חזרה ופתיחה — אולי אצילות בכל זאת היא התכלית?
ברוכים הבאים לשיעור הששה־עשר על המאמר באתי לגני תשי״א. אנחנו פותחים את אות ה׳.
נזכר היכן עמדנו. באות ד׳ הגענו ליסוד עצום: הבריאה — ההתהוות יש מאין — באה רק מן העצמות, לא מן הגילויים. ולכן התכלית אינה העולמות העליונים, שהם רק ‘גילוי ההעלם’, אלא דווקא העולם הזה התחתון, שנדמה ‘עצמי’, ושבו, על־ידי העבודה, מתגלה העצמות.
אבל נשארה קושיה תלויה באוויר, ואיתה נתחיל היום. אמרנו שאצילות היא ‘רק גילוי’ ולכן אינה התכלית. אבל זה נכון רק לפי דעה אחת. יש דעה שנייה בקבלה, שאומרת שחלק מאצילות — ה’כלים’ שלה — דווקא נברא ‘יש מאין’, ממש כמו עולם הזה. ואם כך, אולי בכל זאת אצילות יכולה להיות התכלית?
זו לא קושיה טכנית. היא נוגעת בלב העניין: האם השיא של הבריאה הוא איזה עולם רוחני נשגב, או דווקא הרצפה הגשמית שאנחנו עומדים עליה? המאמר לא בורח מן השאלה. הוא לוקח את שתי הדעות, אחת אחרי השנייה, ומראה שגם לפי הדעה ה’חזקה’ ביותר — אצילות עדיין אינה התכלית. כדי להבין, נצטרך להכיר מושג חדש: ‘הרשימה’. נתחיל בסדר מסודרך.
מהם ‘הכלים’ של אצילות, ושתי הדעות עליהם
נחזור רגע למה שלמדנו על אצילות. אמרנו שאצילות בנויה מ’ספירות’ — עשר מידות אלקיות שדרכן פועל ומתגלה הקב״ה. ובכל ספירה יש שני חלקים: ה’אור’ — התוכן, האנרגיה האלקית הפנימית; וה’כלי’ — הכלי שמכיל ומגדיר את האור.
דמיינו את זה כך: ה’אור’ הוא כמו חכמתו של אדם חכם — זרם פנימי, בלתי מוגדר. וה’כלי’ הוא כמו המילים והמשפטים שבהם הוא מלביש את החכמה כדי למסור אותה. אותה חכמה יכולה להתלבש במשל לילד או בניסוח לתלמיד חכם — הכלי הוא הצורה שנותנת לאור גבול ודמות. או בפשטות: האור הוא המים, והכלי הוא הכוס שנותנת להם צורה.
על ה’אור’ אין מחלוקת: הוא בוודאי גילוי אלקי, התפשטות מן המקור. השאלה היא רק על ה’כלים’. מאיפה הם באים? והנה שתי דעות.
הדעה הראשונה, שמביא אדמו״ר הצמח צדק: גם הכלים של אצילות הם ‘גילוי ההעלם’ — כלומר חשיפה של משהו שהיה טמון, לא בריאה של דבר חדש. לפי דעה זו, הכול באצילות, גם הכלים, הוא בעצם גילוי. ואז, אומר המאמר, ‘בוודאי אין הכוונה בשביל אצילות’ — פשוט וברור, כי אם הכול שם רק גילוי וירידה, אצילות איננה התכלית, בדיוק כמו שלמדנו אתמול.
ובלשון המאמר: ‘והנה לא מיבעי להשיטה שמביא אדמו״ר הצמח צדק שגם הכלים דאצילות הוא גילוי ההעלם, דלשיטה זו הרי בודאי אין הכוונה בשביל האצילות, כי הרי זה ירידה ורק גילוים’. לפי הדעה הראשונה, הכלים הם רק ‘גילוי ההעלם’ — ואז ברור שאצילות אינה התכלית, כי כולה גילוי וירידה, בדיוק כמו שלמדנו אתמול.
