נמשיך בלשון אדמו"ר הזקן: "שעלה ברצונו" - כל הלכה שהאדם פותח בשולחן ערוך, איזו שתהיה, הרי הוא לומד בה את חוכמתו של בורא עולם. אין זו חוכמה שהמציא חכם זה או אחר, שהרי אף החכמים שכתבו - "דבר ה' דיבר בם ומילתו על לשונם", וכל מילה שנכתבה שם היא תורת השם. עלה ברצונו של הקדוש ברוך הוא שכאשר יטען ראובן כך וכך ושמעון כך וכך, יהא הפסק ביניהם כך וכך; ומשום כך הלומד הלכה זו לומד את חוכמת השם.
עד כאן הבנת הרעיון עצמו. אך בשורות האחרונות שקראנו טמונים כמה דיוקים נפלאים.
ארבעת חלקי השולחן ערוך:
אורח חיים - כל ההלכות הקשורות לאורח חייו של האדם ביום-יום: השכמת הבוקר, ציצית ותפילין, קריאת שמע ותפילה, שבת וחג.
יורה דעה - דיני כשרות: בשר וחלב, תערובות, מליחה ודם וכדומה.
חושן משפט - כל דיני דין ודברים שבין אדם לחברו: הלכות שכנים, הלוואה וכיוצא בזה.
אבן העזר - דיני אישות, קידושין וגירושין.
מדוע נבחרה דווקא דוגמה מחושן משפט:
אדמו"ר הזקן מבקש להביא דוגמה להלכה שבלימודה לומד האדם את חוכמת השם. היה יכול לכתוב שעלה ברצונו של הקדוש ברוך הוא שהלומד הלכות שבת לומד את חוכמתו; או להביא דוגמה מיורה דעה - טיפת חלב שנפלה לתוך סיר בשר ובטלה בשישים; או מאבן העזר - חתן האומר לכלה מתחת לחופה "את מקודשת לי". והוא בחר דווקא בדוגמה מחושן משפט: "שכשיטען ראובן כך וכך ושמעון כך וכך". מדוע?
משום שבחושן משפט טמון חידוש גדול יותר מבשאר חלקי השולחן ערוך. כאשר הלומד עוסק בטענת ראובן ובטענת שמעון שבאו לבית דין, יודע הוא שאחד מהם אינו דובר אמת (ויש בזה הלכות של שקר במכוון ויש הלכות של טעות). והנה, אף בשעה שהוא דן בסברתו של שקרן - מאחר שהדבר כתוב בתורה, הרי הוא לומד באותה שעה את חוכמת השם. בהלכות שבת, תפילין וקידושין הדבר פשוט; החידוש הוא שאפילו בסברת שקרן שבחושן משפט - חוכמת השם היא, וקל וחומר בשאר החלקים.
מדוע דווקא "ראובן ושמעון":
בתניא כל מילה מדויקת. מדוע נקט אדמו"ר הזקן בשמות ראובן ושמעון, ולא בשמות אברהם ויצחק או בשמות אחרים - והלא אברהם, יצחק ויעקב קדמו לשבטים? אלא שהטענה הראשונה בתורה, שבה אחד טוען כך וחברו טוען כך, היא זו שבין ראובן לשמעון.
במכירת יוסף נאמר: "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הזה". רש"י מבאר את הדבר דווקא בפרשת מקץ, שם נאמר שיוסף לקח מן האחים את שמעון ואסר אותו לעיניהם: מדוע דווקא את שמעון? כדי להפריד בין שני המסוכנים - שמעון ולוי, שהם ה"איש אל אחיו" שנאמר בהם. כלומר שמעון הוא שאמר את דבריו ללוי. וכנגדו טען ראובן שאין להכות נפש, אלא להשליכו אל אחד הבורות. הרי לפנינו הטענה הראשונה בתורה שבה זה טוען כך וזה טוען כך - ראובן ושמעון, ולכן דייק אדמו"ר הזקן דווקא בשמות אלו.
"כך וכך" מול "כך":
בתחילת הדברים נוקט אדמו"ר הזקן בלשון "כך וכך", ואילו כמה שורות לאחר מכן הוא כותב: "ואף אם לא היה ולא יהא הדבר הזה לעולם לבוא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו ובחוכמתו של הקדוש ברוך הוא, שאם יטען זה כך וזה כך יהא הפסק כך" - כאן "כך" אחד בלבד. אדמו"ר הזקן מדויק בכל מילה; מהו פשר השינוי?
ועוד יש להבין: מהו "כך וכך דרך משל"? האומר "דרך משל" אמור להביא דוגמה. אילו נכתב "כשיטען ראובן: כולה שלי, דרך משל" - כשניים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי - הרי הובא משל מתוך סיטואציה. אך "כך וכך" הן מילים מופשטות שאין בהן דוגמה כלל, ולכאורה הביטוי "דרך משל" אינו מתאים כאן.
הרבי מביא באחד ממכתביו ביאור מדהים, המגלה עד כמה מדויקים דברי אדמו"ר הזקן. בפרק ד' למדנו שהקדוש ברוך הוא צמצם את חוכמתו ורצונו והורידם לתוך תרי"ג מצוות התורה, ואף הלבישם בדברים גשמיים בעולם הזה. הרי כאן שלושה שלבים:
התורה נקראת "משל הקדמוני" - משל לקדמונו של עולם. בדרגתה העליונה התורה היא משל לקדוש ברוך הוא עצמו.
ירידת החוכמה והרצון לתרי"ג מצוות התורה.
התלבשותם בעניינים גשמיים כאן בעולם הזה.
לפיכך מדייק אדמו"ר הזקן: "כשיטען ראובן כך וכך דרך משל". "דרך משל" מרמז ל"משל הקדמוני" - חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא; "כך" האחד - ירידתם לתרי"ג מצוות התורה; ו"כך" השני - ירידתם אל החפץ הגשמי שעליו טוען ראובן. ואילו בהמשך, כשמדובר במקרה ש"לא היה ולא יהא הדבר הזה לעולם" - שאין מריבה בפועל ואין הדבר יורד לידי מעשה גשמי - נשאר העניין בתורה בלבד, ולכן נאמר בו "כך" אחד בלבד. מכאן עד כמה כל מילה בתניא, ואפילו מה שנראה כדרך אגב, מדויקת בתכלית.
לסיכום: בחלק זה למדנו, בהמשך לפרק ד', את מעלת התורה: יהודי הלומד תורה כאן בעולם הזה צריך לדעת שהתחברותו לעצמותו של הבורא בעולם הזה היא באין ערוך ועד בלי גבול יותר מבעולם הבא, ולכן "יפה שעה אחת בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". כן נוכחנו בדיוקי לשונו של אדמו"ר הזקן: בחירת הדוגמה מחושן משפט, שבה החידוש הגדול ביותר; השמות ראובן ושמעון, שהם הטענה הראשונה בתורה; והדיוק שבין "כך וכך דרך משל" ובין "כך" שבהמשך, המשקף את שלבי ירידת חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא.
בחלק הבא נשלים את העניין שהתחלנו בפרק ה': מה נקרא שהלומד "תופס" את התורה. התפיסה היא דו-צדדית - האדם תופס וגם נתפס, מחבק את המלך והמלך מחבק אותו, וכל זה מתרחש בתוך תהליך הלימוד עצמו, בכל אותם שלבים של השכל התופס את המושכל ונתפס בו.