפני תחילת הפתגם יש כאן ציטוט קצר מתוך התיקונים של הרבי הרש"ב על הלקוטי תורה-תורה אור. הרבי לכל אורך ה"היום-יום" מעתיק בעקביות את תיקוני הרבי הרש"ב, בכל פעם בהתאם לשבוע שבו לומדים את הפרשה החסידית השבועית. כאן מכניס הרבי תיקון על מאמר שבפרשת משפטים בתורה אור. ומהו הלשון? "תורה אור, דיבור המתחיל "לא תהיה משכלה"" — במאמר הפותח בפסוק זה מפרשת משפטים, "סעיף המתחיל והנה אחר". כפי שהזכרנו בפעמים קודמות, בתורה אור אין חלוקת סעיפים לפי אותיות אלא לפי קטעים, ולכן נכתב "סעיף המתחיל במילים אלו ואלו".
הסעיף שם מדבר על יהודי: יש מצב שיש לו אהבת השם ויראת השם, ויש מצב שאין לו. האדמו"ר האמצעי מסביר, שכאשר אין ליהודי אהבת השם, כינויו "חנה", כמו שנאמר "ולחנה לא היו ילדים" — וילדים הם אהבה ויראה. ומה קורה אז? נאמר "ותתפלל חנה על ה'". אדמו"ר הזקן מדייק: מהו "ותתפלל חנה על ה'"? ומסביר ש"הוי'" הוא מלשון הוויית העולם — שהעולם מתהווה מאין ליש; היהודי צריך להתבונן בבחינה שלמעלה מהוויית העולם, וזה יובילו להתמסרות מוחלטת לאלוקות. הלשון במאמר הוא "במסירת נפש", והמילה הבאה היא ראשי תיבות של שלוש אותיות: "בפ"ע". כאן מגיע הרבי ומפענח את ראשי התיבות ואומר, שפירושם "פענוח הר"ת הוא: בפנימיות עצמותו"; כלומר, יהודי מוסר את נפשו באופן שהוא מתאחד לגמרי ומגיע להתמסרות בפנימיות עצמותו. זו הגהת הרבי על הדבר.
ועתה נעיין בתוכן הפתגם עצמו. מקורו של הפתגם במכתב של הרבי הריי"צ, שכתבו בחודש אלול תרפ"ה. במכתב זה מופיעים שני פירושים לפסוק "יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב". פסוק זה, כידוע, אומרים אותו בפרק "ברכי נפשי" הנאמר בראש חודש, וזהו הקשר בין הפתגם ליום זה, שהוא ראש חודש אדר א'.
שני הפירושים מבארים בעבודת השם מהו "יצא אדם". הפירוש הראשון אומר שהכוונה היא לאדם, דהיינו הנשמה, וש"יצא" מוסב על צאת הנשמה מהעולם העליון לרדת לתוך הגוף, ולפי זה הוא מסביר את כל רצף הפסוק. הפירוש השני הפוך: מהו "יצא"? שהנשמה יוצאת מן הגוף לעלות חזרה למעלה, ולפי זה הוא מסביר את המשך הפסוק. אלו שני הפירושים. הפירוש אינו מובא כאן בשם אומרו, אך בספר המאמרים אידיש של הרבי הריי"צ מובא פתגם זה בשם הבעל שם טוב.
נראה מה אומר הפתגם לפי שני האופנים. הפירוש הראשון, כאמור, מדבר על הנשמה היוצאת מהעולם העליון להתלבש בגוף. נקרא את הלשון: "כתיב יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. הנה כל נשמה בירידתה למטה" — שהנשמה יוצאת מהעולם העליון ויורדת למטה כדי להתלבש בגוף — "יש לה מלאכות כלליות ופרטיות". יש לה עבודת השם כללית, סוג עבודה שכותרתו תואמת לכל היהודים ולכל הסוגים — זו כללות העבודה בעולם; ויש עבודה פרטית, שלכל אחד עבודתו האישית הספציפית, שהוא ורק הוא יעשה אותה, ואין היא שייכת לזולת.
על פי זה נבין את הפסוק. "וזהו יצא אדם לפעלו" — מהו "יצא"? כאמור, זו הנשמה היוצאת מאוצר הנשמות לרדת לגוף; "דיציאת הנשמה מעמידתה בשמי רום באוצר הנשמות", כשהנשמה יוצאת מהמצב שבו היתה בשמי רום, ויורדת למטה, "בירידתה מדרגה לדרגה עד בואה" — להיכן היא מגיעה? — "להתלבש בגוף ונפש הטבעית והבהמית". זו יציאתה. ובא הפסוק ואומר "יצא" — שהנשמה יוצאת מאוצר הנשמות להתלבש בגוף — "הוא בשביל "אדם לפעלו"", דהיינו בשביל שאדם יפעל בעולם את מה שעליו לפעול.
ומה עליו לפעול בעולם? יש "במלאכות הכלליות", העבודה הכללית השווה אצל כולם, שכותרתה זהה אצל הכול. ומהי? "להגביר הצורה על החומר" — האדם קיבל גוף חומרי וקיבל נשמה שהיא הצורה, המהות הפנימית, ועבודתו בעולם היא שהצורה תגבר על החומר, שהרוחניות תגבר על הגשמיות — "להאיר את העולם באור תורה ונר מצוה". כל עבודת היהודי בעולם היא להאיר את העולם, להביא בו תורה ומצווה, להגביר את הצורה על החומר. זו העבודה הכללית.
