בחלק הקודם למדנו כי נשמות ישראל עלו במחשבה — ראינו כיצד הנשמה קשורה לרובד הפנימי של הבורא. בחלק זה נעמיק ונברר את מקור הנשמה ממש מפנימיות הבורא, ונראה כיצד אין הבדל בין הבורא לבין מחשבתו וחוכמתו יתברך.
מה פירוש "במחשבה"? על דרך המשל, כמו שאצלנו המחשבה היא פנימית ביחס לדיבור, אותו הדבר בנשמה — הנשמה קשורה למחשבה. ואדמו"ר הזקן מדייק עוד: עלו במחשבה. שהרי במחשבה עצמה יכולות להיות רמות כאלו ואחרות, ונשמות ישראל עלו במחשבה.
כי דכתיב, כמו שהפסוק אומר: בני בכורי ישראל ובנים אתם לה' אלוקיכם. אלו שני פסוקים שונים. בני בכורי ישראל הוא פסוק בספר שמות, כשהקדוש ברוך הוא שולח את משה רבנו לפרעה ואומר לו: ואמרת אל פרעה כה אמר השם בני בכורי ישראל. הפסוק הזה מדבר על העם ככלל — כל עם ישראל יחד כמהות אחת, כחטיבה אחת, נחשבים בני בכורי. והרבי באחת השיחות מדייק שאין הכוונה שכשאומרים "בני בכורי" יש עוד בנים והם אינם בכורים, אלא הכוונה לרומם את המעלה: כמו שלבן בכור יש מעלה, כך הם בני ברמה של בכורי — ואין עוד בנים.
הפסוק השני, בנים אתם לה' אלוקיכם, נאמר בספר דברים. מה הסיבה שאדמו"ר הזקן מביא את שני הפסוקים? אולי זה על דרך מה שהביא קודם, את שני הביטויים ויפח באפיו וואתה נפחת בי. "ויפח באפיו" מדבר על אדם הראשון שהוא נשמה כללית של כולם, ואילו "ואתה נפחת בי" הוא מה שכל אחד אומר על עצמו.
על דרך זה גם כאן: בני בכורי ישראל הוא פסוק המדבר על העם כחטיבה אחת, שהיו צריכים לגאול אותם ממצרים ולייצר אותם כעם. לעומת זאת בנים אתם לה' אלוקיכם הוא ציווי אישי לכל אחד ואחד, שכן נאמר בספר דברים כהקדמה לאחת המצוות: משום שבנים אתם לה' אלוקיכם, אל תעשו כך וכך. הציווי אישי לכל אחד ואחד — כל יהודי צריך לנהוג כבן של הקדוש ברוך הוא, ולכן עליו לנהוג כראוי לבן. הפסוק הראשון, "בני בכורי", הוא כללי לכללות העם, ושלא תחשוב שרק העם בכללותו נקראים בנים — לכן מובא הפסוק השני, שכל יהודי ויהודי הוא בן באופן אישי.
מהו הדימוי של בן? בכך מרחיב אדמו"ר הזקן: כמו שהבן נמשך ממוח האב — הבן שנולד, מקורו הפיזיולוגי נמשך מן הטיפה שמקורה במוח האב. וכאן הדגש הוא דווקא על "בן", כי גם תלמיד נמשך ממוח הרב, שהרי הרב מלמד את התלמידים ענייני שכל הבאים ממוחו ומעביר זאת לתלמיד. אם כן גם התלמיד נמשך ממוח הרב, אך הבן נמשך ממוח האב. מה ההבדל, והיכן ההמשכה חזקה יותר?
