בחלק הקודם למדנו על הקדמת המלקט, ובה ביאר אדמו"ר הזקן כיצד כל יהודי קשור לקדוש ברוך הוא דרך התורה. מכאן עולה השאלה: אם כל יהודי קשור לתורה, האם אין ספר הבנוי על מדרשי חז"ל שייך ממילא לכל אחד? בחלק זה נעמיק בשאלה זו — האם באמת מתאים כל חלק בתורה לכל אדם באופן פרטי — ומתוך כך נבין מדוע היה צורך בכתיבת ספר התניא, ואת משמעות שמו וצורתו.
לכאורה, אם כל יהודי קשור לקדוש ברוך הוא דרך התורה, אין מקום לומר על ספר הבנוי על פי מדרשי חז"ל שהוא אינו שייך לכל אחד. הרי אם הספר בנוי על מדרשי חז"ל, הוא חייב להתאים לכולם, שכן התורה מתאימה לכל אחד. אף ספר התניא אינו שכל אנושי אלא שכל אלוקי, כי הוא בנוי על מדרשי חז"ל, ורוח השם דיבר בם, ולכאורה הוא שייך לכל אחד.
אך התשובה היא שאף על פי כן, גם ספרים הבנויים על שכל אלוקי — נכון שבעיקרון הם שייכים לכל אחד, אבל לא לכל אחד הדבר מדבר אליו. ידוע הכלל לעולם ילמוד אדם ממקום שליבו חפץ — לכל אחד יש משיכה לחלק מסוים בתורה. יש חלק בתורה השייך אליך, אך אינך מרגיש את השייכות הזאת.
ואף שנודע בזוהר הקדוש כי התורה מקשרת כל יהודי לקדוש ברוך הוא — הרי זה דרך כלל, לכללות ישראל. באופן כללי כל היהודים קשורים לתורה, וזה נכון בגדול. אבל כשנכנסים לפרטים, האם אפשר למצוא שלכל יהודי פרטי יש קשר גלוי לכל חלק בתורה? בכללות כן, אך בפרטיות — מי אומר?
אומר אדמו"ר הזקן: ואף שניתנה התורה להידרש בכלל ופרט — לכל מילה בתורה יש שייכות כללית לכל יהודי, אך יש לה גם שייכות פרטית, ופרטי פרטות לכל נפש פרטית מישראל המושרשת בה. נכון שלכל אחד יש חלק פרטי בתורה, אך אין כל אדם זוכה להיות מכיר מקומו הפרטי שבתורה. אמנם לכל פסוק בתורה יש שישים ריבוא אופנים ופירושים, וכל יהודי שייך לאותו פסוק ולאותו מדרש — כל אחד בנקודה הפרטית שלו. אך האם כל הפותח את המדרש או את הפסוק מוצא את הנגיעה הפרטית לעניינו האישי? צריך לזכות לראות זאת. על כך מבקשים בכל בוקר בתפילה "ותן חלקנו בתורתך". לומר שכל אחד ימצא את חלקו — זה קשה מאוד. וזה חוזר ומחזק את השאלה: אם כך, ספר התניא, אף שיהיה בנוי על מדרשי חז"ל, לכאורה אינו שייך לכל אחד לפי הטענה.
אדמו"ר הזקן מחזק עניין זה בקל וחומר. הוא אומר שעד כה דיברנו על הספרים שהוא קרא להם ספרי היראה — ספרים המדברים במוסר וביראת שמים, לעורר את האדם על חובות הלבבות וכדומה. עתה עושה אדמו"ר הזקן קל וחומר מתחום שבו לכאורה לא שייכים הבדלי גישות: תחום איסור והיתר. שם לכאורה אין מחלוקת — הטריפות המנויות בתורה ואסורות באכילה, ל"ט המלאכות האסורות בשבת. אין בזה אשכנזים וספרדים; אמנם בנקודות פרטיות אפשר למצוא הבדלים, אך בנקודות הכלליות של איסור והיתר הדבר אמור להיות אצל כולם אותו דבר.
