חזרה ופתיחה — אז היכן נוגעת העצמות?
ברוכים הבאים לשיעור הארבעה־עשר על המאמר באתי לגני תשי״א. אנחנו עומדים בלב לבו של המאמר.
נזכר במה שבנינו בשיעור הקודם. הגענו ליסוד עצום: הבריאה — עצם ההתהוות של דבר יש מאַיִן — באה רק מן העצמות של הקב״ה, לא מן הגילויים. רק העצמות, ש’מציאותה מעצמה’, יכולה להעניק קיום אל תוך האַיִן.
ומכאן עלה מתח. אם הכוח שבורא את העולם הוא העצמות עצמה — הדבר העמוק והנשגב ביותר שיש — אז מתבקש שהיעד, התכלית, יהיה במקום שאליו הכוח הזה מגיע. ולאן? ההנחה הטבעית: ודאי אל העולם הגבוה ביותר, אל אצילות, עולם האלקות הגלויה.
ורבנו הזקן עומד לומר בדיוק להפך. ולא בקלות — הוא ייתן לכך שני נימוקים, ואז יביא ראיה יפהפייה מאדמו״ר האמצעי. נתחיל בשאלה: למה אפילו אצילות, הגבוהה מכל העולמות, אינה היעד?
אצילות היא גילוי — והגילוי עצמו הוא ירידה
רבנו הזקן אומר: ‘שהרי גם עולם האצילות הוא גילוי ההעלם’. כבר למדנו את הביטוי — ‘גילוי ההעלם’: חשיפה של מה שהיה טמון, לא בריאה של דבר חדש. אבל עכשיו הוא מוסיף נימוק חד: ‘כי כשהיו אורות האצילות בהעלמם, היו במדריגה גבוהה הרבה יותר’.
נשמע את המאמר ממש, חלק-חלק. ‘ואם כן אי אפשר לומר שתכלית ההתהוות היא בשביל עולמות העליונים, שהרי גם עולם האצילות הוא גילוי ההעלם’ — אפילו אצילות היא רק חשיפת מה שהיה טמון. ‘ואם כן זהו ירידה מאור פניו יתברך, כי כשהיו אורות האצילות בהעלמם היו במדריגה גבוה הרבה יותר’ — בהעלם הם היו נעלים יותר מאשר בגילוי. ‘ועוד, שכיון שזהו רק גילוים, הרי אי אפשר לומר שהעצמות הוא בשביל גילוים, אלא שהתכלית הוא עולם הזה התחתון’ — העצמות לא תברא עולם בשביל גילוי שפחוּת ממנה לאין ערוך; התכלית היא דווקא העולם הזה.
נעצור על זה, כי זו נקודה עדינה. אנחנו רגילים לחשוב שגילוי הוא דבר טוב — שלהאיר עדיף מלהיות מוסתר. אבל ברוחניות, פעמים רבות ההפך הוא הנכון. כל זמן שאור כלול ומוסתר במקורו — הוא במצבו הגבוה, החופשי, הבלתי מוגבל. ברגע שהוא ‘יוצא’ לגילוי, הוא כבר מצומצם, מוגדר, ירוד ממה שהיה.
דמיינו רעיון עמוק כפי שהוא במוחו של חכם, לפני שאמר מילה. שם הוא אינסופי, גמיש, מלא אפשרויות. ברגע שהוא מנסח אותו במילים — המילים מגלות אותו, נכון, אבל גם מצמצמות אותו; מה שנאמר הוא תמיד פחות ממה שהיה במוח. הגילוי הוא ירידה מן ההעלם.
כך אצילות: היא אכן גילוי אלקי נפלא — אבל דווקא משום שהיא גילוי, היא ירידה ממה שהיו אותם אורות כשהיו כלולים בהעלם. ולכן, אומר רבנו הזקן, ‘זהו ירידה מאור פניו יתברך’. ואם אצילות היא ירידה — אי אפשר שהיא תהיה התכלית של הבריאה, השיא. אבל יש כאן עוד נימוק, חזק לא פחות.
הנימוק השני — העצמות אינה ‘בשביל’ גילויים
רבנו הזקן מוסיף: ‘ועוד, שכיון שזהו רק גילויים, הרי אי אפשר לומר שהעצמות הוא בשביל גילויים’. הנה הנימוק השני, והוא עמוק עוד יותר.
