בחלק הקודם למדנו את הקדמת המלקט — עניין הספרים והסופרים והזיכיון. עתה אנו פותחים את פרק א' בתניא, פרק שבו מתחיל ממש 'ספר של בינוניים', ובו ניגש אדמו"ר הזקן ליסוד הראשון של הספר: השבועה שמשביעים את הנשמה ומהות הצלם שבה.
אדמו"ר הזקן פותח את פרק א' בלשון זו: "תניא בסוף פרק ג' בנידה, משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע. ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע." יש כאן כמה וכמה דברים שצריך להתעכב עליהם ולהבין אותם, שכן כל דבר כאן מדויק.
אדמו"ר הזקן פותח בלשון "תניא", שפירושה 'למדנו', 'שנינו'. יש כלל ידוע: כשמצטטים בגמרא לשון משנה, הלשון הוא 'תנן'; כשמצטטים ברייתא, הלשון הוא 'תניא'; וכשהציטוט נאמר מפי אחד האמוראים או התנאים, הדבר מצוטט בשמו של אותו תנא או אמורא. כאן, כשמסתכלים על הקטע שאדמו"ר הזקן מביא ממסכת נידה, ומעיינים במקור הדברים, מוצאים שהלשון בגמרא מתחיל במילים "דרש רבי סימלאי".
רבי סימלאי הוא אמורא, והוא דרש ואמר אימרה. האימרה שלו מתחילה בתיאור למה הוולד דומה במעי אימו, והוא מאריך שם בדברים מעניינים ומתאר בצורה מדויקת מה קורה לעובר כשהוא בבטן אימו. בסיום העניין כתוב "ואינו יוצא משם" — הוא אינו יוצא ממי אימו — עד שמשביעים אותו. ואז מביא הוא על זה את הפסוק שכתוב בישעיהו "כי לי תכרע כל ברך תישבע כל לשון", ומקשר את ה'תישבע כל לשון' ליום הלידה, שבו משביעים את הנשמה. בסיום הקטע שואלת הגמרא: ומהי השבועה שמשביעים אותו? מה משביעים את הוולד לפני שהוא יוצא לאוויר העולם? ואז מביאה הגמרא את הלשון כפי שאדמו"ר הזקן מצטט: "תהי צדיק ואל תהי רשע. ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע."
נשאלת השאלה: מדוע אין אדמו"ר הזקן פותח בלשון הגמרא ואומר 'דרש רבי סימלאי משביעים אותו'? מדוע לכתוב 'תניא', כאשר אין זה הלשון בגמרא? הרי הגמרא אינה פותחת את הקטע הזה כציטוט של ברייתא, אלא כציטוט מדברי רבי סימלאי, ואילו אדמו"ר הזקן אינו מצטט את דברי רבי סימלאי.
לכאורה אפשר לדחוק ולומר, שכידוע יש בגמרא גרסאות שונות. יש קטעים מסוימים המופיעים בכמה וכמה גרסאות, ויש שינויים מגרסה לגרסה. ואכן, כשמסתכלים בגרסאות השונות של אותו קטע במסכת נידה, מוצאים שיש גרסאות שבהן הלשון אינו 'דרש רבי סימלאי' אלא 'תניא', שהוא ציטוט של ברייתא. יוצא, אם כן, שאדמו"ר הזקן בחר שלא להשתמש בגרסה הנפוצה שברוב המקומות בגמרא, אלא דווקא בגרסה הפחות נפוצה, ובה לפתוח את הספר. אך גם זה דורש ביאור: מדוע יעדיף אדמו"ר הזקן את הגרסה הפחות נפוצה?
לכן יש כאן הסבר נוסף מעניין: הסיבה שדווקא פתח במילה 'תניא' היא כדי לרמז על דברים נוספים. בין השאר מופיע רמז בספר 'אור הגנוז', שחיבר רבי לייב כהן — אותו רבי לייב כהן שנתן את ההסכמה על התניא, מתלמידי המגיד וחברו של אדמו"ר הזקן. בספר זה כותב הוא שיש קליפה המצויה במיוחד אצל לומדי תורה, וקליפה זו נותנת בהם מעצור מסוים מללמוד פנימיות התורה, וממילא מגבירה את הישות שלהם למרות לימוד התורה שלהם וכתוצאה ממנו. ואדמו"ר הזקן בספר התניא רוצה להתמודד עם הקליפה הזאת ולבטלה.
