חזרה — אל פסגת הסולם
ברוכים השבים לשיעור החמישי על המאמר באתי לגני תשי״א. אנחנו עומדים לסיים לטפס את הסולם של ‘מהי שכינה’, ועדיין באות א׳.
נזכיר היכן אנחנו. בנינו עד כה שתי מדרגות. למטה — מלכות דאצילות, ‘הדיבור’ של עולם האצילות. ולמעלה ממנה — הקו, הקרן הראשונה של האינסוף שנמשכה אל תוך החלל שאחרי הצמצום. ובכל מדרגה ראינו את אותו עיקרון: ‘שכינה בכל מקום לפי ענינו’ — בכל קומה, השכינה היא ‘ראשית ההתגלות’, הצד שפונה ויורד כלפי מטה.
היום נעלה אל הפסגה — אל המדרגה הגבוהה ביותר שאפשר בכלל לדבר עליה: שכינה כפי שהיא למעלה אפילו מן הצמצום. את זה מבאר לנו אדמו״ר הרש״ב, החמישי בשושלת.
והפלא עצום: אפילו שם, בגובה שאין למעלה ממנו, עוד לפני שהיה צמצום בכלל — כבר יש ‘שכינה’. בואו נבין כיצד, צעד אחר צעד.
האור שלפני הצמצום — ושלוש מדרגות
נחזור רגע אל הציור מן השיעור על הקו. דיברנו על ‘צמצום’ — ההעלמה הגדולה שפינתה מקום לעולמות — ואחריו על הקו שנמשך פנימה. אבל היום אנחנו עוצרים עוד לפני הצמצום, ושואלים: מה היה שם, באור האינסופי, כפי שהוא היה לפני שום העלמה?
ועל האור הזה — ‘האור שלפני הצמצום’ — אומר הרש״ב דבר מדויק להפליא: אפשר להבחין בו בשלוש מדרגות. נכיר אותן לאט.
ובלשון המאמר: ‘…בראשיתו נקרא בשם שכינה. ולמעלה יותר שכינה בשרשו הראשון למעלה מהצמצום, מבאר כבוד קדושת אדמו״ר נשמתו עדן שגילוי האור כמו שהוא לפני הצמצום, נקרא בשם שכינה. שבכללות האור שלפני הצמצום יש בו ג׳ מדריגות, עצם האור והתפשטות האור, ובהתפשטות האור ב׳ מדרגות גילוי האור כמו שהוא לעצמו שזהו מקור אור הסובב, וגילוי האור לעצמו השייך להעולמות שזהו מקור אור הממלא, וגילוי האור הזה נקרא בשם שכינה.’. נפרק אותה לאט.
המדרגה הראשונה: ‘עצם האור’. זהו האור כפי שהוא בעצמותו, סגור וכמוס בתוך עצמו — עוד לפני שהוא ‘עושה’ משהו, עוד לפני שהוא מאיר החוצה. כמו אש שעדיין לא שלחה ממנה שום שלהבת: האש עצמה, בלבד.
המדרגה השנייה: ‘התפשטות האור’. כאן האור כבר מתחיל, כביכול, ‘לזוז’ — להאיר, להתפשט, לצאת מן הסגירות של עצמו. עדיין לא אל עולמות, שהרי אין עדיין עולמות כלל — אבל כבר יש כאן תנועה של גילוי, של הארה.
ועכשיו הנקודה הדקה: בתוך ‘התפשטות האור’ הזו עצמה, אומר הרש״ב, מסתתרות עוד שתי מדרגות. וכאן באמת צריך להאט ולהקשיב, כי כאן נמצא הלב של כל הביאור.
שתי הנטיות — לעצמו, ולעצמו השייך לעולמות
שתי המדרגות שבתוך התפשטות האור נבדלות זו מזו בדבר אחד בלבד: בכיוון. שתיהן הן האור ‘כמו שהוא לעצמו’ — כלומר, האור עדיין מאיר לעצמו בלבד, אין עדיין שום עולם בחוץ. ובכל זאת יש ביניהן הבדל עדין של נטייה.
המדרגה הראשונה: ‘גילוי האור כמו שהוא לעצמו’ — אור שמאיר לעצמו, בלי שום קשר ובלי שום פנייה כלפי דבר אחר. אור עצום, חופשי, בלי גבול, שכל כולו ‘בתוך עצמו’. זהו, אומר הרש״ב, ה‘מקור’ של מה שייקרא אחר כך ‘אור הסובב’.
