חזרה ופתיחה — מאיזה חומר בונים בית לה׳?
ברוכים הבאים לשיעור השמונה־עשר על המאמר באתי לגני תשי״א. אנחנו פותחים היום את אות ו׳.
נזכר רגע היכן עמדנו. באות ה׳ הגענו אל לב המאמר: תכלית הבריאה היא ‘דירה בתחתונים’ — שהעצמות עצמה תשרה דווקא כאן למטה. וראינו שהדרך לבנות את הדירה הזו היא העבודה של היפוך החושך לאור — ‘אתכפיא’ ו‘אתהפכא’ — ובעומק יותר, להפוך את ה‘שטות’ של הצד האחר ל‘שטות של קדושה’.
עד עכשיו זה נשמע מופשט: ‘שטות דקדושה’, ‘עבודה שלמעלה מטעם’. אבל בסיום המאמר נותן לנו הרבי סימן מוחשי, מהמם, שטמון דווקא בפרט קטן אחד — בחומר שממנו נבנה המשכן.
וזו השאלה שנפתח בה: מאיזה חומר בונים בית לקב״ה? והתשובה — ‘עצי שטים’ דווקא — טומנת בתוכה את כל סוד העבודה שלנו. בואו נבין.
עצי שטים — דווקא ‘עץ של שטות’
המאמר פותח כך: ‘להיות כי מה שעיקר שכינה בתחתונים, הנה עיקר הגילוי מזה הי׳ בבית המקדש’. כלומר — אמרנו שעיקר השראת השכינה היא למטה; והמקום שבו זה התגלה בעוצמה הגדולה ביותר היה בית המקדש, ולפניו המשכן. שם, יותר מכל מקום בעולם, היתה אלקות גלויה ומוחשית.
נשמע את לשון המאמר, חלק-חלק. ‘בסיום המאמר מבאר, אשר להיות כי מה שעיקר שכינה בתחתונים, הנה עיקר הגילוי מזה היה בבית המקדש’ — לכן דווקא במשכן ובמקדש התגלה העיקר. ‘הנה זהו הטעם שהמשכן היה מעצי שטים דוקא’ — ומכאן בחירת ‘עץ השטים’. ‘מפני שהכוונה הוא להפוך השטות דלעומת זה און דעם קאָך פון נפש הבהמית לשטות דקדושה’ — להפוך את ה’שטות’ ואת ה’קאָך’, הרתיחה של נפש הבהמית, לשטות של קדושה. ‘וכמאמר רז״ל אהני ליה שטותיה לסבא’ — הועילה לזקן שטותו. ‘עבודה ובטול שלמעלה מטעם ודעת’ — עבודה וביטול שמעל הטעם והדעת.
ועכשיו בא הדיוק: ‘הנה זהו הטעם שהמשכן הי׳ מעצי שטים דוקא’. תעצרו על המילה ‘דוקא’. מכל העצים שבעולם — ארז, ברוש, אורן, זית, עץ יקר — נבחר דווקא ‘עץ שטים’. למה?
וכאן הרבי שומע במילה ‘שטים’ רמז. ‘שטים’ ו‘שטות’ הן מאותו שורש. ‘עצי שטים’ אינם רק סוג של עץ — הם רומזים אל ה‘שטות’. הבית של הקב״ה נבנה דווקא מ‘עץ של שטות’.
תחשבו כמה זה מפתיע. היינו מצפים שארמון למלך ייבנה מהחומר האציל, המהוקצע, ההגיוני ביותר. והנה דווקא ההפך: המשכן, מקום השראת השכינה, נבנה מהחומר שרומז לחוסר היגיון, ל‘שטות’. הפרט הקטן הזה הוא כל התורה של אות ו׳ — ומיד נראה מדוע.
ה‘קאָך’ של נפש הבהמית — הרתיחה שצריך להפוך
ממשיך המאמר ומסביר את ה‘דוקא’: ‘מפני שהכוונה הוא להפוך השטות דלעו״ז לשטות דקדושה’. כלומר — בוחרים דווקא ‘עץ של שטות’, כי כל מטרת העבודה היא לקחת את ה‘שטות’ של הצד האחר ולהפוך אותה לשטות של קדושה.
הזכרנו את שני המושגים בשיעור הקודם, ונחדד כאן בעזרת מילה אחת ביידיש שהרבי משתמש בה: ‘קאָך’ — רתיחה, התלהטות. תחשבו על אדם ש‘רותח’ על כסף, על כבוד, על תאווה: הוא נסחף, בוער, מאבד את הראש, פועל הרבה מעבר לכל היגיון. הרתיחה הזו — ה‘קאָך’ של נפש הבהמית — היא ה‘שטות דלעו״ז’: כוח עצום של התמסרות בלי חשבון, מופנה אל הדברים הלא־נכונים.
והנה החידוש של המשכן: המטרה אינה לכבות את ה‘קאָך’. המטרה היא להפוך אותו. לא להרוג את הרתיחה — אלא לכוון אותה. אותו עץ עצמו, שמסמל את הפראות, נעשה הקורה שעליה עומד בית המקדש.
