בחלק הקודם למדנו על הנפש האלוקית וחיבורה לגוף, וראינו כיצד קבע אדמו"ר הזקן שלכל איש ישראל שתי נפשות. בחלק זה נמשיך ונעמיק בהגדרת הנפש השנייה — הנשמה האלוקית — ובמקורות המלמדים על מהותה ועל שורשהּ הפנימי בבורא.
הגענו לפרק ב' בתניא, הנמצא בדף ו' עמוד א'. אמנם את השורה וחצי הראשונות כבר קראנו בשיעור הקודם, אך את הביאורים וההסברים עליהן כבר למדנו; כאן זהו המשך לסוף פרק א'. בסוף פרק א' הודיע אדמו"ר הזקן דבר מעניין ביותר, שלכל יהודי, לכל איש ישראל, יש שתי נשמות. הוא דיבר על נפש אחת שהיא מצד הקליפה והסטרא אחרא, ולמדנו עליה בסוף פרק א' באריכות, על האפיונים שלה ועל פעולותיה בכל ההיבטים.
פרק ב' פותח בנפש השנייה: נפש השנית בישראל היא חלק אלוק-ה ממעל ממש. דיברנו כבר על כל הדיוקים — למה קוראים לה "שנית", למה הדגש הוא "ממעל", ומה פירוש "ממש". נקודת הדברים היא שהנפש השנייה הנמצאת אצל כל אחד ואחד, הנשמה האלוקית, היא חלק אלוק-ה, היא באה ממש ממעל, ועד שירדה לממשות כמו שדיברנו בשיעור הקודם, וכל יהודי יש בתוכו מהות אלוקית ממש.
עכשיו ממשיך אדמו"ר הזקן לחזק את הדברים ולהביא להם מקורות והוכחות, שהנפש השנייה שיש אצל כל יהודי היא חלק אלוק-ה ממעל ממש בכל המובנים, ללא גוזמה. מביא אדמו"ר הזקן פסוק וביטוי מן הגמרא. הפסוק אומר ויפח באפיו נשמת חיים. פסוק זה נמצא בתחילת ספר בראשית, בתחילת הפרק השני. לאחר שכבר סיימנו לקרוא בכללות על כל הדברים שנבראו בששת ימי בראשית, חוזרת התורה בפרק השני לתאר ביתר פירוט את האדם, כי האדם הוא תכלית הבריאה. יש פסוק המתאר איך יצר הקדוש ברוך הוא את האדם עפר מן האדמה, ואחר כך לשון הפסוק: וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. כלומר, החיים והנשמה שמכניסים חיים לאדם שנוצר עפר מן האדמה — כיצד נכנסה בו הנשמה? "וייפח באפיו".
ביטוי נוסף ודומה מצטט אדמו"ר הזקן: ואתה נפחת בי. מקורו בגמרא. הגמרא במסכת ברכות מביאה את נוסח התפילה שאדם צריך לומר בבוקר בברכות השחר, וכל הלשון אלוקי, הנשמה שנתת בי. מן הגמרא זה מופיע אצלנו בסידור, ואומרים זאת בכל בוקר. יש נוסחאות שונות ושינויים קלים בין הלשון בגמרא ללשון בסידור, אך בדבר אחד אין הבדל: הגמרא מביאה וגם בסידור כתוב אתה נפחת בי — אותו לשון שהבאנו קודם מספר בראשית, שנאמר על אדם הראשון.
קודם כול, לעצם הבנת העניין: מדוע צריך אדמו"ר הזקן להביא כמקור שיש מושג הנקרא נפיחת הנשמה, ולמה עליו להביא גם את הלשון שבפסוק וגם את הלשון שאומרים בכל בוקר בברכות השחר? העניין פשוט: בפסוק מדובר על אדם הראשון, ושמא נבוא לומר שזה משהו ייחודי לאדם הראשון. וכיצד אפשר לומר שהדבר קיים גם אצל כל אחד ואחד? לכן מביא הוא את אותו לשון בדיוק שכתוב על אדם הראשון, "וייפח באפיו נשמת חיים", ואותו לשון בדיוק אומר כל יהודי — בכל בוקר הוא מצהיר ומודה לבורא עולם שהנשמה "נפחת בי" באותו אופן.
