בחלק הקודם למדנו על הקדמת המלקט — שם הספר וצורתו, כיצד קיבל התניא את שמו וכיצד נבנה. עתה נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בהקדמתו, ונברר למי כוונתו במילים "ספרים" ו"סופרים", מה מקורן של התשובות שבספר, ומדוע נחתם הזיכיון על הדפסת התניא.
למי כוונתו של אדמו"ר הזקן במילים "ספרים" או "סופרים"? "סופרים" הכוונה לבעל שם טוב ולמגיד ממזריטש, נשמתם עדן, המפורסמים אצלנו. כל הדברים שאמרו הבעל שם טוב והמגיד מפורסמים וידועים, וקצת מהם נרמזים לחכימין. חלק מן הדברים שאמרו הבעל שם טוב והמגיד מרומזים לחכמים באיגרות הקודש מרבותינו שבארץ הקודש תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן. כאן כוונתו לרבי מנחם מנדל מהורודוק ולרבי אברהם מקאליסק. אלו היו שני הצדיקים שאדמו"ר הזקן היה נוסע אליהם, והייתה תקופה שבה היה אדמו"ר הזקן כתלמיד של רבי מנחם מנדל. לאחר מכן עזבו את רוסיה ונסעו לארץ הקודש, ומאז התקיים ביניהם קשר של מכתבים. וזהו שאומר אדמו"ר הזקן שבמכתבים מרבותינו שבארץ הקודש כוונתו לאותם שניים, ששם נרמזים הדברים בשם הבעל שם טוב ובשם המגיד ממזריטש, וקצתם שמעתי מפיהם הקדוש בהיותם פה עמנו.
נחזור אל המשפט הפותח. אם כן, את הספר הזה כותב אדמו"ר הזקן לכל אלה שהוא כבר מכיר, וכל מה שהוא כותב בו הן תשובות על שאלות רבות אשר שואלים בעצה כל אנשי שלומנו ומדינתנו תמיד. כל השאלות הנשאלות — כל התשובות עליהן נמצאות בספר. אם כן, כל אחד ואחד מוצא את עצמו בתניא: הלב שלו מונח בתניא, והמוח שלו מונח בתניא. שכן כל מה שהם גילו מתעלומות ליבם ומוחם, את כל זה כתב אדמו"ר הזקן בספר, כל אחד לפי ערכו, להשית עצות בנפשם בעבודת ה'.
כאן נותן אדמו"ר הזקן תשובה חזקה: כל הספרים האחרים בנויים על שכל אנושי, ואתה אינך יכול לכוון לרוחו של כל אחד ואחד, שהרי אינך יודע מי יקרא את הספר. אם כן, כיצד תדע כיצד להלהיב את אותו קורא? אינך מכירו כשאתה יושב בביתך וכותב ספר על פי שכל אנושי. ואפילו אם הספר בנוי על פי שכל אלוקי — מי אומר שיֵדע לזהות את צרכי כל קורא? אך אומר אדמו"ר הזקן: אני כותב ספר שאני יודע בדיוק מי קורא בו. אותו אדם שילמד את הספר, לא משנה מתי, אני מכיר אותו, ואת הספר אני כותב אליו בדיוק. מה הבעיה שהוא מחפש — בדיוק את בעייתו כתבתי, ועל כן הוא מוצא את עצמו בתוך הספר ואין לו בעיה.
אך למה צריך אדמו"ר הזקן לעשות זאת? הרי יש אפשרות או לכתוב ספר או לקבל את החסידים ביחידות. אם כן, מדוע לא להמשיך ולקבל ביחידות? על כך משיב אדמו"ר הזקן משתי סיבות. הסיבה הראשונה — כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות. פשוט אין די זמן. החסידים גדלו ורבו, ברוך ה' ובלי עין הרע, ומבחינת הזמן לא היה שייך שכולם ייכנסו ליחידות. הסיבה השנייה — גם אם היה שייך להכניס את כולם, וגם השכחה מצויה. ייתכן שתשמע מן הרבי עניין באופן אישי, ובמשך הזמן תשכח אותו. על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת, להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו, ולא ידחוק עוד להיכנס לדבר עמי ביחידות. אין צורך לדחוק להיכנס ביחידות, שכן היחידות מצויה בספר. כי בהן ימצא מרגוע לנפשו, ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה', ונכון יהיה ליבו בטוח בה' גומר בעדנו. אדמו"ר הזקן כותב זאת לא בהססנות, לא באולי ולא בתקווה, אלא בוודאות מוחלטת שכל אחד — הדבר שייך אליו.
