פתיחה: חתימת מזמור "אשרי"
לפנינו החלק האחרון של מזמור קמ"ה, המזמור שאנו אומרים שלוש פעמים ביום. נעסוק בפסוקי הסיום: "קרוב ה' לכל קוראיו", "רצון יראיו יעשה", "שומר ה' את כל אוהביו" ו"תהילת ה' ידבר פי". נראה בהם יסודות גדולים בעבודת התפילה: מהי תפילה אמיתית, מה כוחה של תפילה אחת שנאמרה כראוי, ומדוע ציווה הקדוש ברוך הוא שהתפילה והנדר ייצאו דווקא בפה.
קָרוֹב יְהֹוָה לְכׇל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת׃
הגר"א: מדוע חסרה כאן ו' החיבור
מביאים בשם הגר"א הערה מדויקת: אם נשים לב, כמעט בכל פסוקי "אשרי יושבי ביתך" מופיעה ו' החיבור בחלקו השני של הפסוק. "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון"; "להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו"; "כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו"; "סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים"; "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור". ואילו כאן: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" - בלי ו'. מדוע?
מסביר הגר"א: בכל שאר הפסוקים נאמרים שני דברים נפרדים. ה' פותח את ידו, וגם משביע לכל חי רצון. "זכר רב טובך יביעו", וחוץ מזה גם "צדקתך ירננו". "חנון ורחום ה'", וחוץ מזה גם "ארך אפיים וגדול חסד". "טוב ה' לכל", וחוץ מזה "רחמיו על כל מעשיו". הו' באה לחלק ולומר שיש כאן שני עניינים. אבל בפסוקנו אין ו' בכוונה. שכן אילו היה כתוב "וגם לכל אשר יקראוהו באמת", היה משתמע שה' קרוב לכל הקוראים - ואפילו למי שאינו קורא לו באמת. לכן נאמר בלי ו': זהו תנאי. ה' קרוב לכל קוראיו - בתנאי שיקראוהו באמת.
הכתב והקבלה: שמירת הלשון ותפילה נשמעת
בעל "הכתב והקבלה" מסביר את הפסוק על פי דברי ה"ראשית חכמה", שמי שאינו פוגם בלשונו לדבר שקר - תפילתו נשמעת. אמרנו כבר שכל המתפלל מעומק הלב, ה' שומע תפילתו; אבל ודאי שיש תפילה במעלה גבוהה יותר, והיא תפילת הצדיק, השומר על פיו ועל לשונו.
משל למה הדבר דומה: לסכין חדה. כשאתה שומר על הסכין ואינך חותך בה קרשים ואבנים, הרי כשתצטרך להשתמש בה היא תחתוך באופן מעולה ומדויק. כך לשונו של הצדיק היא סכין חדה. מכאן "כשגגה שיוצאה מלפני השליט" - לפעמים הצדיק אמר דבר באופן סתמי, בלי כוונה שיתקיים, והדבר התקיים. וכשאדם שומר פיו ולשונו ונזהר מלשון הרע, תפילתו נשמעת בדרגה הגבוהה ביותר.
מדוע "אלוקיי נצור" בסיום שמונה עשרה
לפי זה מובן מדוע תיקנו לנו חכמים לחתום את תפילת שמונה עשרה ב"אלוקיי, נצור לשוני מרע ושפתיי מדבר מרמה". שהרי פתחנו את התפילה ב"ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך" - ומכוח מה יגיד פי את תהילת ה' ותתקבלנה התפילות? מכוח נצירת הלשון והשפתיים מדבר שקר ומדיבורים רעים. אם תשמור את פיך - תזכה שתפילתך תישמע ותתקבל ברצון. וזהו "לכל אשר יקראוהו באמת": מתי מקבל ה' את תפילתם? כאשר הם נזהרים במידת האמת, אינם אומרים שקר, אינם מחניפים, אינם מדברים לשון הרע - אז מקובלת תפילתם ברצון.
שערי דמעה ושערי הדמעות
כתוב ש"שערי דמעה לא ננעלו". הדמעה היא הביטוי הפנימי ביותר של התפילה, שכן היא מבטאת פנימיות. אך אם כן יש לשאול: אם השערים אינם ננעלים, למה בכלל צריך שערים? אלא אומרים לך: לפעמים יש דמעות תנין, ואם תרצו - דמעות של בצל. בשביל זה נצרכים השערים, לסנן שאין מדובר בדמעות כאלה. רק דמעות אמיתיות - אותן ה' שומע ומקבל.