אבל יש דעה שנייה, והיא המעניינת לענייננו. ובלשון המאמר: ‘אלא גם להשיטה השניה שמביא שם שהכלים הם בריאה יש מאין’ — שהכלים נבראו ממש מן האין, כמו נבראי עולם הזה. ולפי הדעה הזו הקושיה מתעוררת במלוא עוצמתה: אם הכלים של אצילות נבראו יש מאין — והרי בריאה יש מאין באה דווקא מן העצמות — אולי אצילות כן יכולה להיות התכלית?
‘הרשימה’ — הרושם שנשאר אחרי הצמצום
כדי להבין את ‘הרשימה’, נחזור רגע אל הצמצום. למדנו בעבר: לפני בריאת העולמות היה אור אין סוף ממלא ‘הכול’, ואז היה ‘צמצום’ — הקב״ה כביכול סילק והעלים את האור, ופינה ‘מקום’ שבו יוכלו עולמות מוגבלים להתקיים.
אבל הצמצום לא השאיר חלל ריק לגמרי. נשאר בו ‘רושם’ — בקבלה קוראים לו ‘הרשימה’. דמיינו בקבוק בושם שרוקנתם. הבושם איננו — אבל אם תקרבו את האף, עדיין נשאר ריח קלוש, רושם של מה שהיה. או דמיינו חותם שהוסר מן השעווה: החותם איננו, אבל הטביעה, הרושם של צורתו, נשאר. כך ‘הרשימה’: רושם דק של האור שהסתלק, שנשאר ב’מקום’ אחרי הצמצום.
ובל נטעה: רושם הוא דבר חלש מאוד ביחס למקור, אבל הוא עדיין משהו. הריח בבקבוק אינו הבושם המלא, אבל גם אינו כלום — הוא עדיין נושא בתוכו את ‘זכר’ הבושם. כך הרשימה: היא צל דק של האור, אבל היא עדיין בחינה של אלקות, רושם של מה שהאיר שם קודם.
והנקודה החשובה לענייננו: ה’רשימה’ היא בחינת ‘העלם’ — היא עצמה כבר מצב של הסתר, של אור מצומצם ומכוסה, לא של גילוי גלוי. היא דרגה נמוכה, ‘אחרי’ ההסתלקות, כבר בתוך עולם ההסתר.
ועכשיו המאמר מגלה את המפתח, ובלשונו: ‘מפני ששורש הכלים מהרשימה שהיא בחינת העלם, ולכן גם מציאותן הוא באופן שמקורם בהעלם’. הכלים של אצילות לא צמחו ישירות מן האור הגלוי — שורשם הוא דווקא ב’רשימה’, באותו רושם מוסתר שנשאר אחרי הצמצום. וזה משנה הכול. כי עכשיו צריך לשאול בזהירות: ה’יש מאין’ של הכלים — ‘יש מאַיִן’ ביחס למה בדיוק?
‘יש מאין’ — אבל רק ביחס לאור, לא באמת
וכאן הדיוק היפהפה של המאמר. ובלשונו: ‘הנה מבואר בכל מקום שמה שאנו אומרים שהכלים הם בריאה יש מאין — אין הכוונה יש מאין ממש, כי אם זהו דוקא לגבי האור’. כשאומרים שהכלים של אצילות נבראו ‘יש מאין’ — אין הכוונה יש מאַיִן מוחלט, כמו עולם הזה. הכוונה ‘יש מאין’ רק ביחס לאור.
נסביר. הכול תלוי בנקודת ההשוואה. ביחס לאור הגלוי, הבהיר, הנעלה — הכלי, שבא מן ה’רשימה’ המוסתרת, נראה כמו קפיצה עצומה, כמו משהו ‘חדש’ לגמרי, כמו יש מאין. הפער בין האור הגלוי לבין הכלי המוגבל כל כך גדול, עד שביחס לאור זה נראה כבריאה מן האַיִן.
