חזרה ופתיחה — איך תחושת ה’יש’ היא יתרון?
ברוכים הבאים לשיעור החמישה־עשר על המאמר באתי לגני תשי״א. אנחנו משלימים היום את אות ד׳ — ובו נגיע אל הנקודה שהופכת את כל התמונה.
נזכר במה שלמדנו, בשם אדמו״ר האמצעי בפרשת בשלח, שההבדל הגדול בין העולמות העליונים לעולם הזה הוא שדווקא בעולם הזה ‘נרגש שמציאותו מעצמותו’ — הוא מרגיש את עצמו קיים בכוחות עצמו, עומד בפני עצמו.
ונשארנו עם תמיהה גדולה. לכאורה זו התכונה הכי גרועה שיש. דווקא ההרגשה ‘אני קיים מעצמי’ היא ההסתר הכי עמוק של הקב״ה, ההפך הגמור מן הביטול של העולמות העליונים. אז איך ייתכן שדווקא המקום הזה — שמרגיש הכי מנותק, הכי עצמאי — הוא היעד של כל הבריאה?
כדי לענות, מביא הרבי הקודם משל יסודי שמבדיל בין שני דברים שנוטים לבלבל: ‘אור’ ו’נברא’. ההבדל ביניהם יפתח לנו את כל הסוד.
‘אור’ — מעיד על מקורו
הרבי הקודם מביא — מתוך המשך מאמרי ראש השנה של אותה שנה — את ההבדל בין ‘אור’ לבין ‘נברא’. נתחיל באור.
נשמע את לשון המאמר. תחילה ברצף: ‘נרגש שמציאותו מעצמותו (וכמבואר בההמשך דראש השנה דהאי שתא, ההפרש בין נברא ואור, דאור הוא ראיה על המאור)’ — בהמשך מאמרי ראש השנה של אותה שנה מבואר ההבדל בין ‘נברא’ ל’אור’, ש’אור הוא ראיה על המאור’: האור מעיד על מקורו. ‘דכשאנו רואים אור, האור עצמו מראה ומגלה שיש מאור’ — עצם ראיית האור מגלה שיש מאיר. ‘מה שאין כן יש הנברא, הנה לא זו בלבד שאינו מגלה בורא, אלא עוד זאת שהוא מעלים ומסתיר על זה, ואדרבה נרגש שמציאותו מעצמותו’ — היש הנברא לא רק שאינו מגלה, אלא מסתיר ומשדר שהוא קיים מעצמו. ‘אלא שמצד השכל מוכרח שאינו כן’ — אף שבשכל ברור שאין הדבר כן.
‘אור הוא ראיה על המאור’. כלומר: עצם קיומו של האור מעיד שיש מאור, מקור שממנו הוא בא. כשאנחנו רואים אור בחדר, האור עצמו ‘מספר’ לנו שיש נורה, יש שמש, יש מקור. האור אינו מסתיר את מקורו — אדרבה, הוא מגלה אותו. הוא כל כולו עדות וקישור אל מי שמאיר אותו.
תחשבו על קרן שמש שנכנסת מהחלון. הקרן לא ‘מתיימרת’ להיות עצמאית; להפך — היא צועקת ‘יש שמש!’. אי אפשר להסתכל על הקרן בלי לדעת מיד שיש לה מקור. האור, מעצם טבעו, בטל אל המאור, מצביע עליו, חי ממנו.
וזה בדיוק טבע העולמות העליונים. הם ‘אור’, גילוי. ולכן הם בטלים, מרגישים את מקורם, ‘אומרים’ בכל רגע — אני משם, מההוא, אני קרן שלו. ההרגשה הטבעית שלהם היא ביטול. עכשיו נראה את ההפך הגמור — את ה’נברא’.
‘נברא’ — מסתיר את מקורו, ונרגש עצמאי
ועכשיו ה’נברא’ — דבר נברא, יש גשמי, כמו עולם הזה. כאן הרבי אומר משהו חריף: ‘יש הנברא — לא זו בלבד שאינו מגלה בורא, אלא עוד זאת שהוא מעלים ומסתיר על זה’.
ובלשון המאמר: ‘ואף שזהו רק בהרגשתו, מכל מקום הנה זה גופא שיהיה נדמה על כל פנים שמציאותו מעצמותו — זהו מפני ששרשו מהעצמות שמציאותו מעצמותו’. עצם זה שהעולם הזה ‘נדמה’ לו שהוא קיים מעצמו בא דווקא מפני ששורשו בעצמות, שרק היא באמת ‘מציאותה מעצמה’.