דבר דומה היה גם אצל הרבי. הייתה תקופה שהרבי הפסיק לקבל ליחידות פרטית בחדרו, כמו שכתוב כאן — כי אין הזמן גרמא להשיב לכל אחד. החסידים גדלו ורבו, ואז החל הרבי לקבל ליחידות כלליות, בקבוצות גדולות יותר, עד שגם זה היה רק כמה פעמים בודדות בשנה. עד שאמר הרבי שההתוועדויות הכלליות, שבהן משתתפים רבבות ואלפים, הן כמו יחידות. והיו מכתבים שכתב הרבי לאדם שאמר שיש לו כמה וכמה שאלות, והרבי השיב לו: הרי היית בהתוועדות, ושם תמצא תשובות לכל שאלותיך. כלומר, הרבי אמר על עצמו שכאשר הוא יושב בהתוועדות ומדבר, כל הנמצאים שם מקבלים; אתה רק צריך לראות. ולפעמים אינך רואה — וגם בתניא לא כולם ראו.
וזהו הסיום: או מי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטרסים אלו. לפעמים יאמר החסיד: אני קורא בתניא ואיני מבין, איני מוצא את עצמי בספר, נראה לי שמדובר על אנשים אחרים. והנה קבע אדמו"ר הזקן בהקדמה שהספר שייך לכל אחד. על כן אומר אדמו"ר הזקן: גם אליך שייך הדבר, אלא שיפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו, והם יבוננו. אם אינך רואה בעצמך — עשה לך רב. לך אל הגדולים שבעירך, והם יבוננו וימצאו לך בתניא את התשובה לבעייתך האישית.
עתה פונה אדמו"ר הזקן בבקשה אישית אל אותם גדולים שבכל עיר ועיירה של חסידים: ועליהם בקשתי, שלא לשום יד לפה, להתנהג בענווה ושפלות של שקר חס ושלום. מי שאומר "לא, איני יודע, איני מבין, אין לי אפשרות" — זו ענווה של שקר. אדמו"ר הזקן קורא לזה בצורה חריפה: הוא אומר שזה שקר, ואם אתה יודע — אתה חייב לומר. ויתר על כן, הוא אומר כאן שנודע עונש המר על מונע בר. אדם שבתקופת רעב יש לו אוצרות ומחסנים מלאים בתבואה, והוא מונע ואינו נותן זאת לאנשים — עונשו גדול. הגמרא אומרת שמי שמונע בר, אפילו הבריות שבמדינות הים מקללים אותו. מנגד יש שכר גדול למי שכן נותן לחברו ממה שיש לו.
ואומרים רז"ל על הפסוק "מאיר עיני שניהם ה'" — פסוק שאומר שלמה המלך במשלי — שהוא מדבר על הלימוד. הפסוק בשלמותו אומר: "רש ואיש תככים נפגשו, מאיר עיני שניהם ה'". מבארת הגמרא שכאשר הולך תלמיד שאינו יודע — והוא נקרא "רש", עני, שאין לו ידע — אצל חכם שכן יודע, ואומר לו "למדני תורה", אם החכם מלמד אותו, אזי "מאיר עיני שניהם ה'". הקדוש ברוך הוא מאיר את עיניו של הרש, אך גם החכם מחכים יותר. אחר כך אומרת הגמרא להפך: אם אין החכם נותן לו, יכול הקדוש ברוך הוא להפוך את הרש לחכם ואת החכם לרש, חלילה.
ומסיים אדמו"ר הזקן: כי יאיר ה' פניו עליהם, אור פני מלך חיים, ומחיה חיים יזכנו ויחיינו לימים אשר לא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' — שזה יהיה לעתיד לבוא. שם נאמרה הנבואה "כי כולם ידעו אותי", ואז לא יצטרכו לחפש את הגדולים שבעיר, אלא כל אחד ילמד את התניא. כמו שהזכרנו בשיעור הקודם, אמר רבי זושא מאניפולי שעם התניא נצא לקבל את פני משיח צדקנו, ואז כל אחד יראה בתניא את עצמו ואת האור הגדול שבספר. כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו', אמן כן יהי רצון.