אומר אדמו"ר הזקן: והנה אף בהלכות איסור והיתר הנגלות לנו ולבנינו — ספרי היראה נקראים הנסתרות, וספרי איסור והיתר נקראים הנגלות — אפילו בספרים הנגלים האלה מצאנו וראינו מחלוקת תנאים ואמוראים מן הקצה אל הקצה ממש. פתח את הגמרא ותראה: בית הלל ובית שמאי חולקים ביניהם באיסור והיתר, ובהלכות שבת יש מחלוקות ממש — אחד אומר מותר ואחד אומר אסור, אחד אומר חילול שבת ואחד אומר שאין זה חילול שבת. יש מחלוקות מן הקצה אל הקצה, ואין חלילה לומר שדעה אחת אינה נכונה. הכל כתוב בתורת אמת, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.
אף כשנפסקה הלכה כבית הלל, הגמרא במסכת עירובין אומרת שבית הלל, כשרצו לצטט את ההלכה, היו מקדימים תחילה את דברי בית שמאי ורק אחר כך אומרים את דעתם. כלומר, הם לא שללו את אמירת בית שמאי ולא אמרו שאינה נכונה או שאינה תורה חלילה, שכן אלו ואלו דברי אלוקים חיים. "אלוקים חיים" בלשון רבים — על שהם מקור החיים לנשמות ישראל, הנחלקות דרך כלל לשלושה קווים: ימין, שמאל ואמצע.
באלוקות יש עשר ספירות, ובאופן כללי הן מתחלקות לשלושה קווים: קו ימין, קו שמאל וקו האמצע. מזה משתלשל למטה שנשמות ישראל, הבאות מהספירות האלוקיות, יש מהן המושרשות בקו ימין ויש המושרשות בקו שמאל. ולכן כשבית שמאי יושב ולומד ורואה את ההלכה בצד האיסור, ובית הלל רואה אותה בצד ההיתר — הרי זה מכיוון ששורש נשמת שמאי הוא מצד שמאל ושורש נשמת הלל הוא מצד ימין. ימין ושמאל באלוקות שניהם מקורם בקדושה, שהם חסד וגבורה, ונשמות ששורשן ממידת חסד הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד, דהיינו להקל וכולי.
אם כך, אפילו בספרים המדברים על הנגלות לנו ולבנינו יש כל כך הרבה הבדלים מן הקצה אל הקצה — וכל שכן וקל וחומר בהנסתרות לה' אלוקינו, בספרי היראה. מהם הנסתרות לה' אלוקינו? דחילו ורחימו דבמוחא וליבא דכל חד וחד — היראה והאהבה שבמוח ובלב האישי של כל אחד ואחד, שהוא יכול וצריך לעורר באופן אישי, כל אחד לפי הרמה שלו. בזה בוודאי לא שייך שכולם יהיו אותו דבר. גם אם הספר בנוי על מדרש ועל פסוק — נכון שזו תורה, אך לא כל אחד מכיר ורואה את מקומו הפרטי באותו חלק בתורה.
כל אחד ואחד לפי מדרגתו — לפום שיעורא דיליה. לכל אחד יש ההשגה השכלית שלו והשער הלבבי שלו. המוח יורד ללב: מתחיל בהשגה, מלשון לימוד, ויורד להתעוררות בלב לפי מה שמעורר אותו יותר, לפום מה דמשער בליבו. כמו שכתוב בזוהר הקדוש על הפסוק "נודע בשערים בעלה": שלמה המלך במשלי מכנה את הקדוש ברוך הוא בשם "בעל", ועם ישראל נקראים האישה. הזוהר מסביר ש"נודע" הוא מלשון ידיעה והבנה — כיצד נודע הבעל, הוא הקדוש ברוך הוא, בשערים? לפום מה דמשער בליבו: תלוי כיצד אתה מבין וכיצד ליבך פתוח, אילו מסילות פונות ללבבך; זה בצורה אחת והשני בצורה אחרת. לא שייך שכולם יהיו אותו דבר, ולכן "שערים" בלשון רבים — יש הרבה שערים.
ובכן, אדמו"ר הזקן סיכם בצורה כה משכנעת מדוע לכאורה אין לכתוב את ספר התניא, אלא להישאר במתכונת הקודמת: שכל אחד ייכנס ליחידות באופן אישי והרבי ייתן לו את התשובה האישית, ואז לכאורה אין צורך בכתיבת הספר. זו הייתה טענת החסידים, שאדמו"ר הזקן הסביר אותה כל כך היטב. עתה נראה בחלק השלישי מה הוא עונה על טענתם.