המדרגה השנייה: ‘גילוי האור לעצמו השייך להעולמות’ — אותו אור, עדיין ‘לעצמו’, עדיין הרבה לפני שיש עולמות — אבל כבר עם נטייה דקה, עם ‘שייכוּת’ כלפי העולמות שעתידים לבוא. אור הבנוי כך שאפשר יהיה, בבוא הזמן, להכניס אותו אל תוך עולמות. זהו ה‘מקור’ של מה שייקרא ‘אור הממלא’.
משל יחדד את ההבדל. דמיינו חכם גדול, שקוע במחשבותיו, לבדו בחדר. לפעמים מחשבתו ממריאה לגבהים מופשטים — רעיונות עצומים, בלי שום כוונה להסביר אותם למישהו. מחשבה טהורה, ‘לעצמו’ לגמרי. ולפעמים, גם כשהוא עדיין רק חושב לעצמו, מחשבתו כבר לובשת צורה שאפשר יהיה ללמד — היא כבר ערוכה, בנויה כך שתימסר מתישהו לתלמיד.
שתי המחשבות עדיין ‘אצלו’, בתוך ראשו, לפני שאמר אפילו מילה אחת. ההבדל היחיד הוא הכיוון: אחת פונה כלפי עצמה, והשנייה כבר נוטה כלפי האחר. הראשונה היא מקור ה‘מקיף’; השנייה היא מקור ה‘ממלא’.
מהו 'ממלא' ומהו 'סובב' — ומי מהם 'שכינה'
כדי שזה יישב היטב, נסביר עכשיו את שני סוגי האור עצמם — ‘ממלא’ ו‘סובב’ — כי הם יסוד גדול בכל החסידות, ונפגוש אותם שוב ושוב.
‘אור הממלא’ — מלשון מילוי. זהו האור שנכנס פנימה אל כל עולם ואל כל נברא ומחיה אותו מבפנים, כל אחד לפי מידתו. הדוגמה הקלאסית: הנשמה שבגוף. הנשמה נותנת ראייה לעין, שמיעה לאוזן, כוח ליד — לכל אבר בדיוק את מה שהוא מסוגל לקבל. זה ‘ממלא’: אור מדוד, שנתפס ומתיישב בתוך הכלי.
‘אור הסובב’ — מלשון סביב, מקיף. זהו אור גדול מכדי להיכנס ‘פנימה’ ולהיתפס בתוך כלי. הוא ‘מקיף’ את הכול בשווה. ושימו לב — אין הכוונה שהוא נמצא במרחק, מסביב פיזית; הכוונה שהוא נשגב מכדי שהעולם יוכל להכיל אותו בתוכו. נחזור למשל הנשמה: מלבד הכוחות המדודים שהיא נותנת לכל אבר בנפרד, יש בה עצם הרצון לחיות — חיות כללית שאופפת את כל הגוף כאחד, לא ‘בעין’ ולא ‘ביד’ בנפרד, אלא בכול בשווה. זה ה‘מקיף’.
ובמשל המורה: השיעור הערוך שהמורה מכניס לראש התלמיד, מידה לפי מידה — זה ‘ממלא’. אבל אהבת המורה לתלמיד, ורוחב גאונותו, שעצומים בהרבה ממה שהתלמיד מסוגל לקלוט — אלו ‘מקיפים’ אותו, נוכחים סביבו, אך אינם נכנסים פנימה. זה ‘סובב’.
ועכשיו החידוש של הרש״ב: דווקא המדרגה השנייה — ‘מקור אור הממלא’, הצד שנוטה כלפי העולמות — היא זו שנקראת ‘שכינה’.
ולמה דווקא היא? אותה תשובה שמלווה אותנו לאורך כל הסולם. ‘שכינה’ היא תמיד הצד שפונה כלפי מטה, החלק שעתיד לבוא ולשכון. גם כאן, בגובה הבלתי-נתפס שלפני הצמצום, הצד שכבר ‘שייך לעולמות’ — שכל נטייתו להיכנס ולמלא — הוא ה‘שכינה’ של אותה מדרגה. בדיוק כמו הקו, בדיוק כמו מלכות: ‘ראשית ההתגלות’ לפי ענינו של אותו מקום.
