בחלק הקודם למדנו על עשר הספירות ועל חלוקתן לשלוש ולשבע — שלוש ספירות עליונות וכנגדן שבעת ימי הבניין. בחלק זה נראה כיצד אותו מבנה קיים בנפש האדם, ונתעכב במיוחד על כוח החכמה בתור מקור השכל.
בדיוק כמו שבאלוקות, בעשר הספירות, ההנהגה הולכת בחלוקה כזו של שלוש ושבע — כך גם בנפש האדם. עלינו לזכור שאיננו לומדים כאן על עשר הספירות עצמן; אנו לומדים על נפש האדם, והבאנו את עניין הספירות רק כדי להראות כיצד הדבר קורה למעלה: עשר, עם חלוקה של שלוש ושבע.
אותו הדבר בדיוק בנפש של כל אחד ואחד. גם בנפש של כל אחד ואחד, עשרת הכוחות, עשר הבחינות הללו, מתחלקות לשתי קבוצות: שכל ומידות. יש בנפש את הצד השכלי ויש בנפש את הצד הרגשי. השכל כולל חכמה, בינה ודעת, ובשביל זה צריך את כל העמוד הבא כדי להסביר מה ההבדל בין חכמה לבינה ומה עניין הדעת. אין אלה שמות נרדפים לאותו מושג, אלא כל אחד מהם מתאר מהות אחרת לגמרי. אבל הצד השווה של שלושתם הוא שהם נקראים תחת הכותרת 'שכל' — כשאומרים שכל, מתכוונים לחכמה, בינה ודעת.
המידות הן הכינוי לשבע שהזכרנו קודם, שבע הכפולות, שקוראים להן בנפש 'מידות'. מה הן המידות? במידות יש חסד, יש גבורה, יש תפארת. איך זה בא לידי ביטוי בנפש? חסד הוא עניין של אהבה — זו אהבת השם. גבורה היא פחדו ויראתו, פחד ויראה; גם על זה נתעכב עוד מעט להסביר מה ההבדל בין פחד לבין יראה ולמה כתוב תחילה פחד ואחר כך יראה. תפארת עניינה ולפארו, וכך יש נצח, הוד, יסוד וכן הלאה.
לכאורה כאן השלמנו את הביאור: הסברנו שיש נפש שיש לה עשר בחינות. למה עשר? כי כך זה למעלה. למעלה זה מתחלק לשתי קבוצות, והנפש מתחלקת לשתי קבוצות, וזהו, והעניין ברור. אבל מה חסר כאן? שורה אחת נוספת, הבאה להסביר למה קוראים לחכמה, בינה ודעת 'אמות ומקור למידות', שכן המידות הן תולדות חב"ד. ולכאורה זהו משפט שכופל את עצמו: הוא אומר שחב"ד נקראו אמות ומקור למידות, ומיד אתה מבין לבד שאם חכמה, בינה ודעת נקראות אמות, אז המידות נקראות תולדות. אז מה בעצם רוצה המשפט הזה לומר?
אלא שזו שאלה מאוד מעניינת. אמרנו שהנפש כוללת שתי דרגות, שהנפש נחלקת לשתיים — שכל ומידות. אם כן, מדוע צריך שאחד יהיה תלוי בשני? הנפש נחלקת לשתיים, אז יש לו מידות ויש לו שכל — נכון. אבל למה לקרוא לשלוש העליונות 'אמות'? אילו הייתי אומר שלנפש יש רק שכל, ולשכל יש אחר כך תוצאות — היה מובן. אבל אם הנפש במהותה כוללת שתיים, מדוע אני קורא לראשונות 'אמות'?
על כך בא המשפט הזה לענות. האמת שאתה צודק: למידות יש שורש בנפש בלי קשר לשכל; הן קיימות במהות. רק שהקדוש ברוך הוא סידר את סדר הדברים כך שאצל האדם התגלות המידות לא תבוא ישירות מן המקור. אצל בהמה זה בא ישר — בהמה אינה צריכה התבוננות בשכל כדי להוליד רגש. אבל אצל האדם קבע הקדוש ברוך הוא שלמרות שלמידות יש מקור מהותי מצד עצמן — וזה נכון — צורת הביטוי של המידות תבוא על ידי ההתבוננות. זה עניין המשפט: וחכמה בינה ודעת נקראו אמות ומקור למידות, כי המידות הן תולדות חב"ד. הן נולדו על ידי ההתבוננות; הלידה, דהיינו הגילוי, באה על ידיהם, אבל במהותן יש להן שורש נפרד בפני עצמו.