חידושי הרי"ם: תפילה אחת מעלה את כולן
בשם בעל חידושי הרי"ם מובא: במדרש נאמר "יכול לכל? תלמוד לומר: לכל אשר יקראוהו באמת". אך מצד שני הרי הפסוק עצמו פותח "קרוב ה' לכל קוראיו". אלא, דבר נפלא: אומרים המקובלים, וכן אומרים בחסידות, שכאשר יש אנשים הקוראים לה' באמת, תפילתם עולה למעלה ומעלה עמה את תפילותיהם של כל אותם שאין בכוחן לעלות. וכן הוא לא רק בין הצדיקים לפשוטים, אלא אף באדם עצמו: הרבה תפילות שאדם מתפלל אינן מגיעות למעלה, שהרי הן בלא לב, בלא שימת לב ובלא מחשבה. אומר הזוהר הקדוש: פעם אחת מתפלל האדם תפילה כמו שצריך - והיא מעלה עמה את כל תפילותיו.
מעשה באדמו"ר מצ'ורטקוב
פעם אמר אחד לאדמו"ר מצ'ורטקוב שחמיו אינו מתפלל. חמיו היה חסיד שלו, ואמר לו הרבי: אינו מתפלל? בוודאי עד שאתה קם בבוקר הוא כבר סיים שחרית ומוסף. אמר לו: לא, עקבתי, הוא באמת אינו מתפלל. אמר לו הרבי: עשה כך - הנח פתק בתוך התפילין שלו וכתוב שאני קורא לו. אם יפתח את התפילין - יגיע אליי; ואם לא יגיע, אדע שאינו מתפלל. כך היה. לאחר כמה ימים שאל הרבי: נו, חמיך הגיע? אמר לו: לא, אתה צודק. אמר לו: אמור לו שאני קורא לו.
הגיע החותן אל הרבי. אמר לו הרבי: שמעתי שאינך מתפלל. אמר לו: אומר לרב את האמת. אני חווה תקופה קשה מאוד בעסקים, הראש שלי אינו מונח, וכל תפילה שלי אני חושב רק על הבנק ועל העסקים. מה הטעם להתפלל תפילה כזאת? אין טעם. כשאתחזק בעזרת ה' וארגיש שאני באמת מסוגל לדבר עם הקדוש ברוך הוא - אז אתפלל. אבל להוציא מילים מהפה בלי לשים לב מה אני אומר?
אמר לו הרבי: אשאל אותך שאלה. הסבר לי את הפסוק "ה' יספור בכתוב עמים". לא נעים היה לחותן לומר שהוא שומע את הפסוק בפעם הראשונה, ואמר: הרב יסביר.
אמר לו האדמו"ר: אדם מתפלל תפילה ואינה תפילה, ועוד תפילה ושוב אין בה כלום - רק מלמולים בלי שימת לב, בלי מחשבה ובלי התבוננות. מה רושמים בשמיים? אפס. ועוד אפס, ועוד אפס. אבל פעם אחת שמע שיחת מוסר, הייתה לו התעוררות, התרגש והתפלל כמו שצריך - מה רושמים בשמיים? אחד. עכשיו אמור לי: היכן רושמים את האחד הזה, בהתחלה או בסוף? אמר לו: איני יודע, לא הייתי בשמיים. אמר לו הרבי: הדבר תלוי - אם בשמיים כותבים כמו יהודים, מימין לשמאל, אזי האחד עומד בצד ימין ויוצא: אפס, אפס, אפס, אפס, אחד. אבל אם כותבים כמו העמים, שמתחילים משמאל, אזי האחד עומד בראש - ונעשה לך מיליון! שכן כל האפסים מצטרפים לאחד. וזהו "ה' יספור בכתוב עמים": דרך הספירה של הקדוש ברוך הוא היא כדרך שכותבים העמים, ולכן האחד נכתב בראש.
בעבר, כשקראתי זאת, אמרתי: ווארט חסידי נחמד. אחר כך ראיתי שכך אומר הזוהר הקדוש ממש - תפילה אחת שאדם מתפלל כראוי מושכת ומעלה עמה את כל התפילות הריקניות, אלה שנאמרו בלא מחשבה ובלא התבוננות. וכך גם תפילת הצדיקים מושכת עמה את כל אותן תפילות.
