בחלק הקודם למדנו בפרק א' על יסוד עולם ותבל, ועל ההקדמה הארוכה שבה מברר אדמו"ר הזקן את ההגדרות הנכונות של המושגים 'צדיק' ו'בינוני'. מכאן אנו ממשיכים אל ליבו של הביאור — מהות הנפש שמצד הקליפה והסטרא אחרא, ואל היסודות הרעים הטמונים בה.
הגענו לחלקו האחרון של פרק א' בתניא, בדף ה' עמוד ב', עמוד מספר עשר, עד לחמש השורות האחרונות של העמוד. נעשה תחילה חזרה קצרה על החלק שלמדנו, ואז נמשיך הלאה. בחלקו השני של הפרק, לאחר שאדמו"ר הזקן האריך בהקדמה כדי להוכיח ממקורות שונים שאנו זקוקים להבהרת ההגדרות הנכונות של המושגים צדיק ובינוני, פותח הוא ואומר אך ביאור העניין, ומקדים שלכל יהודי יש שתי נשמות. הוא מביא על כך הוכחה מן הפסוק, אך מיד קורא להן בשמות שילוו אותנו בספר התניא ובתורת החסידות בכלל — הוא אומר שהן שתי נפשות.
נתעכב לרגע על הדיוק הנפלא שבביטוי 'נפשות'. בדרך כלל מוכר לנו בגמרא, ברמב"ם ואף בתניא לפעמים הלשון 'יצר', 'יצרים', 'יצר טוב', 'יצר הרע'. גם בתורה מצינו יצר לב האדם רע מנעוריו. אך ברוב המקומות בחסידות הלשון אינו 'יצר' אלא 'נפש'. מהו הדיוק לומר נפש ולא יצר? הביטוי 'נפש', שהוא הביטוי הפנימי בתורת החסידות, נותן לנו משמעות עמוקה הרבה יותר מן הביטוי 'יצר'. כשאומרים 'יצר' — הוא מלשון ציור, כלומר יש בנפשו איזה ציור, איזו נקודה שהוא ראה. אומר אדמו"ר הזקן: מדובר במשהו עמוק הרבה יותר, זה נפש. תדע לך שהצד השלילי, הרע — ועל אחת כמה וכמה הצד החיובי, הקדוש — אינו איזשהו כוח, ציור או נקודה בלבד, אלא נפש שלמה, עם מערכת שלמה של כוחות ושל מידות, ממש עולם שלם. הביטוי 'נפש' רחב ועמוק הרבה יותר, ויש לתת לו את המשקל המתאים. לכן מדגיש אדמו"ר הזקן מיד שאלו שתי נפשות שלמות.
ואם זו נפש, צריך להכיר את מהותה. בשיעור הקודם התחלנו לדבר על הנפש האחת, שהיא מצד הקליפה וסטרא אחרא, ודייקנו את המשמעות של והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף. הסברנו שאדמו"ר הזקן מרמז כאן על תחושת האגו, על תחושת הישות ותחושת העצמאות כדבר מנותק מן התורה — זו התחושה שמקורה בנפש הזו שהיא מן הקליפה.
עתה נמשיך לשלב הבא. הנפש הזו, שמקורה בקליפה ובסטרא אחרא — מהי המשמעות שלה ומהו ביטויה הנוסף? בנוסף לכך שהיא המתלבשת בדם האדם, יש לה ביטוי נוסף: וממנה באות כל המידות רעות. כל המידות הרעות שבאדם מקורן בנפש הזו. מהן אותן מידות רעות? יש מידות רעות רבות, מגוונות ושונות, סוגים שונים של מידות רעות. באופן כללי אומר אדמו"ר הזקן: אם ניקח את כל המידות הרעות ונרצה לתחם אותן בסוגים כלליים, תדע לך שהן מארבעה יסודות.
בכלל, בבריאה יש ארבעה יסודות. כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, כל דבר בעולם הזה מורכב מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. ההבדל בין חפץ אחד למשנהו הוא בצורת הרכבתם ובמינון — כמה יותר מיסוד זה וכמה פחות מיסוד אחר, וזה יוצר את כל מיליוני הסוגים שבבריאה, אך הכל מורכב מארבעת היסודות הללו. והחידוש: לא רק העולם הגשמי מורכב מארבעה יסודות, אלא גם העולם הרוחני מורכב מאותם ארבעה יסודות. כמובן, כשמדובר ברוחניות, אותם ארבעה יסודות הם במשמעות רוחנית, אך בהתאמה ובדמיון לאותם ארבעה יסודות המוכרים לנו מן העולם הגשמי.
אם כל דבר בעולם מורכב מארבעה יסודות, וכל עולם או מצב רוחני אף הוא מורכב מארבעה יסודות, אזי גם הנפש הבהמית מורכבת מארבעה יסודות. כל המידות הרעות שבנפש באות מארבעה יסודות. כמובן שאנו מדברים כעת על הנפש הבאה מן הקליפה והסטרא אחרא, ולכן אלו ארבעה יסודות רעים שבה. הרי ארבעת היסודות יכולים להיות טובים, יכולים להיות רעים, ויכולים להיות סתמיים — הכל תלוי במה מדובר. כאן אנו מדברים על הנפש שמצד הקליפה והסטרא אחרא, ולכן היסודות שבה הם יסודות רעים. את הנשמה היהודית נזכיר בפרק ב', ונלך לפי הסדר.