יש פתגם ביידיש: א קאפ קען מען נישט ארופשטעלן — ראש אי אפשר להעמיד. כלומר, אם יבוא תלמיד שאין לו ראש, הרב יכול לדבר מכאן ועד להודעה חדשה ולא יהיה מי שיקלוט. הרב יכול לקחת מוח קיים ולצוק לתוכו תוכן, אך האב מייצר את המוח עצמו — וזה חזק הרבה יותר. לא רק המוח של הבן, אלא כל הישות של הבן מקורה ממוח האב. ולכן הדימוי של הבן הנמשך ממוח האב חזק הרבה יותר מן הדימוי של התלמיד הנמשך ממוח הרב. את המשל של ארבע המילים הללו, "הבן נמשך ממוח האב", יפרק אדמו"ר הזקן לפרטים לאורך כל העמוד הבא בתניא.
וכמו שהבן נמשך ממוח האב, כך כביכול בנמשל: הרי אומרים על עם ישראל בנים אתם לה' אלוקיכם, ונשמת כל איש ישראל, כל בן ובן, נמשכה ממחשבתו וחוכמתו יתברך. אם כן אדמו"ר הזקן מביא כאן כמה ביטויים, וכולם על אותו רעיון: חלק אלוק ממעל ממש, ואתה נפחת בי, בנים אתם לה' אלוקיכם, ועלו במחשבה — כולם מבטאים את אותה נקודה, שהנשמה היא מהות אחת של אלוקות.
אך כאן מיד מתעוררת שאלה. אם נדייק בביטויים, נראה שהם שונים במקצת. כל זמן שאמרנו חלק אלוק ממעל ממש, דיברנו לכאורה ברובד הגבוה ביותר שיכול להיות. וכשאמרנו ואתה נפחת בי, עדיין אנו ברובד גבוה, שהרי מתוכיותו ומפנימיותו נמשך בנפיחתו. אבל ברגע שאנו עוברים לרובד הבא ומדברים על "מחשבה", כבר איננו מדברים על "חלק אלוק ממעל ממש" ולא על תוכיותו, אלא על רמה ודרגה שקוראים לה מחשבה. וכן בביטוי האחרון, "בן נמשך ממוח האב" — בנמשל הנשמה נמשכה ממחשבתו ומחוכמתו, וזה כבר לא הביטוי המרומם שדיברנו עליו בשורות הראשונות, שהנשמה היא מתוכיותו ומפנימיותו.
נמשיל זאת: לאדם יש מוח ויש מחשבה. המוח הוא רק אחד מן האיברים החשובים שלו, אבל יש את המהות שלו עצמו, שהיא עמוקה ונעלה יותר מן המוח. כל זמן שאמרנו "תוכיותו" או "פנימיותו" ולא ציינו דרגה — דיברנו לכאורה עמוק יותר. אך ברגע שציינו שהנשמה נמשכה ממחשבתו או מחוכמתו, ציינו מקור מסוים, ולכאורה ירדנו. זו השאלה המתעוררת מיד.
כדי לענות עליה מוסיף אדמו"ר הזקן שורה אחת: דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא, אלא הוא וחכמתו אחד. כלומר, לא הורדנו דבר. גם כשדיברנו על רמה של חוכמה, מחשבה או מוח — לא ירדנו, אלא נשארנו בתוכיותו, בפנימיותו, ב"אלוק ממש". מדוע?
כאן הולך אדמו"ר הזקן לומר דבר שאיננו יכולים להבין אותו, אך נראה מה כתוב. אצל בן אדם גשמי אכן נכון לומר שהוא והמוח שלו הם שתי נקודות שונות, והוא והמחשבה שלו שני דברים נפרדים. אבל אצל בורא עולם לא שייך לומר שיש את ה"הוא", תוכיותו ופנימיותו, ובנפרד יש את החוכמה או המחשבה שלו. אי אפשר להפריד זאת ולומר שיש בו הרכבה של פרטים. המחשבה שלו היא הוא, והוא הוא המחשבה שלו. ויותר מזה — אף הדברים שעליהם הוא חושב הם גם הוא.