אומר אדמו"ר הזקן: אך ביודעי ומכירי קאמינא. יש כאן שני פירושים. הפירוש הראשון והפשוט: לאלה שיודעים אותי ומכירים אותי. הפירוש השני: לאלה שאני יודע ואני מכיר. כמו שהרבי כותב, בכך יש התרגשות גדולה לכל יהודי היושב מאות שנים אחרי שאדמו"ר הזקן כתב זאת ולומד היום את ספר התניא — אדמו"ר הזקן כותב לו: אני יודע אותך ומכיר אותך, ואתה גם יודע אותי ומכיר אותי, ממעמד עליון.
הרבי מעיר הערה מעניינת על הביטוי "ביודעי ומכירי". יש גמרא המדברת על כך שאם אדם מזכיר שם של אישה מסוימת שהגמרא מכנה בשמה, הדבר עלול להשפיע עליו בתוצאות שליליות. שם אומר אחד האמוראים שהוא אומר את השם הזה והדבר אינו פועל עליו כלל, ומשיבים לו: מהיכן אתה אומר שהדבר פועל? ומשיב: אני מדבר ביודעה ומכירה — אם אתה יודע ומכיר, זה חייב לפעול עליך. אדמו"ר הזקן משתמש בביטוי זה, והרבי מציין לגמרא זו. במילים אחרות, אדמו"ר הזקן אומר: אם תלמד את התניא, הדבר בוודאי ישפיע. שכן אם הגמרא אומרת שביודעה ומכירה הדבר משפיע לצד השלילי, הרי מרובה מידה טובה ממידת פורענות, ובוודאי שאם תלמד את התניא זה ישפיע עליך. לא יכול להיות אחרת, כי קבע כלל שאם אתה לומד את זה — זה ביודעי ומכירי.
מיהם יודעי ומכירי? הם כל אחד ואחד מאנשי שלומנו שבמדינתנו וסמוכות שלה, אשר היה הדיבור של חיבה מצוי בינינו — שהחסידים היה ביניהם ובין הרבי דיבור של חיבה, וגילו לפני כל תעלומות ליבם ומוחם בעבודת השם התלויה בלב. לא נותרה נקודה בליבם שהחסיד השאיר נסתרת; הכל גילו. וכל הבעיות שהיו לחסידים בדור ההוא הן כנראה מייצגות את כל הבעיות האפשריות בלב של כל אחד ואחד בכל הדורות — הכל כבר היה על שולחנו של אדמו"ר הזקן כשנכנסו אליו.
ואז אומר אדמו"ר הזקן: עליהם תיטוף מילתי ולשוני עט סופר בקונטרסים אלו. אני פונה בקונטרסים אלה לכל אלה שאין מצב שתתעורר אצלם פתאום בעיה חדשה בלב שלא הייתה ואינה. הכל היה על השולחן, ואליהם אני כותב את התשובות — כפי שנראה בהמשך, יש שם ביטוי חזק יותר. ידוע שספר התניא נקרא בתחילה בשם "קונטרסים", שכן הודפס בחוברות חוברות, הנקראים בשם ליקוטי אמרים, מלוקטים מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון, כפי שהזכרנו כבר בשיעור הקודם.
לסיכום, בחלק זה למדנו שאף שכל יהודי קשור לתורה, הרי זה דרך כלל בלבד, ובפרטיות לא כל אחד מכיר את מקומו הפרטי בתורה. אדמו"ר הזקן הוכיח זאת בקל וחומר: אם אפילו בהלכות איסור והיתר הנגלות יש מחלוקות מן הקצה אל הקצה — לפי שורשי הנשמות בקווי ימין ושמאל שבספירות — כל שכן בעבודת הלב הנסתרת, שבה כל אחד עובד לפי שיעורו ולפי מה שמשער בליבו. מתוך כך הבין אדמו"ר הזקן את עוצמת טענת החסידים, וענה עליה בפתיחת החלק השלישי: "אך ביודעי ומכירי קאמינא" — הספר מכוון לחסידים שגילו לפניו את תעלומות ליבם, ושהלימוד בו בוודאי ישפיע.
בחלק הבא נעסוק בהמשך הקדמת המלקט — בעניין הספרים והסופרים שמהם לוקטו הדברים, ובשאלת הזיכיון והייחוס של אמרות אלו למקורותיהן.