אומר אדמו"ר הזקן: מהם ארבעת היסודות בנפש? את שמותיהם הזכרנו — אש, רוח, מים ועפר — והם קיימים גם במובן רוחני. הוא מפרט: דהיינו כעס וגאווה מיסוד האש. יסוד האש שבנפש הבהמית ממציא את המידות הרעות הקשורות ליסוד האש, והוא מביא כדוגמה שתי מידות: מידת הכעס ומידת הגאווה, ששתיהן קשורות ליסוד האש. ומהו הדמיון ביניהן ליסוד האש? הוא מוסיף שתי מילים — שנגבה למעלה. האש בטבעה תמיד עולה למעלה; אתה מדליק גפרור, מדליק להבה — תמיד האש עולה מעלה. ומדוע? מפני שכל דבר בעולם נמשך תמיד למקורו ושורשו, וכתוב שמקור האש נמצא תחת גלגל הירח, ולכן היא תמיד נמשכת כלפי מעלה. כך גם האש הרוחנית, מידת האש שבטבע הנפש הבהמית — אף היא נגבהת למעלה.
היכן רואים בכעס את העניין של 'נגבה למעלה'? כשאדם כועס, ליבו מתרומם — כמובן בצורה שלילית, הוא מתגבר בצורה שלילית, אך זהו אותו מאפיין של הגבהה כלפי מעלה. ויש להעיר שכעס אמיתי אסור; מבואר בהלכה שלפעמים מותר להראות כאילו כועס, אך לא בכעס אמיתי — אפשר להשתמש בזה רק כדבר חיצוני, אך לא בכעס פנימי. וגאווה, בוודאי היא בבחינת 'נגבה למעלה', שכן כל מושג הגאווה הוא שהאדם מתגאה ומתרומם כלפי מעלה. יש המדמים את הכעס והגאווה לאש דווקא במובן הרתיחה, שהאש רותחת והכעס והגאווה קשורים זה בזה. אך אדמו"ר הזקן אינו מזכיר כאן את נקודת הרתיחה של האש, אלא אומר במפורש שאת נקודת ההגבהה כלפי מעלה שבאש הוא מדמה לכעס ולגאווה.
עתה עובר הוא ליסוד השני, ליסוד המים: ותאוות התענוגים מיסוד המים. כלומר, שאדם מתאווה להתענג בכל מיני דברים — מתענג מאוכל, משתייה, משירה — יש כל מיני תענוגים. התאווה הזו שאדם נמשך ומתאווה להתענג, שוב ושוב, והבהמה שבו נותנת לו את החשק לרצות להתענג — מקורה ביסוד המים. ומדוע? מהו הקשר בין התענוגים ליסוד המים? מפני שהמים מצמיחים כל מיני תענוג. קח את המים הגשמיים שבעולם — מה הם גורמים? כל התענוגות שבעולם, כמו שנאמר על עץ הדעת נחמד למראה וטוב למאכל, הם דברים הגורמים עונג. ומה מצמיח את העץ ואת כל הדברים שבעולם המביאים את התענוגות? המים. אז המים הגשמיים מצמיחים את התענוגים, וכך גם יסוד המים הרע שבנפש הבהמית מצמיח את התענוגים.
עתה עובר הוא ליסוד השלישי, יסוד הרוח. כמובן שכל אחד מן היסודות קיים גם בצד החיובי, אך אין לנו לשכוח שאנו מדברים כעת על ארבעת היסודות הרעים. יסוד הרוח הרע שבנפש הבהמית — מהו גורם? אילו מידות רעות באות ממנו? אדמו"ר הזקן מפרט כאן ארבעה דברים: והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח. שאדם נמשך לדברים אלו — זו מידה לא טובה, ומקורה ביסוד הרוח. מהו הקשר בין יסוד הרוח לליצנות ולהוללות? פשוט מאוד. בשפה המדוברת אומרים 'הוא עושה רוח' — כלומר אין בזה שום ממשות.
וההבדל בין תאוות התענוגים לבין דברים אלו: בתאוות התענוגים, כשאדם מתענג מתאווה זו או אחרת, בשעה שהוא מתענג בטבע הבהמי שלו הוא מרגיש שיש בזה ממשות. צריך להסביר לו ולשכנע אותו שזהו דבר שלילי, שאין בו כלום, שסופו רימה ותולעה, על כל הביאורים שיש — אך תוך כדי התאווה והעונג הוא מרגיש שיש ממשות. לעומת זאת, כשמדובר בהוללות, בליצנות ובדברים בטלים, גם בשעת מעשה, כשהאדם מונח בזה, הוא בעצמו מרגיש שזה כלום, שזה שווא, שזה שום דבר. הוא מתענג מדבר שהוא מרגיש שהוא רוח — שאין לו אחיזה ואין לו משמעות.
לסיכום, בחלק זה למדנו מדוע נוקטת החסידות בלשון 'נפש' ולא 'יצר' — ללמדנו שמדובר בנפש שלמה, עולם שלם של כוחות ומידות, ולא בנקודה או ציור בלבד. ראינו שכל המידות הרעות שבנפש הבהמית באות מארבעה יסודות — אש, רוח, מים ועפר — הקיימים בעולם הגשמי ובעולם הרוחני כאחד. עמדנו על שלושה מהם: מיסוד האש באים הכעס והגאווה, שכן טבעם להיגבה למעלה; מיסוד המים באה תאוות התענוגים, שכן המים מצמיחים כל תענוג; ומיסוד הרוח באות הוללות, ליצנות, התפארות ודברים בטלים, שאין בהם ממשות כלל.
בחלק הבא נעסוק בהמשך פירוט המידות הנובעות מן היסודות שבנפש הבהמית, ונשלים את התמונה של אופן פעולתם של ארבעת היסודות הרעים בנפש האדם.