חזרה ופתיחה — לא רק לימדו, אלא חיו
ברוכים הבאים לשיעור התשעה־עשר על המאמר באתי לגני תשי״א. אנחנו ממשיכים באות ו׳.
בשיעור הקודם למדנו את הרעיון: המשכן נבנה דווקא מ‘עצי שטים’ — מ‘עץ של שטות’ — ללמדנו שכל העבודה היא להפוך את ה‘קאָך’, את ההתלהטות הפראית של נפש הבהמית, מ‘שטות דלעו״ז’ ל‘שטות דקדושה’: מסירות שמעל הטעם והדעת.
וסיימנו במשפט שמחזיר הכול אל החיים: ‘כל הענינים שתבע מאתנו כ״ק מו״ח אדמו״ר — וכמו כן שאר הנשיאים — קיימו זה בעצמם’. הרביים לא רק דרשו מסירות בלי חשבון; הם חיו אותה.
ואיפה רואים את ה‘שטות דקדושה’ הזו בפועל? דווקא באהבת ישראל — בנכונות להניח את עצמך לגמרי, גם את העבודה הרוחנית הכי גבוהה שלך, בשביל יהודי אחר. נראה היום שורה של סיפורים, מאדמו״ר הזקן ועד הרבי הריי״צ. כל אחד מהם הוא שטות דקדושה ממש.
ובלשון המאמר: ‘והנה כל הענינים שתבע מאתנו כבוד קדושת מורי וחמי אדמו״ר, וכמו כן שאר הנשיאים, קיימו זה בעצמם’ — והוא על דרך דברי רז״ל על הפסוק ‘מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל’: ‘מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור, וכן מה שהוא מצווה לישראל הוא עושה’. ‘ועל דרך זה הוא בהוראות נשיאינו, שמה שתבעו מהמקושרים ושייכים אליהם הנה הם בעצמם קיימו ועשו כן’. ‘ומה שגילו לנו שקיימו זה, הוא כדי שיהיה לנו יותר נקל לקיימם. וכמו בהענין דאהבת ישראל שיש בזה כמה וכמה סיפורים מכל אחד ואחד מהנשיאים’.
אדמו״ר הזקן — לעזוב הכול ולבשל מרק ליולדת
נתחיל באדמו״ר הזקן, בעל התניא. מסופר שפעם, באמצע תפילתו — והתפילה של אדמו״ר הזקן היתה דבקות עצומה, עליית נשמה ממש — שמע שבעיר נמצאת אשה שזה עתה ילדה, חלשה, ואין מי שיטפל בה.
מה עשה? קטע את תפילתו, יצא, קצץ עצים במו ידיו, הדליק אש, בישל עבורה מרק — והאכיל אותה בעצמו, משום שלא היו אנשים אחרים בבית. בעל התניא, ראש הדור — חוטב עצים, מבשל ומאכיל יולדת ענייה במו ידיו.
תחשבו על ההיגיון. אדם במדרגה כזו, באמצע עבודה רוחנית שאין לנו מושג בגובהה — מה ‘כדאי’ לו לעשות? להמשיך להתעלות. אבל אהבת ישראל אמיתית אינה עושה את החשבון הזה. היא ‘שטות דקדושה’: מעל כל חשבון של ‘מה אני מרוויח רוחנית’.
וזה בדיוק העניין שלנו. דווקא הוויתור על העלייה הפרטית, בשביל הצורך הפשוט והגשמי של יהודי אחר — זו ההתמסרות שמעל הטעם, אותו ‘עץ של שטות’ שממנו נבנית הדירה לקב״ה.
ובלשון המאמר: ‘ולדוגמא מכבוד קדושת אדמו״ר הזקן, שהפסיק בתפילתו והלך וקצץ עצים ובישל מרק והאכיל בעצמו ליולדת, מפני שלא היו אנשים שם בבית’.
אדמו״ר האמצעי — להרגיש את כאב השני בגוף
נעבור לבנו, אדמו״ר האמצעי. ידוע שכאשר חסיד היה נכנס אליו ביחידות ושופך את לבו על מצב ירוד שלו, היה אדמו״ר האמצעי לפעמים מתעלף ממש.
פעם שאלו אותו: כיצד הרבי יכול לעזור ולהוכיח אדם, אם הוא עצמו מתעלף מן הדברים? והשיב — וגילה את זרועו והראה לו — ‘הלא תראה שצפד עורי על עצמי’, עורי נדבק לעצמותי, ‘וכל זה מהחלישות הנפש שלך’. כלומר: את החיסרון הרוחני שלך אני מרגיש בגופי ממש, עד שבשרי כחש.
זו דרגה מדהימה של אהבת ישראל. אדמו״ר האמצעי לא ‘שמע על’ הבעיה של החסיד מבחוץ; הוא הרגיש אותה כאילו היא שלו, בבשרו. הכאב של יהודי אחר נעשה הכאב שלו עצמו.