דמיינו נהר פראי שגולש ומשחית. אפשר לנסות לסכור אותו ולעצור אותו — זו ‘אתכפיא’. אבל אפשר לקחת את אותו זרם אדיר עצמו ולהזרים אותו דרך טורבינה, עד שהוא מאיר עיר שלמה — זו ‘אתהפכא’. המים לא נעלמו; הכוח לא נחלש; רק הכיוון התהפך. כך בדיוק העבודה: לקחת את ה‘קאָך’ הפראי ולהפוך אותו ללהט בוער בעבודת ה׳.
‘אהני ליה שטותיה לסבא’ — כשהשטות משרתת קדושה
כאן מביא המאמר מאמר חז״ל: ‘אהני לי׳ שטותי׳ לסבא’ — ‘הועילה לו שטותו לזקן’. הביטוי לקוח מן הגמרא (כתובות יז, א), ומאחוריו עומד סיפור יפהפה ששווה להכיר.
הגמרא דנה כיצד משמחים חתן וכלה, ומספרת על האמורא רב שמואל בר רב יצחק, שהיה רוקד לפני הכלה ובידו שלושה בדי הדס, כדי לשמח אותה. רבי זירא ראה זאת והסתייג: ‘קא מכסיף לן סבא’ — הזקן, תלמיד חכם, ‘מבייש’ אותנו בהתנהגות שנראית כ‘שטות’, שאינה לפי כבודו.
אבל כשנפטר רב שמואל בר רב יצחק, נראה עמוד אש שהבדיל בינו לבין כל העם — אות למדרגה עליונה במיוחד. ואז חזר בו רבי זירא ואמר: ‘אהני לי׳ שטותי׳ לסבא’ — הועילה לו שטותו! דווקא אותה ‘שטות’ — אותה שמחה והתמסרות שמעבר לכבוד ולחשבון, לשם מצווה ולשם שמחת זולתו — היא שעמדה לו, היא שהביאה אותו אל המדרגה הגבוהה ביותר.
וזה בדיוק העניין שבמאמר: כשלוקחים את כוח ה‘שטות’ — את ההתמסרות שמעבר לטעם — ומפנים אותו אל הקדושה, הוא ‘מועיל’; הוא משיג את מה שעבודה שכלית ומחושבת לעולם לא תוכל להשיג. ולכן מסכם המאמר: זוהי ‘עבודה ובטול שלמעלה מטעם ודעת’ — עבודה וביטול שמעל הטעם והדעת.
ולמה דווקא עבודה שמעל ההיגיון? כי אנחנו מנסים להמשיך את העצמות — את הקב״ה כפי שהוא בעצמו, שלמעלה מכל גילוי ומכל סדר. דבר שמעל ההיגיון אי אפשר לתפוס בכלים של היגיון; רק עבודה שהיא בעצמה מעל הטעם — מסירות בלי חשבון — נוגעת בעצמות. דמיינו את ההבדל בין מתנה מחושבת לבין אדם שקופץ למים בלי לחשוב כדי להציל את חברו: שם, מעבר לכל טעם, מתגלה העומק. זו ‘שטות דקדושה’, ודווקא היא בונה לקב״ה דירה.
סיכום — והקדמה: הנשיאים שחיו זאת
אז נסכם את החלק הזה של אות ו׳. שאלנו: מאיזה חומר בונים בית לקב״ה? והתשובה — ‘עצי שטים’, ‘עץ של שטות’ — לימדה אותנו את כל העבודה: לא לכבות את ה‘קאָך’ של נפש הבהמית, אלא להפוך את אותו כוח עצמו, את אותה התמסרות בלי חשבון, מ‘שטות דלעו״ז’ ל‘שטות דקדושה’ — עבודה וביטול שלמעלה מטעם ודעת.
אבל הרבי לא משאיר את זה כרעיון יפה ומופשט. הוא ממשיך ואומר משהו שמחזיר את הכול אל החיים: ‘כל הענינים שתבע מאתנו כ״ק מו״ח אדמו״ר — וכמו כן שאר הנשיאים — קיימו זה בעצמם’.
ומה הקשר בין הדרישה לבין קיומה בידי הנשיאים? הרבי מבסס זאת על מאמר רז״ל על הפסוק ‘מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל’: מה שהקב״ה עצמו, כביכול, עושה — הוא אומר לישראל לעשות ולשמור. הקב״ה אינו מצווה דבר שהוא עצמו אינו מקיים. וכך גם אצל נשיאי החסידות: כל מה שתבעו מן המקושרים אליהם — הם בעצמם קיימו ועשו תחילה.
ולמה גילו לנו שהם עצמם קיימו זאת? המאמר אומר: ‘כדי שיהיה לנו יותר נקל לקיימם’. כשיודעים שהדרך כבר נסללה, שראש הדור בכבודו ובעצמו כבר הלך בה — התביעה כבר אינה נשמעת רחוקה או בלתי אפשרית. היא הופכת לדבר שאפשר, כי כבר עשו אותו לפנינו.
כלומר: כל מה שהרבי הריי״צ דורש מאיתנו, אותה מסירות שמעל ההיגיון, אותה אהבת ישראל בלי חשבון — הרביים לא רק לימדו אותה. הם חיו אותה בגופם, במעשה.
ובשיעור הבא נראה את זה ממש — שורת סיפורים, מאדמו״ר הזקן ועד הרבי הריי״צ, שכל אחד מהם הוא ‘שטות דקדושה’ בפועל ממש. תודה שלמדתם איתנו, וניפגש בשיעור הבא.