נדייק בשני השלבים. ראשית, ‘אינו מגלה בורא’ — בניגוד לאור, היש הגשמי אינו מצביע על מקורו. תסתכלו על אבן: היא לא ‘אומרת’ שיש בורא. שנית, וחמור יותר: ‘מעלים ומסתיר’ — הוא לא רק שותק, אלא פעיל בהסתרה. עצם קיומו הגס, המוצק, יוצר רושם שאין כאן שום אלקות, שהדבר פשוט קיים בפני עצמו.
‘ואדרבה, נרגש שמציאותו מעצמותו’. ולא רק שהוא מסתיר — הוא אף משדר את ההפך: הרגשה שהוא קיים מעצמו, עומד בכוחו. האבן ‘משדרת’: אני כאן, אני מוצק, אני מציאות בפני עצמי. וכאן הרבי מוסיף הערה ביושר: ‘אלא שמצד השכל מוכרח שאינו כן’. כלומר — ההרגשה הזו שקרית. בשכל ברור שאף דבר אינו קיים מעצמו; הכול נברא ותלוי בבורא. אבל ההרגשה, התחושה הפנימית של היש הגשמי, היא בכל זאת של עצמאות.
דמיינו נורה דולקת מול אבן. הנורה הדולקת מיד מגלה: ‘יש כאן חשמל, יש מקור’. האבן? היא סתם מונחת, אטומה, לא מספרת כלום, וכאילו מכריזה ‘אני פשוט קיימת’. הנורה היא ‘אור’ — מעידה על מקורה. האבן היא ‘נברא’ — מסתירה אותו, ונרגשת עצמאית.
אז יש לנו עכשיו ניגוד חד: העולמות העליונים הם ‘אור’ — בטלים, מצביעים על המקור. העולם הזה הוא ‘נברא’ — מסתיר, ונרגש כעומד בפני עצמו. ולכאורה זה רק מחזק את התמיהה: העולם הזה הוא הכי מנותק, הכי מסתיר. אז למה דווקא הוא היעד? עכשיו בא ההיפוך הגדול.
ההיפוך — ההסתר העמוק ביותר בא מן השורש העמוק ביותר
וכאן הרבי הופך את הכול במשפט אחד: ‘זה גופא שיהיה נדמה שמציאותו מעצמותו — זהו מפני ששרשו מהעצמות שמציאותו מעצמותו’.
ובלשון המאמר, להשלמת המהלך: ‘נמצא מובן שהכוונה בהבריאה וההשתלשלות אינה בשביל עולמות העליונים שענינם גילוים, כי אם הכוונה הוא עולם הזה התחתון’ — לא העליונים, אלא דווקא העולם הזה. ‘שנדמה לו שאינו גילוי כי אם עצמי, היינו מציאותו מעצמותו’ — שנדמה לו שהוא קיים מעצמו. ‘ועל ידי העבודה בו, על ידי אתכפיא ואתהפכא, נתגלה העצמות, בשבילו היה בריאת והשתלשלות העולמות’ — ובעבודת הבירור מתגלה העצמות הגנוזה, ולשם כך נברא העולם.
נפרק לאט, כי זו פסגת כל אות ד׳. שאלנו: מאיפה לעולם הזה החוצפה להרגיש שהוא קיים מעצמו? והתשובה מפתיעה: דווקא מפני ששורשו בעצמות. כי מי הדבר היחיד שבאמת ‘מציאותו מעצמותו’ — שבאמת קיים מעצמו, בלי עילה וסיבה קודמת? רק העצמות של הקב״ה. זו התכונה הכי ייחודית שלו.
ועכשיו ההיגיון העמוק: התחושה של העולם הזה ‘אני קיים מעצמי’ אינה סתם טעות אקראית. היא הד — מעוות, הפוך, לא מודע — של האמת היחידה שבאמת קיימת מעצמה: העצמות. עולם עליון, ‘אור’, משקף את הגילויים, ולכן מרגיש ‘אני מאיתו, מהמאור’. אבל העולם הזה, ששורשו נטוע עמוק יותר — בעצמות עצמה — משקף, בעיוות, דווקא את ה’מציאות מעצמותו’. ה’אני’ הבלתי מתפשר של היש הגשמי הוא בבואה רחוקה של ה’אני’ האמיתי של הקב״ה.
וזו תשובה מושלמת ל’למה דווקא למטה’. דווקא העולם שהכי מסתיר, שהכי נרגש עצמאי — דווקא הוא נושא בתוכו את השורש הכי עמוק, את העצמות. ההסתר הכי גדול אינו סימן לריחוק; הוא סימן לשורש הכי גבוה. כמו אדם בעל אישיות חזקה במיוחד, שדווקא העקשנות וה’אני’ שלו מעידים על עוצמה פנימית עמוקה — כך תחושת ה’יש’ של העולם הזה מעידה שמקורו בעצמות.