ויש כאן עומק נוסף. אדמו״ר האמצעי היה במדרגה עליונה ונשגבה, רחוק לגמרי מן הענינים הירודים שעליהם התאונן החסיד. ובכל זאת — ההתקשרות שלו אל החסיד היתה כה עמוקה, עד שמצבו הרוחני הפגום של הזולת פעל עליו חלישות בבריאות ממש, ‘עד שצפד עורו על עצמו’. לא ריחוק של גדול מקטן — אלא הזדהות מוחלטת.
וגם זו ‘שטות דקדושה’: לצאת לגמרי מגבולות ה‘אני’ שלך, עד שהזולת חי בתוכך. תחשבו כמה זה רחוק מהיגיון רגיל — אדם שמתעלף מצרת הנפש של מישהו אחר. דווקא היציאה הזו מן החשבון העצמי היא שבונה דירה לעצמות.
ובלשון המאמר: ‘מכבוד קדושת אדמו״ר האמצעי, איך שנכנס אליו אחד ליחידות והתאונן על הענינים שאברכים מתאוננים עליהם. וגלה אדמו״ר האמצעי את זרועו ואמר לו: הלא תראה שצפד עורי על עצמי וגומר, וכל זה הוא מהחלישות הנפש שלך’. ‘אשר מובן הפלאת ורוממות מעלת כבוד קדושת אדמו״ר האמצעי בכלל, ובפרט מאלו ששייכים לענינים כאלו, ומכל מקום היה ההתקשרות עמהם כל כך עד שמצד הענינים שלהם שהיו שלא כדבעי למהוי, פעל עליו חלישות הבריאות ביותר, עד שצפד עורו על עצמו’.
הצמח צדק ומהר״ש — לפני התפילה, ועד פריז
נמשיך לצמח צדק, הנכד. מסופר שפעם, לפני התפילה, נודע לו על יהודי פשוט שנזקק לכסף — דבר שנגע לפרנסתו ממש. מה עשה הצמח צדק? הלך בעצמו ולווה עבורו כסף מקופת גמ״ח — והכול עוד לפני שהתפלל.
שימו לב לדיוק: ‘קודם התפילה’. עבור רבי, התפילה היא הדבר היקר ביותר, שיא היום. ובכל זאת — צרכו הגשמי של יהודי פשוט קודם. שוב אותה תנועה: להניח את הגבוה שלי בשביל הנמוך של הזולת.
ומכאן לאדמו״ר מהר״ש, בנו. ידועה הנהגתו בעשירות ובתקיפות; ובכל זאת, מסופר שנסע במיוחד ממקום מרגוע (קוּרוֹרט) עד פריז, למען אברך אחד שהידרדר. הוא ניגש אליו ואמר במילים פשוטות: ‘יונגערמאַן — יין נסך מטמטם את המוח והלב; זײַ אַ איד’ — צעיר, יין של גויים מטמטם את המוח והלב, היה יהודי.
והסוף? האברך שב לביתו, ולא מצא מנוחה עד שבא אל אדמו״ר מהר״ש, חזר בתשובה שלמה — ויצאה ממנו משפחה שלמה של יראים ושלמים.
וכדי לחוש את גודל הדבר: זמנו של אדמו״ר מהר״ש היה יקר עד מאוד — אפילו אמירת החסידות שלו היתה בקיצור, ובשעה השמינית בבוקר כבר היה לאחר התפילה. ובכל זאת — נסיעה רחוקה ושהייה ממושכת, בשביל אברך אחד. גם זו ‘שטות דקדושה’: ההיגיון שואל ‘כמה להשקיע באדם אחד?’, ואהבת ישראל עונה — הוא שווה הכול.
ובלשון המאמר: ‘מכבוד קדושת אדמו״ר הצמח צדק, איך שהלך קודם התפלה ללות גמילות חסדים לאיש פשוט שהיה נוגע לו בפרנסתו’. ‘מכבוד קדושת אדמו״ר מהר״ש, שפעם נסע ביחוד מקוהראָרט לפּאַריז ונפגש שם עם אברך אחד ואמר לו: יונגערמאַן יין נסך איז מטמטם המוח והלב, זיי אַ איד’. ‘והלך האברך לביתו, ולא שקט עד שבא לכבוד קדושת אדמו״ר מהר״ש, חזר בתשובה ויצאה ממנו משפחת יראים וחרדים’. ‘אשר ידוע שאצל כבוד קדושת אדמו״ר מהר״ש היה הזמן יקר במאד, עד שגם אמירת החסידות היה בקיצור, ובזמנים ידועים הנה בשעה השמינית בבוקר היה כבר אחרי התפלה, ובכל זאת נסע נסיעה רחוקה ושהה שם משך זמן בשביל אברך וכולי’.