ובזה מיושב הפסוק: מדוע נאמר "קרוב ה' לכל קוראיו", ואחר כך "לכל אשר יקראוהו באמת"? אם זהו תנאי בלבד, היה לו לומר מיד "קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת". אלא ה' קרוב לכל קוראיו, ואפילו למי שמתפלל בלא לב - מכוח אלה אשר יקראוהו באמת. הצדיקים הקוראים באמת, בתפילתם מעלה ה' גם את כל התפילות הנידחות והרחוקות. ואם תרצה: מכוח תפילתו של האדם עצמו, כשפעם אחת קרא לה' באמת - אותה תפילה מעלה ומושכת כלפי מעלה את כל שאר תפילותיו שלא היו באמת.
רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם׃
אבן עזרא ורד"ק
אומר האבן עזרא: מי שירא מן המלך - די לו בכך שהמלך לא יעשה לו רע. ואילו הקדוש ברוך הוא עושה את רצון יראיו ודואג לכל צרכיהם. כלומר, אתה ירא ממני - אני אדאג לך.
הרד"ק מסביר: "רצון יראיו יעשה" - כי הם יקראוהו באמת, ולכן יעשה רצונם במה שמבקשים ממנו, וישמע שוועתם ויושיעם מן הצרה הבאה בעולם. ומוסיף הרד"ק: אף צרה הבאה עליהם לכפרת עוונותיהם - גם ממנה יושיעם. שהרי לכאורה יש לשאול: מפני מה תבוא צרה על ירא ה'? על כך משיב הרד"ק שייתכן שבאה לכפרת עוונותיו, ומכל מקום בסופו של דבר הקדוש ברוך הוא יושיעו.
האלשיך: מתאווה לתפילתם של צדיקים
האלשיך הקדוש מביא את דברי חז"ל במדרש רבה: מפני מה היו האימהות עקרות? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים. ומכאן הוא מיישב את סדר הפסוקים אצלנו. תחילה נאמר "ומשביע לכל חי רצון" - ומיהו "חי"? זהו הצדיק. ה' משביע את הצדיק אף מבלי שיתפלל; די בכך שיהיה לו רצון, שהרי ה' יודע מהו רצונו. ואחר כך נאמר "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" - ומשמע שצריך שיקראוהו בפועל. הרי זו לכאורה סתירה: אמרת שלצדיק די ברצון בלבד!
על כך בא הפסוק שלאחריו: "רצון יראיו יעשה". אכן, ודאי שה' היה עושה את רצון יראיו אף בלא שיתפללו. אלא שמכיוון שה' מתאווה לתפילתם, הוא ממתין שהצדיק יתפלל, כי רצונו לשמוע את תפילתו. ולכן "ואת שוועתם ישמע ויושיעם" - הקדוש ברוך הוא היה נותן מראש על פי הרצון בלבד, אלא שאז לא היה הצדיק מתפלל; לכן ממתין ה' עד שישווע, ורק אז שומע ומושיע, שכן הוא חפץ לשמוע את קולו של הצדיק.
כלל: דברי חז"ל - טעם אחד מני רבים
צריך לדעת שכאשר חז"ל אומרים טעם, אין זה הטעם היחיד. למשל: מפני מה מתו בניו של אהרן? מפני שאהרן חטא בעגל, "וישמד פריו ממעל". אבל בחז"ל מצינו טעמים נוספים: שהקריבו אש זרה, שאמרו "מתי ימותו שני זקנים הללו", שלא נשאו נשים, ועוד. לעולם לא נראה בטעם אחד את חזות הכול; דברי חז"ל עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. כך גם באמירה שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים: זהו היבט אחד, ויש בעניין היבטים נוספים.
מדוע דווקא האימהות היו עקרות
מובא בחתם סופר, וכן מביא הבן איש חי: נשים לב שהאבות עצמם לא היו עקרים, חוץ מאברהם. יצחק לא היה עקר ויעקב לא היה עקר - הרי רחל אומרת ליעקב "הבה לי בנים", והוא משיב שה' מנע ממנה פרי בטן ולא ממנו. ואצל יצחק נאמר "לנוכח אשתו כי עקרה היא", ויש מדרש הדורש "כי עקרה היא" - ולא הוא (אם כי יש דעות אחרות). לעומת זאת כל האימהות היו עקרות. מדוע?
