"חדר" המאה ושלוש עשרה בהיכל היום-יום.
שבת קודש, י"ג אדר שני, פרשת זכור, ה'תש"ג.
הפטרה: לפי כל המנהגים, הפטרת השבת היא מפרק ט"ו בשמואל א', המספרת על שאול המלך ועל עמלק ואגג. יש בזה חילוקי מנהגים: לפי הספרדים מתחילים את ההפטרה מהפסוק הראשון בפרק, במילים "ויאמר שמואל", ולפי האשכנזים מתחילים מהפסוק השני, במילים "כה אמר ה'". הרבי מציין שמתחילים את ההפטרה ב"כה אמר ה'", דהיינו כמנהג האשכנזים.
אומרים "אב הרחמים". שבת זו היא הראשונה שבארבע הפרשיות, ובעניין זה יש מחלוקת: הרמ"א ב"דרכי משה" על ה"טור" כותב שבכל אחת מארבע הפרשיות אין אומרים "השכבת נשמות", דהיינו אין אומרים "אב הרחמים"; ואילו ה"אליה רבה" (הרב אליה שפירא מפראג) כותב שכן אומרים "אב הרחמים". הרבי מכריע שהמנהג שלנו הוא כ"אליה רבה" ולא כ"דרכי משה", וממילא אומרים "אב הרחמים" בשבת פרשת זכור.
אין אומרים "צדקתך", לפי שאנו נמצאים בי"ג אדר אחר הצהריים, שהוא ערב פורים, ואין אומרים תחנון בערב פורים. ומאחר ש"צדקתך" נאמר בשבת אחר מנחה, וביום שאין אומרים בו תחנון אין אומרים "צדקתך" — לכן אין אומרים אותו ביום זה.
שיעורים: חומש, ויקרא, שביעי עם פירוש רש"י. תהילים, י"ג בחודש, מפרק ס"ט עד פרק ע"א ועד בכלל. תניא, בפרק ל"ז שכבר התחלנו, הקטע היומי מתחיל מהמילה "ומעות" ומסתיים בדף מ"ז במילה "התפילה".
הפתגם היומי עוסק במשמעותו של עמלק, בהתאם לפרשת זכור — "זכור אשר עשה לך עמלק". הפתגם נלקח כעין סיכום מתוך מאמר של הרבי הריי"צ, דיבור המתחיל "ויבוא עמלק" תרצ"ז, שיצא לאור בשנת תש"ט בשבת בשלח [שבה מסופר אף היא על עמלק].
במאמר שואל הרבי הריי"צ כמה שאלות, ומתוכן מגיע להבנה הפנימית של עניין עמלק. אצטט כמה מן הדיוקים: דיוק ראשון — בכל התורה מכונה עם ישראל בלשון "בני ישראל", ואילו כאן, במלחמת עמלק, נאמר "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל" ולא "עם בני ישראל". דיוק שני — מדוע נאמרה הוראתו של משה רבינו בלשון יחיד, "צא הילחם בעמלק", ולא בלשון תיאור וסיפור, "ויצאו להילחם" או "צאו"? דיוק שלישי — מדוע נאמר "צא הילחם בעמלק" ולא "צא הילחם עם עמלק"?
לאחר הדיוקים מסביר הרבי את עניין עמלק בעבודת השם שבנפש האדם: כאשר יהודי מתעורר באמונה בהשגחה פרטית, רואה ניסים למעלה-מהטבע, והדבר משפיע עליו מאוד — דווקא אז בא עמלק לקרר אותו. והוא מדייק שהתורה מספרת שעמלק בא להילחם עם ישראל "ברפידים". הגמרא (בפרק "אלו נאמרין") נותנת שתי דעות ב"רפידים": אם הוא שם של מקום, או שהכוונה שעם ישראל היו בריפיון מדברי תורה.
הרבי מסביר במאמר שכאשר יש ריפיון בדברי תורה, ריפיון בעניין אלוקי ורוחני, מיד נכנס עמלק לסיטואציה וגורם לאדם קירור וספקות, ומקרר אותו מיחס רציני לענייני תורה ויהדות. לכן, כשצריך להילחם, אין להילחם עם הקרירות עצמה, אלא עם הסיבה המביאה אותה. אין נלחמים "עם" עמלק, אלא נלחמים "בעמלק" — בדבר שהוא הסיבה הגורמת לקרירות, הריפיון מדברי תורה והקרירות בעניינים של קדושת התורה. את זה צריך לעקור, דהיינו להתחזק בקדושת התורה, וממילא יבוא ביטולו של עמלק.
