בחלק הקודם למדנו על יסודות הרע בנפש, וכיצד המידות הרעות מושרשות בארבעת היסודות שבנפש הבהמית. בחלק זה נעמיק ונראה כיצד כל מידה ומידה נובעת מיסוד מסוים, ומה הקשר בין היסוד למידה שיוצאת ממנו.
יש כאן דיוק מעניין, שלכאורה קשה. כשדיברנו קודם על יסוד האש, הבאנו את הגאווה כדוגמה לדבר שנולד מיסוד האש. כעת, כשמדברים על יסוד הרוח, אנו מביאים את ההתפארות כדוגמה לדבר הבא מיסוד הרוח. לכאורה, מה ההבדל בין התפארות לגאווה? הרי שתיהן נראות לנו מאותה משפחה. מדוע חילקנו והכנסנו את הגאווה ליסוד האש ואת ההתפארות ליסוד הרוח?
ההבדל הוא פשוט מאוד. אדם שמתגאה — מתגאה בדבר שיש לו במה להתגאות: יש לו מידות, יש לו רכוש גדול, יש לו תכונה טובה, יש לו משהו, והוא מתגאה בזה. הוא מתגאה בדבר ממשי; הדבר קיים, הוא נמצא, אלא שהגאווה שבדבר היא מידה רעה. אבל בהתפארות — מה אומרים? במה מתפאר אדם? בכלום. הוא מתפאר: יש לי זה, יש לי זה, ובסופו של דבר מתברר שאין לו שום דבר. זה סתם רוח, אין לזה שום משמעות. זה ההבדל הפשוט, בהבנת ההגדרות, בין המושג התפארות הקשור ליסוד הרוח לבין המושג גאווה הקשור ליסוד האש.
נותר לנו היסוד האחרון מארבעת היסודות — יסוד העפר. מהי המידה הרעה שמקורה ביסוד העפר? אומר אדמו"ר הזקן: "ועצלות ועצבות — מיסוד העפר". הקשר מובן בפשטות: כשאדם עצוב, הוא נמצא במצב של נפילה, של ירידה. וכשאדם עצלן, גם הוא אינו זז. אם כן, העצלנות והעצבות שתיהן קשורות לירידה של העפר.
וכאן רואים נקודה מעניינת. למדנו באיגרת הקודש, בחלק הכמעט-אחרון של התניא, שמארבעת היסודות היסוד העיקרי מכולם הוא יסוד העפר. קודם כול, הכול היה מן העפר. וגם כשאתה לוקח חפץ ומנסה להפריד את הרכבת היסודות שבו — היסוד שיישאר הוא העפר. כשאתה לוקח דבר-מה ושורף אותו, בסופו של דבר האפר, שהוא מיסוד העפר, יישאר לך באופן קטן מאוד, לאחר שהפרדת ולקחת ממנו את הרוח, את המים ואת האש. אבל יסוד העפר הוא היסוד הממשי העיקרי.
רואים זאת גם בצד הרוחני — עד כמה יסוד העפר הוא ממשי. תחילה בצד החיובי, בצד הקדושה. שהרי ארבעת היסודות, אם הם נמצאים בצד השלילה, ברור שהם נמצאים גם בצד הקדושה. מהו יסוד העפר בצד הקדושה? אנו אומרים בתפילה: "ונפשי כעפר לכל תהיה". מה זה עפר? עפר הוא הביטול, הענווה, הצניעות. אם כן, הבסיס של הקדושה, המאפיין של הקדושה, הוא הביטול. זה ההבדל בין קדושה לקליפה: קליפה היא ישות, וקדושה היא ביטול. מדוע בקדושה יש אחדות, התכללות והתמזגות? משום שיש בה ביטול, ולכן אפשר להתמזג זה עם זה. כל המידות הטובות, כל ההסתעפות של הקדושה, אם תחקור לשורש העניין — מאין הן באות? מן הביטול. נמצא שהבסיס של כל המידות הטובות שבקדושה הוא עפר.