ממשיך הפסוק ואומר "ולעבודתו" — מהו "ולעבודתו"? "שהיא מלאכה הפרטית". בנוסף לכותרת הכללית, שבה כולם שווים, יש לכל אחד את חלקתו האישית, במקום ובזמן שבו עליו לפעול. "דכל נשמה יש לה עבודה פרטית במוחין או במדות כפי טבעה וענינה" — לכל נשמה טבעה, אופייה ועניינה, ובהתאם לזה עליה לפעול את עבודתה.
ומהו סיום הפסוק? "עדי ערב". מהו הפשט במילים "עדי ערב"? אומר הרבי הריי"צ במכתב: עדי ערב" הכוונה "בעוד יש זמן לעשות", כל עוד לא הגיע הערב. "ערב" הוא סיום העבודה — האדם מחזיר את המפתחות, והנשמה יוצאת מכאן. כל עוד הוא חי וכל עוד הוא כאן, ימלא את עצמו וינצל את הזמן להספיק את מה שעליו לעשות, "כמו שכתוב "היום לעשותם"". זהו החלק במכתב שבו מתייחס הרבי הריי"צ למה שכתבו לו, שיש יהודי מסוים הקרוב לגיל שמונים שהחליט לפנות מכל עסקיו ולשבת כל היום באוהלה של תורה; ובהתאם לדיווח זה מביא הרבי את הפתגם שתוכנו — כל עוד יש זמן וכל עוד הוא כאן, מצוין, זה בדיוק מה שעל היהודי לעשות.
ואז בא החצי השני של הפתגם, הפירוש השני: "ובעומק הענין ביאור הכתוב" — כיצד אפשר להבין את הפסוק בצורה עמוקה יותר? "יצא" אין כוונתו, כבתחילה, שהנשמה יוצאת מאוצר הנשמות לרדת למטה, אלא כאן הוא הפוך — שהאדם מסיים את עבודתו בעולם ויוצא. "דקאי על כללות ענין העליה שנעשה על ידי ירידת הנשמה למטה" — הפירוש העמוק יותר הוא שהפסוק מוסב על אדם שסיים את עבודתו בעולם. ומה קורה כשהוא יוצא? "דיצא אדם" — מהו הפשט? "דבעלות הנשמה מהיותה למטה מלובשת בגוף", כשהנשמה יוצאת מהגוף ועולה למעלה — להיכן היא הולכת, ומהו עניינה ועיסוקה בעולם העליון לאחר שסיימה את עבודתה?
הפסוק אומר "לפעלו" — מהו הפירוש? "היא עוסקת בעולם הבא באופן התעסקותה בעולם הזה"; מה שעשה כאן בעולם, הוא מה שיהיה לו למעלה בעולם הבא. והוא מפרט: "ואם היה קובע עתים לתורה", אם בעולם הזה היתה התעסקותו בקביעת עתים לתורה, אז "גם שם מכניסים אותו באוהלי תורה" — גם בגן עדן, בעולם הבא, יהיה באוהלי תורה, בהתאם לפועלו כאן. וממשיך הפסוק "ולעבודתו" — מהו? "אם עסק בעבודתו כראוי", אם עשה את עבודתו כראוי והשלים את שליחותו, אז "הנה עליתו עדי ערב" — מהו "עדי ערב"? הנה עלייתו "עדי ערב", ו"ערב" כאן מלשון "עריבות" ו"נעימות"; דהיינו "שעולה בעילוי אחר עילוי עד הנועם והעריבות דעצמות אין סוף ברוך הוא". היא עולה ומגיעה לעריבות המוחלטת והמושלמת למעלה. אלו שני הפירושים בפסוק, והכול פירוש הבעל שם טוב על הפסוק.
באותו מאמר שהזכרנו, בספר המאמרים אידיש, מביא הרבי הריי"צ פירוש נוסף וקצר על פסוק זה מהאדמו"ר הזקן. אומר אדמו"ר הזקן: "יצא אדם", כשאדם יוצא לעשות את עבודתו — קודם כל "לפעלו", קודם כל תהיה פועל, כלומר עשה בקבלת עול, כפועל, את שאומרים לך לעשות. ואם תעשה כפועל, אז "ולעבודתו עדי ערב" — בעבודתך תתחיל לקבל עריבות ומתיקות, ותהיה לך שמחה ותענוג. אם תתחיל בקבלת עול, לבסוף תהיה לך עריבות בתוך העבודה.
לסיום, נראה היכן הקשר במהלך ספרי הרמב"ם לפתגם היומי. סיימנו את ספר נשים, ועתה אנו נכנסים לספר קדושה, הכולל את הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות והלכות שחיטה. מהו הקשר לפתגם? ראשית, כללות הספר, עוד קודם שניכנס לפרטים — וזאת נראה בימים הבאים — אפשר לומר שהוא קשור לכותרת שהזכרנו בפתגם, "להגביר הצורה על החומר"; שכן כל האיסורים שבהם מדובר באיסורי ביאה, במאכלות אסורות ובשחיטה, עניינם שלא ייגרר האדם אחר החומר אלא יגביר את הצורה עליו וינהג כפי שהקדוש-ברוך-הוא רוצה. זהו הקשר הכללי.
וביתר פירוט: ידוע שהרמב"ם פותח כל ספר בכותרת שהיא פסוק אחד מהתנ"ך. ומהו הפסוק שבו פותח את ספר קדושה? פסוק מתהילים: "פעמי הכן באמרתך ואל תשלט בי כל און". פסוק זה מדבר על "פעמי" — מלשון צעדים — שצעדי האדם יהיו בצורה נכונה. הדבר תואם לכותרת שכאן, "יצא אדם לפעלו" — הצעדים שאתה הולך, מהו תפקידך בהם ומה עליך לעשות בהם כראוי. זה תואם הן לכותרת הכללית של הספר והן לתוכנו הכללי. את פירוט ההלכות נראה, בעזרת השם, בימים הבאים.