"חדר" השלוש מאות חמישים ואחד בהיכל היום-יום.
שבת ט"ו מרחשון ה'תש"ד.
דבר ראשון מתייחס הרבי להפטרה הנאמרת לפי מנהגנו בשבת זו, שבת פרשת וירא. המפטיר בהפטרה זו הוא במלכים ב' פרק ד', אלא שיש בכך הבדל בין מנהג הספרדים למנהגנו: לפי מנהג הספרדים מסתיימת ההפטרה בפסוק כ"ג. אף שבדרך כלל מנהג חב"ד בהפטרות הוא כמנהג הספרדים, בשבת זו אנו ממשיכים ומסיימים את ההפטרה בפסוק ל"ז. זהו שמציין כאן הרבי, שההפטרה מתחילה מ"ואשה" שבתחילת פרק ד', עד המילים "בנה ותצא", שהוא סיום פסוק ל"ז.
שיעורים: חומש, וירא, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ט"ו בחודש, פרק ע"ז ופרק ע"ח.
תניא, ביום הזה מסיימים את אגרת כ"ז. השיעור מתחיל בעמוד קמ"ז במילים "והנה יש", ומסתיים בסיום האגרת, עמוד 294, במילה "כוכבים".
הפתגם עצמו הוא סיכום שכותב הרבי על שיחה שאמר הרבי הריי"צ בשבת חול המועד פסח בשנת ת"ש. הרבי הריי"צ, כידוע, הגיע לארצות-הברית בחודש אדר ת"ש, וזה היה כחודש לאחר מכן, בחודש ניסן. בשיחה זו מדבר הרבי הריי"צ על תפקידה של הנשמה שירדה לתוך גוף: יש בירידה זו מעלה גדולה מאוד, שכן היא אמורה להביא לעלייה גדולה מאוד, ולכן על היהודי, על החסיד, לשים לב לתפקידו ולשליחותו ולבצעם ללא דחיות.
אקרא את הלשון (ביידיש) ואת תרגומו. הוא אומר כך: "הנשמה ממתינה למעלה לזמן שתזכה לרדת לתוך גוף". ומדוע ממתינה הנשמה? משום שהיא חשה את גודל מעלתה למטה — היא מרגישה מה ביכולתה לפעול דווקא כשתהיה כאן למטה בתוך גוף. כשהיא כאן בתוך הגוף ומקיימת תורה ומצוות למטה, היא יכולה להגיע למה שנאמר "להתענג על הוי'" [ה'], להתענג על אלוקות; שכן הנשמה למעלה יכולה רק להתחבר לזיו האלוקי, אך התענוג האמיתי מן הקרבה לעצמותו של הקדוש-ברוך-הוא הוא דווקא כאן, בעולם הזה.
ומסיים הרבי הריי"צ: אם כן, למתי דוחים זאת? יש לקיים זאת מיד, ללא דחייה. בהמשך השיחה יש ביטוי מעניין: הרבי הריי"צ אומר שיש "חסיד שוטה", הדוחה מעלה זו של "להתענג על הוי'" לאחר מאה ועשרים שנה. חסיד יחד עם שוטה — אין זה שידוך מתאים, שכן שוטה אינו יכול להיות חסיד, וחסיד בוודאי ובוודאי אינו יכול להיות שוטה.
מהי אפוא הדרך הנכונה? מה בא הרבי לעורר כאן? את שימת הלב לנצל כל רגע בחיים, כאן בגוף, כדי לעשות את השליחות שלשמה ירדה הנשמה למטה.