ובלשון המאמר: ‘אלא שהתכלית הוא עולם הזה התחתון’ — ומיד מביא ראיה. ‘וכמו שכתב אדמו״ר האמצעי בפרשה זו (פרשת בשלח) בענין ההפרש בין עולמות העליונים לעולם הזה’ — ‘דבעולם הזה נרגש שמציאותו מעצמותו’: דווקא כאן, למטה, יש תחושה שהדבר קיים מעצמו.
תחשבו על הפער. אצילות, על כל גובהה, היא בסך הכול ‘גילוי’ — הארה, קרן, התפשטות מן המקור. והכוח שבורא אותה הוא העצמות — המקור האינסופי עצמו. ועכשיו השאלה הפשוטה: האם יעלה על הדעת שהעצמות, האינסופית, ‘תטרח’ ותברא עולם שלם רק בשביל להאיר עוד גילוי? הגילוי קטן לאין ערוך מן העצמות. אי אפשר לומר שהעצמות היא ‘בשביל’ הגילוי.
דמיינו אמן בדרגת גאון עולמי, שכל מהותו אמנות. הוא לא יקים מפעל ענק, יגייס אלפי עובדים, וישקיע את כל כולו — רק כדי לצייר קו אחד דק. הקו אינו ‘שווה’ את כל ההשקעה הזו. אם הגאון מפעיל את כל עומקו, ברור שהמטרה גדולה הרבה יותר מקו.
אז העצמות, שהיא הכוח הבורא, בוודאי אינה פועלת בשביל הגילויים שמתחתיה. ומכאן מסיק רבנו הזקן: ‘אלא שהתכלית הוא עולם הזה התחתון’. לא העליונים, שהם רק גילוי וירידה — אלא דווקא העולם הזה. וכדי להסביר למה דווקא הוא, מביא רבנו הזקן ראיה מדברי אדמו״ר האמצעי.
אדמו״ר האמצעי בפרשת בשלח — העולם הזה ‘נרגש מציאותו מעצמותו’
המאמר ממשיך: ‘וכמו שכתב אדמו״ר האמצעי בפרשה זו — בפרשת בשלח — בעניין ההפרש בין עולמות העליונים לעולם הזה’. כלומר, אדמו״ר האמצעי, בנו של רבנו הזקן, מבאר בביאורי הזהר על פרשת בשלח את ההבדל היסודי בין העולמות העליונים לבין העולם שלנו. ומה ההבדל?
‘דבעולם הזה נרגש שמציאותו מעצמותו’. בעולם הזה — ורק בו — יש תחושה, הרגשה, שהדבר קיים מעצמו, עומד בפני עצמו. נשמע פשוט, אבל זו אבחנה עמוקה. כי בעולמות העליונים אין תחושה כזו כלל.
תחשבו על מלאך. מלאך, ברגע שהוא קיים, חש את עצמו בטל לקב״ה — הוא יודע שכל מציאותו היא אלקות, שהוא ‘קרן’ של אור, תלוי לגמרי במקורו. הוא לא חושב לרגע ‘אני קיים בכוחי’. הביטול הוא הטבע שלו. וכך כל העולמות העליונים: ככל שעולים, התחושה היא יותר ויותר של ‘אני בטל, אני מאיתו’.
אבל בעולם הזה? תסתכלו על אבן. על שולחן. על אדם ברחוב. אין פה שום תחושת ביטול. האבן פשוט ‘קיימת’, כאילו מעצמה. האדם הגשמי חי, לרוב, בהרגשה מובהקת שהוא קיים בכוחות עצמו, שהוא ‘בעל הבית’ על חייו, בלי שום תלות במקור עליון. זה ‘נרגש שמציאותו מעצמותו’ — העולם הזה מרגיש את עצמו עצמאי.
ועכשיו תרגישו כמה זה מוזר כיעד. הרי לכאורה זו התכונה הכי גרועה שיש! דווקא תחושת ה’אני קיים מעצמי’ היא ההסתר הכי גדול של הקב״ה, ההפך הגמור מביטול. אז איך ייתכן שדווקא המקום הזה, שמרגיש הכי עצמאי והכי מנותק — הוא דווקא היעד של כל הבריאה?
כדי לענות, אדמו״ר האמצעי מביא משל מופלא: ההבדל בין ‘אור’ לבין ‘נברא’. ובו נפתח את השיעור הבא, ונגיע אל הנקודה שמהפכת את כל התמונה. תודה שלמדתם איתנו — וניפגש בשיעור הבא.