וגם בצד השלילי כך הוא. ראיתי בימים האחרונים מחקר שכותרתו עוסקת בכך שכל חוקרי הרפואה רואים שהיום, בראש סולם הבעיות של הדור — אחרי מחלות הלב הנמצאות במקום גבוה, ועוד מחלה שנמצאת במקום גבוה — הדיכאון והעצבות נמצאים היום במקום גבוה מאוד בבעיות האנושות בעולם. ומה הסיבה לכך? כפי שכתוב בתניא: היצר הרע, הנפש הבהמית, כשהוא רוצה להפיל את האדם — ובמיוחד כשמגיע סוף זמן הגלות והקליפה הולכת לקראת סופה, ואז היא נלחמת בכל כוחותיה — היכולת שלה להפיל את האדם בכל המידות הלא-טובות, בכל התאוות ובכל הנפילות, מאין היא נובעת? כשאדם נמצא בעצבות, מכאן הפתח פתוח לכל הירידות והנפילות. וכשאדם נמצא בשמחה, הוא יכול להתגבר על כל העניינים. העצבות היא שורש הרע, וממנה באים כל הדברים האחרים. לכן, כשהוא מביא כאן שיסוד העפר קשור לעצבות — כשם שבגשמיות העפר הוא היסוד הבסיסי ביותר שממנו באים כולם, כך גם ברוחניות: העפר הוא הנקודה הבסיסית ביותר.
נסכם את הנקודה שאנו לומדים כאן. אדמו"ר הזקן מלמד אותנו מה מאפיין את הנפש מצד הקליפה. דיברנו על נקודה שנייה, בנוסף לנקודה שדיברנו עליה בשבוע שעבר: המאפיין הראשון הוא שהיא מתלבשת בדם האדם. המאפיין השני של הנפש מצד הקליפה הוא שממנה באות מידות רעות. אם יש לך נפש מצד הקליפה, מאוד ייתכן שיהיו מידות רעות, כי הדחף של נפש זו הוא להוציא מידות רעות. אין נפש שאין בה — לכל אחד יש. אבל אין הכרח שאצל כל אחד היא תהיה פעילה בצורה כזו או אחרת; יש בזה שלבים. ייתכן שיהיו לו מידות רעות, ייתכן שיהיה לו חלק מהן, וייתכן שהוא יעבוד על עצמו ולא יהיה לו. אבל הנפש הבהמית, אם נשאיר אותה בפירותיה מעצמה — ממנה באות מידות רעות, שכן זה מה שהיא יכולה להצמיח.
מכיוון שמדובר כאן על יהודי — הרי אנחנו מדברים על כל איש ישראל, כפי שהתחיל המשפט שמצטט אדמו"ר הזקן מרבי חיים ויטאל — אצל יהודי הנפש הזו הבאה מצד הקליפה אינה מולידה רק מידות רעות, אלא גם מידות טובות. כפי שנראה בשורות הבאות, הנפש אצל היהודי מקורה בקליפה שנקראת קליפת נוגה, וקליפת נוגה היא קליפה שיש בה גם טוב וגם רע. אם כן, מהצד הרע שבה באות מידות רעות, ומהצד הטוב שבה באות מידות טובות.
אומר אדמו"ר הזקן: "וגם מידות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם" — גם המידות הטובות שיש אצל כל עם ישראל בתולדה שלהם. ולפני שהוא מביא את המקור, הוא מביא דוגמה: אילו מידות טובות יש בטבע כל ישראל בתולדותם? "כמו רחמנות וגמילות חסדים". הוא אומר שגם המידות הטובות הללו, שיש בטבע של יהודי, באות ממנה — מן הנפש הבהמית. שלא תחשוב שאם אתה רואה יהודי רחמן או גומל חסד, מיד תאמר: אצלו הנפש האלוקית פועלת. ייתכן שהנפש האלוקית עדיין לא התחילה כלל לפעול, ורק הנפש הבהמית פועלת. הנפש הבהמית של יהודי, כשם שהיא יכולה להביא מידות רעות, מביאה גם מידות טובות, כי טבעה נותן גם טוב.