וכאן שאלה מתמטית: אם אנו מדברים על הנפש שמכילה את שבע הכפולות ואת השכל, מה קורה עם הרוח והנשמה? גם להם יש חלק. אמרנו שאצל כל אחד יש חלק שהוא יותר בתוקף — אצל אחד עניין הנפש מאיר בתוקף, אצל אחד רוח, אצל אחד נשמה. אבל כל אחת מהדרגות היא מבנה שלם: אם מאיר אצלך עניין הנפש, יש לך מבנה שלם של שכל ומידות; כשיאיר לך רוח — גם שם יש את המבנה השלם; כשתאיר לך נשמה — גם שם יש את המבנה השלם. איזו דרגה שתאיר אצל האדם, היא מושלמת. אין זה שהרוח כוללת חלק והנשמה חלק והנפש חלק, כך שאם יהיה לך רק נשמה תישאר חסר משהו. איזו דרגה שתאיר אצל האדם — היא מושלמת.
עכשיו נדייק בכמה ביטויים שהזכרנו. למה למידות קוראים 'כפולות'? מה פירוש המילה כפולות? כפולות פירושו שיש להן שני אופנים להתבטא. אחד הביאורים אומר שכפולות פירושו שיש לביטוי אופן רפוי ואופן מודגש, כמו באותיות הא"ב, שיש בהן אות דגושה ואות רפויה, כמו ב' ו-ו'. כשם שיש מושג של רפוי ודגש באותיות, כך במידות יש מושג של רפוי ודגש.
מה זה רפוי ודגש במידות? נראה לנו בהבנה הפשוטה שהרפוי חלש יותר ולכן פחות טוב, והדגש הוא במעלה גבוהה יותר. האמת שזה להפך. אצל ילד קטן, שאין לו שכל בתוקף, המידות שלו בדגש — כשהוא רוצה, הוא רוצה עם כל הרעש; כשהוא כועס, הוא כועס עם כל הרעש; זה בדגש. וכשהשכל קצת גדל, המידות הופכות להיות ברפוי — דהיינו הוא רוצה, אבל בשליטה. כאן הרפוי הוא, להפך, בעל מעלה גדולה יותר. אז זה נקרא שבע כפולות, כי כל מידה יכולה לבוא או בדגש או ברפוי.
ביאור אחר ראיתי בעניין הכפולות: כל מידה יש בה זה לעומת זה עשה האלוקים. אם יש לאדם אהבת השם של קדושה, דע לך שיש לאהבה גם צד מקביל שכנגד. אלה תולדות אברהם — לאברהם יש גם את ישמעאל. אברהם הוא חסד של קדושה, ישמעאל הוא חסד של קליפה. לכן צריך לדעת לנווט נכון את הדברים, שלא תהיה השתלשלות של מידה שמקורה בקדושה בצורה לא מבוקרת ולא נכונה, כי אז היא יכולה לרדת אולי לצד הקליפה. צריך לדעת את הסדר: שבע המידות הן כפולות — יש בהן מצב של דגש או רפוי, ויש בהן מצב של קדושה או חלילה להפך. על כל פנים, זו מהותו של האדם.
עכשיו נתייחס לעוד מילה שקראנו. כשהזכרנו את המידות כפי שהן בנפש, הזכרנו את מידת החסד וקראנו לה אהבה, ואת מידת הגבורה קראנו פחדו ויראתו. מה ההבדל בין פחד ליראה? לכאורה שניהם נראים אותו דבר, אך יש ביניהם הבדל מהותי, אף ששניהם מאותה משפחה וקשורים לאותו קו. פחד הוא בלב, ויראה היא במוח.