ידוע שלכל קליפה יש שם, והמעניין הוא שקליפה זו נקראת בשם 'תניא' — מלשון לימוד, 'תנינו', 'למדנו'. זהו שמה של הקליפה. אדמו"ר הזקן רוצה לשלול ולבטל את הקליפה הזו, ולכן דווקא בוחר בגרסה הפחות נפוצה ופותח את ספרו בשם 'תניא', כדי לבטל את העניין השלילי הזה. ורמז נוסף כתוב, ש'תניא' הוא אותיות 'איתן', מלשון תוקף, חוזק ויושן — כפי שהזכרנו בשיעורים קודמים את שלושת הפירושים. זהו גם מה שאדמו"ר הזקן רוצה להדגיש לנו. בוודאי שכשבחר דווקא בזה לפתוח את הספר, ועל שם זה נקרא כל הספר 'ספר התניא', יש משמעות מיוחדת בביטוי זה.
אך מדוע לפתוח בשם של קליפה דווקא? אין לשכוח שהמילה 'תניא' היא שם של ברייתות בגמרא, שם שמקורו בקודש. הקליפה מצויה אצל לומדי תורה, והיא נקראת בשם הזה משום שהיא נמצאת אצל הלומדים. לכן הכינוי שלה בא לרמז על המקום שאליו היא מגיעה, וכאן מבטלים אותה.
אם מדברים ברמזים, יש כאן עוד רמז מאוד מעניין. אדמו"ר הזקן פותח ואומר "תניא בסוף פרק ג' דנידה". עצם הבאת המקור נועדה כמובן קודם כל להביא מניין הוא לוקח את הדברים, אך יש בזה גם רמז מעניין. ידוע שעם ישראל בזמן הגלות נקראים בשם 'נידה' — לשון המורה על ריחוק — ואנו נמצאים היום ב'פרק ג' דנידה': בגלות, לאחר חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. אנו כבר נמצאים בפרק ג', וספר התניא בא לתת כוח בסוף פרק ג' דנידה, בסוף זמן הגלות לקראת הגאולה. ספר התניא בא לתת כוח ותוקף ליהודי, כדי לעמוד בניסיונות הקשים של סוף זמן הגלות, ולצאת עמו לקראת הגאולה. כך מקובל אחד הרמזים בדבר.
נמשיך הלאה: "משביעים אותו". מי הוא 'אותו'? כפי שאמרנו, זהו העובר, הוולד הנמצא במי אימו. העובר כשהוא במי אימו עדיין אין לו יצר הרע. שהרי כשמסתכלים בקטע הקודם באותה גמרא, לפני עניין השבועה, כתוב שהדבר שנעשה לאותו ולד במי אימו הוא שמלמדים אותו את כל התורה כולה, והוא רואה מסוף העולם ועד סופו, ונר דלוק על ראשו, ואין לך ימים טובים כימים האלה. מדובר על הוולד במצב שעדיין אין לו יצר הרע.
מתי מגיע היצר הרע? כתוב בתחילת ספר בראשית "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ואומר על זה רש"י: מהו 'מנעוריו'? מי שננעור לצאת ממעי אימו. לאחר שמנערים אותו והוא יוצא החוצה, אז נכנס היצר הרע. אבל כל זמן שעדיין לא יצא, כל זמן שהוא נמצא במי אימו, יש בו רק יצר טוב. ולמעשה, יצר טוב מגיע בגיל שלוש עשרה, כך שבשלב הזה זו רק נשמה קדושה — לא יצר הרע ולא יצר טוב, אלא נשמה טהורה, נשמה בטהרתה, ללא כל אחיזה לשום דבר שלילי. אותה נשמה בטהרתה משביעים ואומרים לה: 'תהיי צדיק ואל תהיי רשע' וכו'.
נשאלות כאן כמה שאלות. ראשית, יש דיוק: הרי כל הנשמות שלנו, כל עם ישראל, עמדו ליד הר סיני, והקדוש ברוך הוא השביע את עם ישראל ליד הר סיני. אם כן, כבר הושבענו בשבועה הכללית באותו מעמד — למה צריך כל נשמה ונשמה להשביע באופן ייחודי? שאלה נוספת: הנשמה אינה שייכת לחטאים, היא טהורה ומעל לזה. אם כן, מה מקום להשביע אותה 'ואל תהיי רשע', כאשר היא כלל אינה שייכת לזה? ואם אתה מתכוון להשביע את החלק ששייך לחטאים — הרי אינך יכול להשביע חלק שעדיין אינו קיים ואינו שייך, ואתה אומר לו לקבל אחריות על החלק שיבוא לאחר מכן; אם כן, השבועה הייתה צריכה לבוא אחר כך. מה הרעיון כאן?