מדוע כן? כי בישראל "נפש זו דקליפה" — הנפש הבאה מן הקליפה — היא מקליפת נוגה. אדמו"ר הזקן ידבר על כך באריכות רבה יותר כשנגיע לפרקים הבאים, לפרק ו' ולפרק ז'. שם נדבר על כך שיש שלוש קליפות טמאות ויש קליפת נוגה. הנפש הזו בישראל היא מקליפת נוגה. ההבדל בין קליפת נוגה לשלוש הקליפות הטמאות הוא ששלוש הקליפות הטמאות הן קליפות טמאות ורעות, ואין בהן טוב כלל — רע מוחלט. ואילו קליפת נוגה היא קליפה שיש בה נוגה, כלומר אור. אמנם היא קליפה, אבל היא קליפה שיש בה נוגה.
אפשר לראות זאת גם בגשמיות, בקליפה של פרי. יש קליפות הראויות למאכל — על ידי תיקון ועיבוד נכון אתה יכול לאכול את הקליפה — ויש קליפות שאי אפשר לאכול, וצריך רק לזרוק אותן. על דרך זה גם ברוחניות: הקליפה שמסתירה על הקדושה, אצל יהודי היא מקליפת נוגה, שיש בה גם טוב.
נקודה נוספת בעניין: אצל אדם הראשון, קודם החטא, לא הייתה קליפה כלל. הוא היה זך, ובכל זאת חטא — משהו הביא אותו לחטוא, אף שלא הייתה בו קליפה. הקדוש ברוך הוא ברא את הקליפה בעולם במינון קבוע, ורצה שזה יישאר כך. כל חטא שהאדם עושה נותן לה כוחות יתר, מגביר אותה, וכן הלאה.
נחזור לענייננו. אומר אדמו"ר הזקן שבישראל הנפש מצד הגוף והקליפה היא מקליפת נוגה, שיש בה גם טוב, "והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע". הקליפה של היהודי יש בה טוב ויש בה רע.
ומה המקור שאצל יהודי בטבע יש לו מידות טובות? היכן זה כתוב? בגמרא מובא סיפור על דוד המלך והגבעונים, שדוד לא רצה לקבלם. מה הייתה הבעיה עם הגבעונים? יש שם סיפור ארוך: הם ביקשו שיביאו להם שבעה אנשים ממשפחת שאול, כדי לנקום את מות אנשיהם שהוא הרג. דוד המלך ניסה זמן רב לרכך את העניין, ובשום פנים ואופן הם לא הסכימו להתרכך. אמר דוד המלך: הגבעונים אינם ראויים להידבק בעם ישראל.
מדוע? משום ששלושה סימנים יש באומה זו, בעם ישראל: "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים". ראשי התיבות ידועים — גב"ר: גימ"ל לגומלי חסדים, בי"ת לביישנים, רי"ש לרחמנים. הגמרא מביאה פסוק כמקור לכל אחד משלושת הדברים הללו, ומסיימת: כל שיש בו שלושת הסימנים הללו ראוי להידבק באומה זו. ומכיוון שבגבעונים לא נראתה הרחמנות, לפיכך אינם ראויים להידבק בישראל.
לסיכום, בחלק זה למדנו כיצד כל מידה נובעת מיסוד מסוים: ההתפארות מיסוד הרוח — לעומת הגאווה שמיסוד האש, כשההבדל ביניהן הוא שהגאווה על דבר ממשי וההתפארות על דבר ריק; והעצלות והעצבות מיסוד העפר, שהוא היסוד הבסיסי והממשי ביותר, המקביל בקדושה לביטול ובקליפה לשורש כל הנפילות. עוד ראינו שהנפש הבהמית מולידה מידות רעות, אך אצל יהודי — משום שהיא מקליפת נוגה שבה טוב ורע — היא מולידה גם מידות טובות טבעיות כרחמנות וגמילות חסדים, ואף הבאנו לכך מקור מסיפור דוד המלך והגבעונים.
בחלק הבא נעסוק בנפש חסידי אומות העולם — במה שונה נפש הגוי מנפש היהודי, וכיצד גם אצל אומות העולם יכולות להיות מידות טובות, אך ממקור אחר לגמרי.