הרש״ב והריי״צ — מסירות על הכלל ועל הפרט
נגיע לאדמו״ר הרש״ב. כאשר ריחפה גזירה קשה על כלל ישראל, לא הסתפק הרש״ב בשליחת אחרים — הוא נסע בעצמו למוסקבה, על אף הקושי והסכנה, כדי לבטל את הגזירה. מסירות על הכלל כולו, בגופו ממש.
ויש כאן פרט נוגע ללב. אחיו הגדול, הרז״א, הציע לנסוע במקומו: ‘זמנך יקר, ואינך יודע היטב את שפת המדינה’ — הרז״א היה בקי בשפות — ‘וגם צריך לחפש קשרים והיכרויות; אסע אני בענין זה לפי הוראותיך.’ אבל אדמו״ר הרש״ב לא הסכים. הוא נסע בעצמו — והצליח.
ולבסוף בעל ההילולא של היום — חמיו של הרבי, הרבי הריי״צ. כל חייו מסירות נפש: על החזקת היהדות תחת השלטון הסובייטי מסר את עצמו ממש, עד מאסר ואיום בהוצאה להורג. אבל גם בקטן: מסופר כיצד השקיע את עצמו, כל כולו, למען יהודי פרטי אחד — ברוחניות ובגשמיות. והניח עבורו לא רק את הגשמיות שלו, אלא אפילו את הרוחניות שלו — ואת זאת עבור אדם שלא רק שלא היה ‘חברו בתורה ומצוות’, אלא היה רחוק ממנו לגמרי, שלא בערכו כלל.
שימו לב לקשת השלמה. מהרבי הזקן ועד הרבי הריי״צ — דור אחר דור, אותה תנועה בדיוק: להניח את ה‘אני’, את הגבוה והיקר ביותר, בשביל יהודי אחר, יחיד או רבים.
וזה בדיוק מה שאמר המאמר: ‘כל הענינים שתבע מאתנו… קיימו זה בעצמם’. הם לא דרשו מאיתנו דבר שהם עצמם לא חיו. הם נתנו לנו לא רק הוראה — אלא דוגמה חיה של ‘שטות דקדושה’.
ובלשון המאמר: ‘מכבוד קדושת אדמו״ר נשמתו עדן בתחילת נשיאותו, אשר גזרו אז גזירה חדשה והיה צריך לנסוע על דרך זה למוסקבה. ואמר לו אחיו הגדול הרז״א נשמתו עדן: הזמן יקר אצלך ואין אתה יודע היטב שפת המדינה (הרז״א היה מלומד בשפות), וגם אתה צריך לחפש היכרות, ולכן אסע בענין זה כפי הוראותיך. אבל כבוד קדושת אדמו״ר נשמתו עדן לא הסכים על זה ונסע בעצמו והצליח’. ‘וכן ישנם כמה סיפורים מכבוד קדושת מורי וחמי אדמו״ר אודות השתדלותו לעשות טובה ואפילו לאיש פרטי, ברוחניות או בגשמיות. והניח את עצמו על זה, לא רק הגשמיות שלו כי אם גם הרוחניות שלו, אף שזה שהיה מטיב עמו הנה לא זו בלבד שלא היה כלל בסוג של חברך בתורה ומצות אלא שהיה שלא בערכו כלל’.
התביעה מאיתנו — שטות דקדושה בפועל
אז נסכם את אות ו׳. למדנו שהמשכן נבנה דווקא מ‘עצי שטים’, כי כל העבודה היא להפוך את כוח ה‘שטות’ — את ההתמסרות שמעל ההיגיון — אל הקדושה. וראינו שזה לא רעיון מופשט: הרביים, מאדמו״ר הזקן ועד הרבי הריי״צ, חיו את זה ממש, באהבת ישראל בלי חשבון.
אבל כל זה אינו רק סיפור על גדולים. המאמר מביא את זה כדי לתבוע מאיתנו. אם הם — בגדלות שלהם — הניחו את עצמם בשביל יהודי, על אחת כמה וכמה שמוטל עלינו, דור השביעי, לעשות כן.
ו‘שטות דקדושה’ אצלנו אינה מסע לפריז או נסיעה למוסקבה דווקא. היא בכל מקום שבו אנחנו מוכנים לצאת מן החשבון העצמי בשביל יהודי אחר: לעצור באמצע ה‘שלי’ ולתת, להרגיש את כאבו של הזולת, לטרוח למען נפש אחת.
כי דווקא מן ה‘עץ של שטות’ הזה — מן ההתמסרות שמעל הטעם — נבנית הדירה לעצמות כאן למטה. בהמשך המאמר נראה כיצד העבודה הזו ממשיכה ומגיעה אל שיאה. תודה שלמדתם איתנו, וניפגש בשיעור הבא.