כעת נעיין בלשון הפתגם, שבו מסכם הרבי בלשונו את המאמר. הפתגם פותח: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", ומבארים "ברפידים" — שרפו ידיהם מדברי תורה. וההסבר במאמר הוא ביידיש, והרבי מצטטו: "מען ווערט שוואך אין תורה" — כשנעשים חלשים בתורה. במה מתבטאת החולשה? "בלימוד המביא לידי מעשה על מנת לעשות ולקיים". שהרי מטרת לימוד התורה אינה רק ללמוד שכל יפה ורעיונות נפלאים, אלא לקיים — ללמוד תורה מתוך קבלת-עול, שמה שהקדוש-ברוך-הוא אומר הוא מה שצריך לעשות. הריפיון הוא כשלוקחים את התורה רק בצדה השכלי והרעיוני, ולא מתוך גישה שמדובר במשהו מעשי.
ומה עושה עמלק? מקרר את היהודי בכל יחסו לקדושת התורה. "וילחם עם ישראל" — וכאן באה התשובה מדוע נאמר "עם ישראל" ולא "עם בני ישראל": יש בזה רמז שאין עמלק נלחם רק עם העם, אלא עם קדושת התורה, וזה מרומז במילה "ישראל". שכן ידוע ש"ישראל" הוא ראשי תיבות "יש שישים ריבוא אותיות לתורה" — כלומר לכל יהודי יש שייכות פנימית, נפשית ורוחנית לכל פרט בתורה, ולכל אחד מישראל יש אות אחת בתורה. התורה שייכת ליהודי, ולכל אחד יש בה את האות שלו.
לכן נהגו כל ישראל לכתוב אות בתורה. ניתן להבין זאת במובן שבסיום ספר תורה ניגשים אנשים לכתוב בו, אך הרבי הזכיר מאמר זה בהקשר "מבצע אותיות בספר תורה", שלכל יהודי תהיה אות בספר תורה. הרבי הביא שכוונת הדברים שנהגו כל ישראל לכתוב אות בתורה היא שכל אחד מרגיש שיש לו שייכות פנימית מאוד לתורה.
וכך בא עמלק וילחם עם ישראל — נלחם בעניין זה, בגישה של קדושת התורה. "עמלק מוליך אַראָפ די קלט אין קדושת התורה" — עמלק מכניס את הקרירות בקדושת התורה. זהו תיאור החלק הראשון: מה עושה עמלק. וכעת העצה כיצד מתמודדים עם זה. מה עשה משה רבינו כשבא עמלק? נאמר שאמר ליהושע "בחר לנו אנשים" — והדיוק הוא שצריכים להיות "אנשי משה", כאלה הקשורים למשה רבינו שבדור, הנותן לך את קדושת היהדות, ולא גישה של ההיגיון והשכל שלך. צריך "אנשי משה".
ו"משה" אין הכוונה רק למשה רבינו שהיה אז, בשעה שהתורה מספרת על עמלק, אלא "ואתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" — בכל דור יש התפשטות של משה. כשם שבכל דור יש עמלק, כך בכל דור, כדי להתמודד עם קרירותו, צריך להתחבר ולהתקשר עם "משה שבדור", ראשי אלפי ישראל שבכל דור. וכשמתקשרים עם משה שבדור, יש היכולת להתמודד עם קרירות עמלק.
וכעת הוא מתייחס לדיוק האחרון — מדוע נאמר "צא הילחם" בלשון יחיד ולא "וילחמו" או "צאו". הסיבה שמשה רבינו אמר זאת בלשון יחיד היא כדי להדגיש שאין זה סיפור על מלחמה שהיתה אז בלבד, אלא הוראה עכשווית ונצחית: בכל עת שאתה לומד פסוק זה, "צא הילחם בעמלק". לפי שהתורה נצחית בכל דור, זמן ומקום בשווה, אף ההוראה נצחית לכל דור. וכדי שיהיה ברור שמדובר בהוראה נצחית, התבטא משה רבינו בלשון זו.
באחת השנים הזכיר הרבי את כל הפתגם, וקישר אותו לעובדה — כשהוא מדבר על עצמו — שיצא בכל "המבצעים". הרבי אמר שכל רעיון המבצעים הוא לחזק עניין זה, את קשר היהודי לקדושת התורה, וממילא לבטל את קרירות עמלק. ופירט: "מבצע תורה" — לדבר עם יהודים שיבואו ללמוד תורה ברבים; "מבצע תפילין" — שכן ההקדמה לתורה צריכה להיות עבודת ה', ותפילין קשור לשעבוד הלב והמוח, וזה יסייע שהתורה אחר כך תהיה כראוי; "מבצע אהבת ישראל" — הקדמה לתפילה, הבא עוד קודם לכן; "מבצע חינוך" וכל המבצעים — כל אלה הם עניין זה.
ובמיוחד דיבר הרבי על "מבצע אות בספר תורה", שהוא ממש המבצע הנוגע לעניין זה. כלומר, לכל מבצעי הרבי מטרה כללית אחת: הם עניינו של משה רבינו שבדור, המגייס את עם ישראל להילחם בקרירות שעמלק מוביל. וכשעובדים כביטוי "אנשי משה", בוודאי מצליחים להגיע למטרה זו.