אבל ביחס ל’רשימה’ עצמה — לאותו רושם מוסתר שממנו הכלים צמחו — הכלים אינם ‘חדשים’ כלל; הם פשוט ‘גילוי ההעלם’. ובלשון המאמר: ‘ולכן לגבי האור הם כמו בריאה יש מאין, אבל לגבי הרשימה הם גילוי ההעלם’. אותו כלי בדיוק: ביחס לאור הוא נראה ‘יש מאין’, וביחס לרשימה הוא רק ‘גילוי’ של דבר קיים.
דמיינו תלמיד שמבין רעיון עמוק שהרב לחש לו. ביחס לתלמיד שלא ידע כלום, נדמה שנולד אצלו ידע יש מאַיִן, יש מאפס. אבל ביחס לרב, שאצלו הרעיון כבר היה שלם — לא נברא שום דבר חדש; רק נחשף משהו שכבר היה. הכול תלוי מאיזה צד מסתכלים.
ועוד דוגמה, מן הכסף. שטר של אלף שקלים בידי ילד קטן נראה הון עתק, ‘יש’ אדיר. אותו שטר בידי איל הון נחשב כאין וכאפס. השטר לא השתנה — רק נקודת ההשוואה. כך ‘היש מאין’ של הכלים: ‘ענק’ ביחס לאור, ‘אפסי’ וסתם גילוי ביחס לרשימה.
וההבדל מ’יש מאין’ של עולם הזה הוא תהומי. עולם הזה נברא יש מאַיִן מוחלט, מאַיִן אמיתי — ולכן שורשו בעצמות ממש. אבל הכלים של אצילות, גם בלשון ‘יש מאין’, באמת באים מן הרשימה, מ’העלם’ — לא מן האַיִן המוחלט, ולא ישירות מן העצמות. ‘יש מאין’ שלהם הוא יחסי; ‘יש מאין’ של עולם הזה הוא אמיתי. ולכן רק עולם הזה נוגע בעצמות ממש.
סיכום והקדמה — לשתי הדעות, התכלית היא העבודה למטה
אז מה ראינו היום?
שאלנו: אולי אצילות, ולא עולם הזה, היא תכלית הבריאה? והמאמר בדק את שתי הדעות. לפי הדעה הראשונה — שהכלים של אצילות הם ‘גילוי ההעלם’ — ברור מיד שאצילות אינה התכלית, כי היא כולה גילוי וירידה. ולפי הדעה השנייה — שהכלים הם ‘יש מאין’ — גילינו שאין זה יש מאַיִן אמיתי, אלא רק ביחס לאור, מפני ששורש הכלים הוא ב’רשימה’, בבחינת העלם. ולכן גם לפיה, אצילות אינה היש האמיתי מן האין, ואינה התכלית.
שימו לב כמה המהלך הזה חזק. המאמר לא הסתפק בדעה הנוחה לו; הוא לקח דווקא את הדעה הקשה ביותר — שאצילות נבראה יש מאין — והראה שגם לפיה אצילות אינה התכלית. כשטיעון עומד אפילו במקרה הקשה ביותר, אתה יודע שהוא איתן.
והמסקנה אחת, לשתי הדעות. ובלשון המאמר: ‘אם כן מובן דאין הכוונה עולמות העליונים, כי אם העבודה בעולם הזה דאתכפיא ואתהפכא’. השיא של הכול אינו שום עולם עליון, גבוה ככל שיהיה — אלא העבודה כאן, בעולם הזה הגשמי: לכפות את הרע, ולהפוך את החושך לאור.
אבל זה מעורר שאלה מעשית מאוד, שכל מי שלמד חסידות מכיר. הרי אומרים לנו תמיד שכשיהודי מקיים מצווה, הוא ‘מוסיף אורות באצילות’ — פועל למעלה, בעולמות העליונים. אם העליונים אינם התכלית, מה הטעם בכל האורות שאנחנו מוסיפים שם? בשאלה הזו, ובתשובה המופלאה של אדמו״ר מהר״ש עליה, נפתח את השיעור הבא — ובו נגיע אל לב הלב של כל המאמר: הדירה לעצמותו יתברך. תודה שלמדתם איתנו — וניפגש בשיעור הבא.