אבל יש כאן עניין מכריע: השורש הזה גנוז, מוסתר לגמרי. תחושת ה’יש’ מסתירה אותו במקום לגלות אותו. צריך מישהו שיוציא את האוצר הגנוז מן ההסתר אל הגילוי. ומי עושה זאת? אנחנו, בעבודתנו.
העבודה שמגלה — ’אתכפיא’ ו’אתהפכא’
הרבי ממשיך: ‘ועל ידי העבודה בו, על ידי אתכפיא ואתהפכא, נתגלה העצמות’. האוצר הגנוז בעולם הזה אינו מתגלה מאליו — הוא מתגלה דווקא על־ידי עבודת האדם, ושתי דרגות יש בגילוי זה. נכיר אותן כעת לעומק; את שיא הביאור שלהן, בעניין ‘שטות דקדושה’, נמשיך באות הבאה.
‘אתכפיא’ — מילולית מארמית: לכפות, לכבוש. זו עבודתו של אדם שמרגיש בתוכו משיכה אל הלא־טוב — אל כעס, אל תאווה, אל עצלות, אל ייאוש — והוא מתגבר עליה ואומר לה ‘לא’. הוא אינו מבטל את הרצון הרע, אבל הוא אינו נשמע לו; הוא כובש אותו. דמיינו אדם שמתאמן על שתיקה מול עלבון: בתוכו רותחת תגובה חריפה, והוא בולם אותה. הוא לא הפך את הכעס — אבל הוא ניצח אותו. זו ‘אתכפיא’: כפיית הצד האחר.
‘אתהפכא’ — מילולית מארמית: להפוך. וזו דרגה גבוהה יותר. כאן האדם לא רק כובש את החושך — הוא לוקח את האנרגיה שלו עצמה ומסובב אותה אל הקדושה. לא רק בולם את הכעס — אלא לוקח את אותה אש פנימית, את אותה עוצמה, ומפנה אותה ללהט אמיתי בעבודת ה׳, לקנאה לאמת. החושך לא רק נכבש; הוא נעשה אור. דמיינו אדם בעל מזג סוער: ב’אתכפיא’ הוא מרסן את הסערה; ב’אתהפכא’ הוא הופך את אותה סערה עצמה למסירות בוערת לדבר טוב, לנתינה.
ולמה דווקא העבודה הזו מגלה את העצמות? תחשבו מה קורה בה. דווקא במקום שהכי הסתיר את ה׳ — בעולם של ‘אני קיים מעצמי’, בתוך נפש שמושכת אל הרע — בא אדם ומתוך ההסתר עצמו מכניע והופך את החושך לאור. הוא לא מקבל אלקות מוכנה מלמעלה; הוא חושף אותה מתוך ההעלם הכי עבה. וכשההסתר הכי גדול נהפך בעצמו לגילוי — מתגלה לא סתם אור, אלא העצמות עצמה, אותה עצמות שהיתה גנוזה שם, בשורש, כל הזמן. ההסתר הכי עמוק, כשהופכים אותו, מגלה את השורש הכי עמוק.
סיכום אות ד׳ — והקדמה לאות ה׳
אז נסכם את כל אות ד׳.
פתחנו בשאלה למה עיקר השכינה דווקא בתחתונים, וענינו: ‘נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים’. ואז העמקנו: הבריאה האמיתית, יש מאין, באה רק מן העצמות; העולמות העליונים, אפילו אצילות, הם רק ‘גילוי ההעלם’ — ירידה — ואי אפשר שהעצמות תהיה בשבילם. ולמדנו, בשם אדמו״ר האמצעי בפרשת בשלח, שדווקא העולם הזה ‘נרגש שמציאותו מעצמותו’; וראינו דרך המשל של אור ונברא, שתחושת ה’יש’ הזו — שנראית כחיסרון — היא דווקא הד של העצמות, שרק היא באמת ‘מציאותה מעצמה’. ולכן דווקא כאן גנוזה העצמות, ועל־ידי העבודה — אתכפיא ואתהפכא — היא מתגלה. ‘בשבילו היה בריאת והשתלשלות העולמות’.
אבל דווקא כאן יכולה לעלות קושיה. אמרנו שאצילות היא ‘רק גילוי’. אבל יש דעה בקבלה שאומרת שה’כלים’ של אצילות דווקא נבראו ‘יש מאין’, ממש כמו עולם הזה. אם כך, אולי בכל זאת אצילות יכולה להיות היעד? בשאלה הזו — ובמושג חדש, ‘הרשימה’ — נפתח את אות ה׳. תודה שלמדתם איתנו, וניפגש בשיעור הבא.