לכן מבואר, שמשמעות השבועה אינה רק במובן הרגיל שאנו מכירים — שאתה משביע מישהו ומזהיר אותו שיישמר וייזהר לא לעבור, כי חומרת השבועה כבדה מאוד. כאן יש דבר הרבה מעבר לזה. אפשר לקרוא את המילה 'משביעים' לא בשי"ן אלא בסי"ן — מלשון שובע וכוח. כלומר, לנשמה, לפני שהיא יורדת לעולם הזה, אומרים: כל זמן שאת נמצאת במצב כמו הוולד בבטן אימו, אין שום בעיה — מלמדים אותו את כל התורה, אין לו התמודדות עם דברים מפריעים, והכל מצוין. אבל כשהוא יוצא לאוויר העולם, שם ייפגש גם עם כוחות מפריעים, מבפנים ומבחוץ, עם כל מיני מניעות ועיכובים. לכן הוא חייב לקבל כוחות מיוחדים לעמוד במשימות הללו. זה נקרא 'משביעים אותו' — נותנים לו כוחות של שובע, שיוכל לעמוד בעוצמה הנדרשת בעת ירידתו לעולם הזה.
ובאחד המאמרים כתוב, שהמילה 'משביעים', בנוסף לפירוש מלשון שבועה ומלשון שובע, יש לה פירוש שלישי מלשון 'שבע'. מהו הרמז ב'שבע'? כתוב ששלושת הפירושים קשורים יחד. הכוחות המיוחדים שנותנים לנשמה בעת היותה בבטן האם מקורם משורש הנשמה. ידוע שלא כל הנשמה יורדת למטה; מה שיורד למטה הוא רק חלק, ואילו החלק העיקרי נשאר למעלה. ומהיכן מקבלת הנשמה את הכוחות המיוחדים שהיא צריכה להשתמש בהם כשהיא למטה? דווקא מן השורש העליון. והשורש העליון קשור למספר שבע.
אצטט לכם קטע מאחד המאמרים. הפסוק אומר על אדם הראשון, הנשמה הראשונה שירדה לעולם, "בצלם אלוקים עשה את האדם". כתוב ש'צלם' הוא בעצם כוחות הנשמה, וכוחות הנשמה מחולקים ומרומזים במילה 'צלם' באותיות צד"י, למ"ד ומ"ם. הצד"י מרמזת לחלק הנשמה שכן ירד והתלבש בתוך הגוף, החלק המוכר לנו — נפש, רוח ונשמה, אלו הכוחות המתלבשים בתוך חלקי הגוף, וכל זה מרומז בצד"י של הצלם. הלמ"ד והמ"ם הם הכוחות הנעלים, חיה ויחידה. הלמ"ד והמ"ם בגימטריה במספר גדול הם שבעים, ובמספר קטן — שבע. זה מרמז שהכוחות הנעלים של הנשמה מרומזים במספר שבע. זהו החלק של הלמ"ד־מ"ם, שאינו יורד לתוך הגוף: הצד"י יורד למטה, והלמ"ד־מ"ם נשאר למעלה. הלמ"ד־מ"ם נותן כוח לצד"י, וביחד זה 'צלם'. זהו הרמז.
לסיכום, בחלק זה למדנו את פתיחת פרק א' בתניא. עמדנו על הדיוק בלשון 'תניא' — מדוע בחר אדמו"ר הזקן בגרסה הפחות נפוצה, ובכך רמז לביטול קליפת הלומדים הנקראת 'תניא', ולמשמעות 'איתן' מלשון תוקף וחוזק; ועל הרמז ב'סוף פרק ג' דנידה' — סוף זמן הגלות לקראת הגאולה. עוד ביארנו את מהות ה'משביעים אותו': לא רק שבועה במובן הרגיל, אלא לשון שובע וכוח, ולשון 'שבע' — הכוחות שהנשמה מקבלת משורשה העליון, כמרומז בצלם: הצד"י היורד לגוף, והלמ"ד־מ"ם (בגימטריה שבע) הנשאר למעלה ומעניק כוח לחלק היורד.
בחלק הבא נעסוק בפרק א' בהמשך — בעניין השבועה על הנשמה: מהותה, תכליתה, וכיצד היא נותנת לנשמה את הכוח לעמוד בירידתה לעולם הזה.