"חדר" השלוש מאות ארבעים וארבעה בהיכל היום-יום.
שבת ח' מרחשון ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, לך-לך, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ח' בחודש, אומרים פרק מ"ד עד וכולל פרק מ"ח.
תניא, ממשיכים עדיין את אגרת כ"ו. השיעור היומי מתחיל בעמוד קמ"ד במילים "ומה שכתוב", ומסתיים בעמוד 288 במילים "מסטרא דא".
בפתגם הקודם, של ז' מרחשון, היתה נקודת הדברים עד כמה עצומה מעלתה של העשייה, ולכן לאחר מתן תורה מתחילים בעשייה. אפשר לומר שהפתגם היומי ממשיך את אותו רעיון, עם נקודה נוספת, אך מבטא בדיוק את אותו רעיון.
מקורו של הציטוט במכתב שכתב הרבי הריי"צ. אין תאריך על המכתב, והוא מופיע ב"אגרות קודש" של הרבי הריי"צ בחלק י', תחת קבוצת האגרות שעליהן כתוב "חסר תאריך". מכתב זה הודפס גם בקובץ ה"תמים" המפורסם. על כל פנים, במכתב זה נראה את מעלתן של המצוות המעשיות.
וכך הוא מסביר: "מצוה" — מה פירוש המילה? "לשון צוותא וחיבור". מצווה פירושה חיבור, כמו "צבת" — כאשר שניים נמצאים יחד. ומה הקשר בין לשון "צוותא" למצווה? "והעושה מצוה מתחבר עם העצמות ב"ה" — יהודי המקיים מצווה, עצם קיום המצווה מחבר אותו עם עצמותו של הבורא, "שהוא המצווה את הציווי ההוא". הקדוש-ברוך-הוא מצווה, ואתה מציית, ובזה שאתה מציית — אתה מתחבר אליו.
"וזהו שכר מצוה מצוה, דזה מה שנתחבר עם עצמות אוא"ס מצווה הציווי, זהו שכרו" — מה שכתוב בפרקי אבות. מהו השכר האמיתי של המצווה? עצם העובדה שהתחברת, שהיית בצוותא — זהו השכר הגדול ביותר. עצם החיבור עם עצמות אין-סוף המצווה את הציווי, שבזכות קיום המצווה התחברת לבורא — זהו שכרו. אין זה שכר שתקבל למחר באופן אישי, אלא עצם הסיטואציה שנוצר בה חיבור.
כדי להבין את עוצמת העניין מביא הרבי הריי"צ משל: "ויובן במשל גשמי, איש פשוט ביותר". נתאר לעצמנו אדם פשוט מאוד. במכתב המקורי מרחיב הרבי הריי"צ יותר [וכאן מצטט הרבי רק חלק מן המילים]: יש אנשים שמבינים מהו שכל אלא שהם ברמה שכלית נמוכה, ויש אנשים שעולם השכל אינו מדבר אליהם כלל, וכל ידיעותיהם אינן אלא בדברים חומריים וגסים — כל שהם יודעים הוא איזה מאכל טעים יותר, ואין עניינים שכליים מדברים אליהם כלל. זה נקרא "איש פשוט ביותר".
"יש לו ביטול פנימי אל החכמה ומעלת החכם" — באיזו רמה מתבטל האיש הפשוט מול אדם חכם מאוד? ברמת ביטול שהרבי הריי"צ קורא לה "בביטול דהעדר תפיסת מקום לגמרי". מהי הכוונה? מי שמבין מעט בחוכמה, אלא שהוא חכם קטן, אומר "הלה חכם גדול; אני חכם, והוא חכם גדול ממני, ואתבטל אליו". אך התבטלותו אינה שהוא אינו קיים, אלא הוא קיים בפורמט קטן לעומת הפורמט הגדול — אחוז, שניים או עשרה אחוזים. אולם אדם שאינו כלל באותה רמה של חוכמה, שאינו כלל בתחום הזה — מהי רמת האפסיות שלו מול חכם גדול?
אין זה שהוא קטן או בפורמט קטן, אלא שהוא פשוט אינו קיים בתחום הזה. איש פשוט כזה אינו תופס מקום כלל. אצל מי אינו תופס מקום? קודם כל אצל עצמו — הוא מרגיש שאינו כלל בעולם הזה. וגם מצד החכם, כשהחכם מסתכל עליו, הוא רואה בו מי שאין לו מציאות כלל. וכן בהרגש החכם, המביט מלמעלה למטה על האיש הפשוט: "כן גם בהרגש החכם הרי איש הפשוט אינו נכנס אצלו בגדר אנושי כלל" — אין הוא קיים אצלו כלל בגדר אנושי.