אף שלפני הצמצום — והצמצום הראשון הוא 'סילוק'
ועכשיו הרבי מוסיף הערה שכמעט אי אפשר לתפוס — וצריך לפרק אותה לאט. בלשון המאמר: ‘…הזה נקרא בשם שכינה. ואף שהוא לפני הצמצום וא״א שיהיה מקור לעולמות, שלכן הוצרך להיות הצמצום, וצמצום הראשון שהוא בבחינת סילוק דוקא, מכל מקום נקרא בשם שכינה.’.
מה הכוונה? האור הזה — מקור הממלא שלפני הצמצום — הוא עדיין כל כך גבוה ואינסופי, עד שבפועל הוא עוד לא יכול לשמש מקור ממשי לעולמות. נכון, יש לו כבר ‘שייכוּת’ אליהם, נטייה כלפיהם — אבל הוא רחוק מכדי באמת להוליד אותם. הפער בינו לבין עולם מוגבל הוא עדיין אינסופי.
‘שלכן הוצרך להיות הצמצום’ — בדיוק מסיבה זו הוצרך, בשלב הבא, להיות צמצום. ולא סתם צמצום. הרבי מדייק מילה: ‘וצמצום הראשון שהוא בבחינת סילוק דוקא’. הצמצום הראשון איננו ‘הנמכה’ הדרגתית של האור — הוא ‘סילוק’, הסתלקות, הסרה מוחלטת של האור מן ה‘מקום’.
נמחיש. דמיינו פרופסור גאון שצריך ללמד תינוק. הוא אינו יכול פשוט ‘להנמיך’ מעט את חוכמתו — הפער בין גאונותו לבין התינוק הוא אינסופי. מה הוא חייב לעשות? להניח את כל חוכמתו לגמרי בצד, להסתלק ממנה לרגע, ולהתחיל מנקודה זעירה אחת שהתינוק מסוגל לקבל. ה‘הנחה-בצד’ הטוטאלית הזו היא ה‘סילוק’. כך גם הצמצום הראשון: כדי שיוכלו לקום עולמות מוגבלים, היה צריך תחילה ‘לסלק’ את האור האינסופי כליל, ורק אחר כך להמשיך פנימה קו דק ומדוד.
ובכל זאת — וכאן השורה התחתונה — ‘מכל מקום נקרא בשם שכינה’. עוד לפני הצמצום, עוד לפני שהאור הזה יכול בפועל להיות מקור לעולם כלשהו, הוא כבר נקרא ‘שכינה’.
למה? על שם הייעוד, כמו תמיד. זוכרים את הזרע שנקרא ‘עץ’, ואת החץ שנקרא על שם המטרה עוד לפני שעף? אותו רעיון בדיוק, עכשיו בשיא גובהו: עוד לפני הכול, הצד שמכוּון כלפי מטה כבר נושא את השם ‘שכינה’.
סיכום — הסולם כולו, וטיזר לעיקר שכינה
אז מה ראינו היום?
עלינו אל פסגת הסולם: שכינה כפי שהיא למעלה מן הצמצום, בביאורו של הרש״ב. למדנו שהאור שלפני הצמצום בנוי משלוש מדרגות — עצם האור, התפשטות האור, ובתוך ההתפשטות שתי נטיות: אחת ‘לעצמה’ (מקור הסובב), ואחת ‘השייכת לעולמות’ (מקור הממלא). וראינו שדווקא מקור הממלא, הצד הפונה כלפי מטה, נקרא ‘שכינה’ — אפילו לפני שיש בכלל עולמות, ואפילו לפני הצמצום שהוא ‘סילוק’.
ועכשיו, סוף סוף, יש בידינו את כל הסולם בשלמותו. ספרו איתי שלוש מדרגות של ‘שכינה’: במלכות דאצילות; בקו; ולמעלה מן הצמצום. ובכולן אותו תפקיד אחד — ‘ראשית ההתגלות’ לפי ענינו של כל מקום.
ועם הסולם הזה כולו ביד, נחזור בשיעור הבא אל המשפט שממנו יצאנו לדרך — ‘עיקר שכינה בתחתונים היתה’ — ונבין סוף סוף את הדיוק המלא: מהו ‘עיקר’ השכינה, ולמה דווקא הוא, מכל המדרגות, היה בתחתונים. שם נסגור את אות א׳.
תודה שלמדתם איתנו. נתראה בשיעור הבא.