נביא את לשון הרמב"ם, שאדמו"ר הזקן מצטט ממנו רק שני משפטים. בהלכות יסודי התורה בפרק השני כותב הרמב"ם: הקדוש ברוך הוא מכיר אמיתו ויודע אותה כמות שהיא, ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעים. הידיעה של בורא עולם אינה דומה לידיעה שלנו. כשאדם רוצה ללמוד נושא מסוים, קודם כל לפני שלמד — אינו יודע. וכשהוא רוצה ללמוד, הוא לוקח את שכלו ומתחיל לחשוב על הדבר. אם כן יש כאן התחברות של שלושה מרכיבים: האדם הרוצה ללמוד, הדבר שעליו הוא רוצה ללמוד, והשכל שלו שבאמצעותו הוא מחבר את עצמו עם הדבר.
אומר הרמב"ם שהקדוש ברוך הוא אינו יודע את הדברים בידיעה כמו שאנו יודעים, כי אצלנו אין אנו ודעתנו אחד — אנחנו והידיעות שלנו איננו אחד, אלא הרכבה של פרטים. אבל הבורא הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך יחוד, שאלמלא היה חי בחיים ויודע בדעה שהיא חוץ ממנו היו שם אלוקות הרבה. אילו יכולת להפריד ולומר שיש הבורא, יש הדעה שלו ויש החיים שלו, וצריך לחבר ביניהם — היה מורכב מפרטים. אך אין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה.
ואז בא המשפט שאותו יצטט אדמו"ר הזקן בתניא: נמצאת אומר, הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה — הכל אחד. לא כמו אצלנו, שיש האדם, יש האובייקט ויש השכל, אלא אצל בורא עולם הוא היודע, והדבר שעליו הוא יודע הוא גם הוא, שהרי הכל הוא. וכיצד אפשר להבין זאת? אומר הרמב"ם: ודבר זה אין כוח בפה לאומרו, ולא באוזן לשומעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו. אי אפשר להבין זאת, אך ההיגיון מחייב שכך הוא.
אם כן חוזר אדמו"ר הזקן לענייננו: אמרתי לך שנשמת יהודי נמשכת מן החוכמה של הבורא, מן המחשבה של הבורא. ואתה בא ושואל — האם זה ממנו או ממחשבתו, מתוכיותו או ממחשבתו? התשובה: אי אפשר להפריד אצל בורא עולם בינו לבין מחשבתו.
נראה עתה את לשון התניא בפנים: דאיהו חכים — בורא עולם הוא חכם, אבל ולא בחכמה ידיעא — לא בחוכמה שאנו מכירים בעולם המושגים שלנו, אלא הוא וחכמתו אחד, כמו שכתב הרמב"ם שהוא המדע והוא היודע, ודבר זה אין ביכולת האדם להבינו על בוריו. אדמו"ר הזקן אינו מצטט כאן את לשון הרמב"ם בדיוק, אך זהו הרעיון שהרמב"ם אומר.
כי דכתיב — מהיכן רואים שאי אפשר להבין את בורא עולם? מביא את דברי איוב: החקר אלוק תמצא — האם אם תחקור תוכל להבין? וכתיב: כי לא מחשבותי מחשבותיכם. אם כן אל תנסה להבין כיצד הוא ומחשבתו הם אחד, אך את מסקנת הדברים תדע: המקור של נשמת יהודי נמשך מן המהות הפנימית של בורא עולם, מפנימיותו ומתוכיותו, עם כל הרמות הגבוהות שדיברנו עליהן קודם.
לסיכום, בחלק זה למדנו שנשמת כל יהודי נמשכה ממחשבתו וחוכמתו יתברך, כדוגמת הבן הנמשך ממוח האב. ראינו כי אף שדיברנו על "מחשבה" ו"חוכמה" — לכאורה דרגות מסוימות — אין בכך ירידה, שכן אצל בורא עולם אין להפריד בינו לבין מחשבתו וחוכמתו. כדברי הרמב"ם, הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה — הכל אחד. המסקנה: מקור הנשמה הוא מן הפנימיות והתוכיות של הבורא ממש.
בחלק הבא נעסוק בדרגות שבהמשכת הנשמה, ונראה כיצד יש רמות שונות באופן שבו הנשמה נמשכת ממוח האב שלמעלה.