אין זה במובן "ואין זה דמבטלו ודוחה אותו ח"ו" — אין הפירוש שמאחר שאינו נכנס בגדר אנושי הריהו מזלזל בו וזורקו וכדומה, חלילה, שכן "דזהו מידה רעה"; אם היה מתייחס אליו באופן של דחייה וזלזול, היתה זו מידה לא טובה, וברור שלא לזה הכוונה. אלא "ונחשב בעיניו אשר אין לו קשר של יחס עמו כלל" — אין לו איתו דבר; ואין זה שהוא דוחה אותו ולא מקרב אותו, אלא הוא פשוט אינו קיים בעולמו. אם כן, מצד האיש הפשוט הוא מרגיש אפסי, ומצד החכם — גם החכם רואה בו אפסי.
נתקדם עם המשל: "והיה כאשר החכם יצווה לאיש הפשוט לעשות איזה דבר בשבילו" — יבוא החכם הגדול ויקרא לאיש הפשוט, שאינו נחשב בעיניו כלל, ויאמר לו "עשה לי טובה, הגש לי כוס מים", או פעולה כלשהי. מה אירע כעת? "הנה בציווי זה נולד מציאותו של האיש הפשוט" — עצם הדבר שהחכם הגדול ביקש בקשה מהאיש הפשוט, בכך נולדה מציאותו של האיש הפשוט; הנה הוא קיים, יש מי שפונים אליו, יש מי שיכול להביא תועלת במשהו.
היכן הוא נולד, היכן נוצר כעת כדבר חשוב? האיש הפשוט מרגיש "הנה אני קיים, מתייחסים אליי, יש לי משמעות" — "הן לעצמו שמרגיש מציאותו", שמציאותו מועילה כאן משהו, "אשר הוא יכול לקיים מצות החכם ולו ציווה החכם לעשות דבר", שהחכם מכל האנשים בחר בו; נמצא שלמציאותו יש משמעות. זה מצד האיש הפשוט, כיצד הוא מרגיש את מציאותו.
"והן בעיני החכם נחשב למציאות" — גם החכם מביט, והרי אין הוא מדבר אל הקיר אלא אל מישהו; אותו מישהו יש לו כעת משמעות, "אשר אליו ידבר ויצווה" — אני מדבר אל מישהו, אני מצווה עליו משהו; הנה נולדה כאן המציאות.
"ולבד זאת" — מלבד עצם הרעיון שבגלל הציווי קיבלה מציאות האיש הפשוט משמעות משני הצדדים — "הרי ציווי זה מאחד החכם הרם ונעלה עם האיש הפשוט ביותר"; עצם הדבר שהוא מציית ומבצע את הציווי, נוצר בו קשר בין האיש הפשוט לחכם — "עשיתי בשבילך משהו". אם כן, עצם הדבר שהחכם ניגש אליו כבר נתן לו מציאות, שהוא מבצע, ובכך נוצר חיבור ממשי ביניהם. זהו המשל.
"והנמשל מובן": המרחק בין אדם החכם ביותר לבין הקדוש-ברוך-הוא גדול הרבה יותר. והנה הקדוש-ברוך-הוא ציווה אותנו לקיים מצווה; ועצם הדבר שציווה אותנו לקיים מצווה נתן לנו חשיבות, ונתן למצווה את ההזדמנות לחבר בינינו לבין בורא עולם.
וכפי שמסיים, "ומובן גם כן ביחס להנ"ל" — ממילא אנו מבינים, לפי התוכן שהוסבר במשמעות המצווה, ש"אין הבדל כלל במה יהיה הציווי, אם דבר גדול ונעלה או קטן ופשוט"; אין זה משנה כלל אם החכם אמר "בנה לי בית" או "הגש לי כוס מים", שהרי מדובר על עצם הקשר והיחס הקיים. כך גם במצוות: מבין תרי"ג המצוות, אין זה משנה אם מדובר במצווה הנחשבת קלה או במצווה חמורה; עצם הדבר שקיימת מצווה — התחברת, בין אם בדבר גדול ונעלה ובין אם בקטן ופשוט.
זוהי הנקודה שהרבי דיבר עליה פעמים רבות בעניין המבצעים, כגון הנחת תפילין וכדומה: הנחת עם יהודי תפילין פעם אחת, או עשית עמו פעולה גשמית אחת על פי רצון ה' — חיברת אותו עם הקדוש-ברוך-הוא, ונוצר חיבור אין-סופי עם הקדוש-ברוך-הוא. זו מעלתו הגדולה של המעשה, והוא אותו רעיון בהמשך לפתגם של היום הקודם: למעשה מעלה עצומה, ולכן הוא נקרא "מצווה" — מלשון צוותא וחיבור בין יהודי לקדוש-ברוך-הוא.