מה כל כך חזק בביטוי "נפחת" או "וייפח"? חייבים להקדים שברור לנו כי התורה מדברת בלשון בני אדם, אף שבורא עולם אינו גוף ואין לו דמות הגוף. הביטוי "ויפח" מוכר לנו מן החיים הגופניים — שאדם מנפח, לוקח בלון ומנפח אותו. התורה משתמשת בלשון אנושית כדי שנוכל להבין, כידוע שדיברה תורה כלשון בני אדם כדי לסבר את האוזן. אבל גם כשהתורה בוחרת משל שיובן לשכלם של הנבראים, היא בוחרת משל שיהיה מדויק באופן מלא.
וגם כאן רואים דבר מעניין. כשמסתכלים בפרק הראשון של ספר בראשית, כאשר התורה מתארת את כל הבריאה, מה כתוב? ויאמר — בכל הנבראים: ויאמר אלוקים יהי אור, ויאמר אלוקים יהי רקיע, ויאמר אלוקים יקוו המים, ויאמר אלוקים יהי מאורות, וכן בכל הדברים, וכלשון הידוע בעשרה מאמרות נברא העולם — ומאמרות הוא "ויאמר". גם "ויאמר" הוא כמובן משל מן הדיבור הקיים אצל בני אדם, כלפי בורא עולם, וכך גם "ויפח" הוא משל.
אך מזה שהתורה שינתה את המשל — בכל הבריאה השתמשה ב"ויאמר", וכשהיא מדברת על נשמת האדם היא משנה וקוראת לזה "ויפח" — התורה רוצה שנבין משהו בנמשל, שיש שינוי בין נשמת האדם לכל הבריאה, ואין זה אותו דבר. אילו הייתה נשמת האדם כמו כל הבריאה, לא הייתה סיבה לשנות את המשל, והיינו אומרים גם כאן "ויאמר יהי נשמה". אך התורה רצתה להדגיש שאצל הנשמה זה משהו שונה לגמרי, שונה במהות, ולכן היא משנה את המשל. ומשינוי המשל עלינו להבין את השינוי בנמשל, וזה ההמשך בשורות הבאות.
כדי להבין מה ההבדל בנמשל, מצטט אדמו"ר הזקן את הזוהר, המסביר את מושג הנפיחה המתייחס להתהוות הנשמה. אומר הזוהר: מאן דנפח מתוכיה נפח. מה המשל? כשאדם מנפח בלון, האוויר והאנרגיה שהוא צריך להשקיע באים מן התוך שלו, מן הפנימיות שלו. גם כשאדם מדבר הוא מוציא אוויר, אך הוא יכול לדבר ולדבר שעות וימשיך לדבר ולא קרה כלום; אך לנפח בלון — כעבור כמה שניות אין הוא מסוגל עוד. למה? כי בנפיחה יוצא משהו מן הפנימיות שלו. ברגע שיוצא משהו מהפנימיות, בגשמיות הוא אינו יכול למשוך הרבה, אך בנמשל, ברוחניות, עיקר הדגש הוא על נקודה זו: זה בא מן הפנימיות.
הקדוש ברוך הוא רוצה שתבין שנשמה אינה כמו רקיע ומאורות ואור ומים וכל שאר הדברים. בכל הנבראים שבעולם יש חיות אלוקית, בוודאי, אחרת לא היו קיימים, וחיות זו היא חיות גדולה וחזקה — אך הרמה של החיות האלוקית הנמצאת בכל הבריאה היא רמה של "ויאמר", והרמה שיש אצל הנשמה היא "ויפח". זה מה שהזוהר אומר.