אפשר להמחיש זאת בצורה מעשית: אדם יודע שיכול לקרות בסביבתו משהו לא טוב — כך הסטטיסטיקה שלו אומרת, כך המומחים אומרים, כך הסימנים מראים. אז הוא מתחיל במחשבתו לירוא מן הדבר; זו יראה בלבד, יראה שכלית. אבל כשהוא רואה חלילה את הדבר מול העיניים, כשהוא שומע את השריקה עוברת מעל ראשו — שם זה כבר פחד. זה כבר מוחשי, קרוב יותר. זאת אומרת שפחד הוא בעולם הלב ויראה היא במוח. לכן כשהוא מדבר על המידות כפי שהן בלב, הוא פותח: המידות הן אהבת השם ופחדו — קודם כל כפי שזה בלב — ויראתו, שהיא עדיין טרום-לב, עדיין רחוקה, עדיין במוח; ואחר כך לפארו וכולי.
על כל פנים, סיכמנו באופן כללי מה כוללת נפש האדם ומה מהותה: אותן שתי דרגות. וכמובן צריך לזכור כאן דגש חשוב, כפי שהצמח-צדק מביא באחד המאמרים של אדמו"ר הזקן על פרשת חיי שרה — במאמר שעל ההגה הראשונה של 'פתח אליהו'. שם מתייחס הצמח-צדק לפרק הזה בתניא ומסביר שהנפש במהותה מופשטת; אי אפשר כלל לתת לה שום תואר. המידות והשכל שאנו מדברים עליהם כאן הם גם איזה לבושים לנפש, רק שבתניא לא קוראים להם כאן 'לבושים' — בפרק ד' נדבר על לבושים. שכן סוף סוף השכל והרגש כל כך מתעצמים ממהות הנפש, וזהו הביטוי היחיד שאנו מכירים לנפש: הנפש באה לידי ביטוי או על ידי שכל או על ידי רגש. לכן אומרים שזוהי מהות הנפש, אבל האמת שסוף סוף זהו חלק חיצוני ביחס למהות הנפש עצמה.
עכשיו נתחיל ללמוד מה הן שלוש הראשונות — מה נקרא חכמה, בינה ודעת, מה ההבדל בין חכמה לבינה, וביאור העניין. זה יעזור לנו גם להבין את התפילה שלנו: בשמונה עשרה אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיתן לנו חכמה ובינה — מהם הדברים הללו? לכל דבר יש משמעות. וביאור העניין אומר אדמו"ר הזקן כך: כי הנה השכל שבנפש המשכלת — בנפש האדם. הזכרנו את הנפש הזו בסוף פרק ב': הנפש השכלית, הנפש המשכלת. לנפש האדם במהותה יש יכולת להשכיל, יש לה שכל; אבל כשאומרים את המילה שכל, למדנו שהשכל כולל חכמה, בינה ודעת. השכל שיש לאדם, שבו הוא משכיל כל דבר, נקרא חכמה. ואולי חייבים לתת מעט רקע בעל פה על מה מדובר כאן, ואז נקרא שוב את השורות הבאות.
לסיכום, בחלק זה למדנו שכשם שבספירות למעלה המבנה נחלק לשלוש ולשבע, כך נפש האדם נחלקת לשתי קבוצות: שכל (חכמה, בינה, דעת) ומידות (שבע הכפולות). ראינו מדוע החב"ד נקראות 'אמות ומקור למידות' — שכן אף שלמידות יש שורש מהותי משלהן, קבע הקדוש ברוך הוא שהתגלותן אצל האדם תבוא דרך ההתבוננות. ביארנו את פשר 'הכפולות' — דגש ורפוי, קדושה וקליפה — ואת ההבדל בין פחד (בלב) ליראה (במוח). כמו כן למדנו את דברי הצמח-צדק שהנפש במהותה מופשטת, והשכל והמידות הם בבחינת לבושים לה.
בחלק הבא נעסוק בהבדל היסודי שבין חכמה לבינה — מהו כוח החכמה כמקור השכל, וכיצד הבינה מפתחת ומעמיקה את מה שהחכמה מולידה.