אקרא עתה רק את הסיום, שהוא על דרך מה שהיה גם בהסכמה הקודמת. והנה אחר שנתפשטו הקונטרסים הנזכרים לעיל בקרב כל אנשי שלומנו הנזכרים לעיל בהעתקות רבות, מידי סופרים שונים ומשונים — כפי שהזכרנו בשיעור הקודם, "שונים" הכוונה להעתקות שבתום לב נעשו בהן שגיאות, ואילו "סופרים משונים" הם סופרים שבהטיה מכוונת ביקשו להכניס טעויות כדי שיֵצאו אמירות לא טובות על חסידים. הנה על ידי ריבוי ההעתקות השונות, רבו כמו רבו טעויות סופר במאוד מאוד. ולזאת נדבה רוחם של אנשים הנקובים הנזכרים לעיל מעל הדף — אותם אנשים שהוזכרו בהסכמות הקודמות, ובהם רבי שלום שכנא, חתנו של אדמו"ר הזקן, ורבי שמואל הלוי — לטרוח בגופם ומאודם להביא את הקונטרסים הנזכרים לעיל לבית הדפוס, מנוקים מכל סיג וטעות סופר, ומוגהים היטב. ואמינא לפעלא טבא יישר חילא — אני אומר לפעולה הטובה: יישר כוח.
ולהיות כי מקרא מלא דיבר הכתוב: ארור מסיג גבול רעהו, וארור בכלל, בו קללה בו נידוי חס ושלום, על כן כיהודה ועוד לקרא קא אתינא — אני בא כתוספת לפסוק. הביטוי "יהודה ועוד לקרא" הוא מן הגמרא במסכת קידושין. שם נאמר שאם אדם אומר לאישה ביטויים מסוימים והיא מסכימה — היא מקודשת. הגמרא דנה בביטויים נוספים: אם אמר לה "הרי את חרופתי", גם היא מקודשת, שכן יש פסוק "כי אישה נחרפת לאיש". אחר כך אומרת הגמרא שגם ביהודה היו אומרים לאישה "הרי את חרופתי", ומקשה בלשון תמיהה: "יהודה ועוד לקרא?" — כלומר, יש כבר פסוק "אישה נחרפת לאיש", ואם כן מדוע צריך אתה להוסיף ולומר לי שגם ביהודה נוהגים כך? אדמו"ר הזקן משתמש באותה לשון ואומר "כיהודה ועוד לקרא": יש כבר את הפסוק "ארור מסיג גבול רעהו", ואני בא — כאן זה סימן קריאה — כחיזוק לעניין.
וכך ממשיך אדמו"ר הזקן: למשדי גדר רבה על כל המדפיסים — ליצור גדר חזקה וגדולה על כל בעלי היכולת להדפיס ספרים, שלא להדפיס את הקונטרסים הנזכרים לעיל, לא על ידי עצמם ולא על ידי גירא דיליהו. כלומר, לא להדפיס באופן ישיר, ולא לשלוח אחרים ולומר שזה גרמא ואולי מותר — לא לשלוח חיצים, דהיינו שלוחים, אלא ברשות הנקובים הנזכרים לעיל, ולמשך כמה זמן. האזהרה של אדמו"ר הזקן היא למשך חמש שנים מיום כלות הדפוס — מסיום ההדפסה יש להמתין עוד חמש שנים. ולשונים יונעם, ותבוא ברכת טוב. כל דברי המלקט ליקוטי אמרים הנ"ל.
וידוע שהזיכיון על הדפסת התניא עבר מאז לאלה שממשיכים להדפיס את ספרי אדמו"ר הזקן. כיום זו הנהלת קרני הוד תורה, הנהלת קה"ת, שהרבי עמד בראשה, ולהם הזיכיון היחיד להדפיס את התניא; לאיש אחר אין רשות זו. מן ההדפסה האחרונה של התניא יש אפשרות, לאחר חמש שנים, למי שרוצה להדפיס. אך מכיוון שאת התניא מדפיסים כל הזמן, לעולם עוד לא נגמרו חמש השנים — נמצאים תמיד בתוך אותן חמש שנים — וכך נשאר הזיכיון בידי הנהלת קה"ת.
לסיכום, בחלק זה למדנו כי "סופרים" בהקדמה הם הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש, ו"רבותינו שבארץ הקודש" הם רבי מנחם מנדל מהורודוק ורבי אברהם מקאליסק. ראינו שאדמו"ר הזקן כתב את התניא כמענה אישי לכל לומד, מפני שאין די זמן ליחידות עם כל אחד ומפני שהשכחה מצויה, וכי הספר שייך לכל אדם — ומי שאינו מבין בעצמו יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו. עוד למדנו על אזהרתו של אדמו"ר הזקן שלא להדפיס את הקונטרסים ללא רשות במשך חמש שנים, ומכאן על הזיכיון שנשמר בידי הנהלת קה"ת עד היום.
בחלק הבא נעסוק בפרק א' של התניא — בעניין "צלם" הבינוני והצדיק, ובהגדרת מדרגות הנפש שעליהן בנוי כל הספר.