פירוש "מתוכיה" — מתוכיותו, מפנימיותו. במילים של התניא, המיוסד על הפסוק באיוב שהבאנו בתחילת הפרק, זה נקרא חלק אלוק-ה ממעל ממש. זו בעצם המשמעות של "ויפח": שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכוח. כשאדם מנפח דבר בכוח, הרי הוא מוציא מעצמו, מפנימיותו. כשהקדוש ברוך הוא מנפח, כביכול, במשל, את הנשמה לתוך האדם, וכל אחד ואחד אומר "ואתה נפחת בי" — כלומר, זו גם הנשמה האישית של כל אחד ואחד, בכל יום ובכל רגע — זו נשמה שמקורה מתוכיותו, מפנימיותו כביכול של הבורא.
ויש לשים לב שהנפש הזו היא "בישראל" בלבד. כתוב "נפש השנית בישראל" — רק בעם ישראל, לא בארץ ישראל, אלא בעם ישראל. אצל גוי אין דבר כזה; אצל גוי זה דומה לחיות שיש — יש גם חיות מ"ויאמר", הקדוש ברוך הוא ברא חיות ויש להן חיות, אך זה מ"ויאמר", ואין זה חייב להיות מ"ויפח". ה"ויאמר" חזק דיו לתת אנרגיה של חיים, אך אין זו הנשמה שיש בישראל. ומי שנתגייר — מקבל את ה"ויפח" בוודאי; בעת הגיור, על פי ההלכה, הוא מקבל נשמה חדשה.
ויש כאן עוד דגש: באחד המקומות כתוב "וייפח באפיו" — אין הפסק ביניהם. "ויפח" מתייחס לבורא, "באפיו" של הנברא. כלומר, הפנימיות של הבורא בתוך האדם, ללא שום הפסק ביניהם.
ממשיך אדמו"ר הזקן ואומר: וכמו על דרך משל, נשמות ישראל עלו במחשבה. יש כאן שני אופנים לשייך את השורה: האם היא משויכת למשפט הקודם, או שהיא הקדמה למשפט הבא? מן הצורה שבתניא, שיש נקודתיים ואחריהן התחלה, נראה שזו בעצם הקדמה למשפט הבא, ובה נותן הוא משל שאותו נראה בהרחבה בהמשך.
המשפט "נשמות ישראל עלו במחשבה" הוא משפט נרדף למילים "ויפח באפיו" או "חלק אלוק-ה ממעל ממש". מדוע? כי מה ההבדל בין דיבור למחשבה? דיבור הוא משהו חיצוני — כשאדם מדבר, האותיות והמילים יוצאות החוצה, ולכן הזולת יכול לשמוע. אך מחשבה נשארת בפנימיות. כשהוא רוצה לומר שנשמת יהודי שייכת לפנימיות, "ויפח ממעל ממש", אז הוא אומר "נשמות ישראל עלו במחשבה".
לסיכום, בחלק זה למדנו כי אדמו"ר הזקן מוכיח שהנפש השנייה בישראל היא חלק אלוק-ה ממעל ממש, ומביא לכך את הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים" ואת לשון ברכות השחר "ואתה נפחת בי". ראינו את דיוק המשל: התורה משנה מלשון "ויאמר" שבכל הבריאה ל"ויפח" שבנשמה, ובכך רומזת לשינוי במהות. לפי הזוהר, "מאן דנפח מתוכיה נפח" — הנשמה באה מן התוכיות והפנימיות של הבורא, בלא הפסק, וזאת רק בישראל. וכן המשל "נשמות ישראל עלו במחשבה" מלמד על שייכות הנשמה לפנימיות, כמחשבה הנשארת בפנים.
בחלק הבא נעסוק במקור הנשמה מפנימיות הבורא, ונעמיק כיצד ה"מחשבה" והנפיחה "מתוכיה" מבטאות את שורשה של נשמת ישראל בפנימיות ובעצמות הבורא.