אלא שאברהם אבינו היה צריך להינתק מן הקשר לתרח, שלא יוכל תרח לומר: אני האב הראשון, האבות מתחילים ממני. ועל כך התשובה: הבן שהולדת כלל לא היה מסוגל להוליד; אברהם היה טומטום ושרה אילונית, ולאחר שנים ולאחר תפילות ברא להם הקדוש ברוך הוא מציאות חדשה שיוכלו להוליד. ממילא אין הדבר מחובר אליך כלל, אין זו המשכיות שלך. וכן כל האימהות באו מרשעים - מלבן, מהרן, מבתואל; לכן היה צריך ליצור אצלן מציאות חדשה שאינה נובעת ממה שהיה קודם. הם התפללו, ונוצרה מציאות חדשה - והמציאות החדשה נוצרת דווקא על ידי עקרות. ואילו יצחק ויעקב לא נצרכו לכך, שהרי באו מן האבות הקדושים, ואדרבה מוטב שזה יבוא מכוח האב הקדוש.
"אל הנער הזה התפללתי"
לפי זה הסברנו פעם, וכך מובא בספרים, את דברי חנה: "אל הנער הזה התפללתי". לכאורה מה הטיעון - תתפללי ויבוא עוד אחד? אלא כך אמרה: אתה רואה כאן מורה הוראה בפני רבו - ששמואל אמר ששחיטה כשרה בזר - ולכן אתה רוצה להורגו, שכן אתה חושש שזו המשכיות של קורח, ששמואל בא משושלתו, ואתה סבור שאת אלה צריך להרוג כשהם קטנים. אמרה לו: מה פתאום? אני הייתי עקרה, השושלת נפסקה! "אל הנער הזה התפללתי" - זה בא מכוח תפילות, ומה שבא מכוח תפילות הוא מציאות חדשה שאינה שייכת למציאות הקודמת.
רואים אפוא שיש כמה היבטים לעניין, ואין זה שהקדוש ברוך הוא מתעלל בהם כדי שיתפללו; יש בזה מהלכים נוספים להבנת החשבונות השמימיים, ועדיין לא התחלנו להבין. ובדומה לזה שואלים: וכי כדי שאדם יזכה במצוות צדקה עשה הקדוש ברוך הוא את חברו עני? והתשובה היא שמוטב לו לאדם להיות עני כל ימיו כדי שמישהו יזכה על ידו. אילו היה יודע איזו זכות עצומה היא לו שאחר זוכה על ידו, היה מעדיף להיות עני כל ימיו ובלבד שיזכה מישהו על ידו - ובשביל זכות כזו הוא מוכן לקבל אף עניות.
תהילה לשאול בשם החתם סופר: כשהבקשה אינה לטובה
בספר "תהילה לשאול" מביא בשם החתם סופר, על פי מה שכתב המהרש"א על הפסוק "אוהב כסף לא ישבע כסף": היה אדם שאהב כסף עד מאוד, וביקש מהקדוש ברוך הוא - ריבונו של עולם, הלוואי וכל מה שאגע בו ייהפך לזהב. והרי אילו היה הדבר מתקיים, כשיגיע זמן הסעודה ויושיט ידו לפרוסת הלחם - ייהפך הכול לזהב. ואפילו אם לא יגע בידיו, כיצד ייגע בפיו? מיד ייהפך לזהב. אותו אדם היה מת ברעב כבר בימים הראשונים.
וזהו שאומר הפסוק: "רצון יראיו יעשה" - אפילו כשאדם מבקש דבר שהוא לרעתו, ה' עושה את רצונו. ואחר כך "את שוועתם ישמע ויושיעם" - כשהאדם משווע לפני ה' שיוציאו מן הצרה, ה' שומע לקול שוועתו ומצילו. וזהו שנאמר: "תאוות ליבו נתת לו", ועם כל זה "וארשת שפתיו בל מנעת סלה". ראו ביאור נפלא: לפעמים אדם מבקש דבר מה, בטוח שהוא לטובתו, והקדוש ברוך הוא ממלא את רצונו ועושה כבקשתו. ואחר כך, כשמתברר שאין זה טוב לו, מה הוא עושה? מתפלל: ריבונו של עולם, למה לי הצרה הזאת? הסר אותה ממני. מה שהתפלל קודם שה' ייתן לו, מתפלל עתה שה' ייטול ממנו. ואומר הפסוק: "וארשת שפתיו בל מנעת סלה" - אין ה' אומר לו "ביקשת, קיבלת, תסתדר עם זה", אלא מקשיב גם לתפילה השנייה ומסיר מעליו את אותה צרה.
וזהו גם אצלנו: "רצון יראיו יעשה" - ה' מסכים לעשות את רצונם; ולאחר מכן, כשרואה הירא שאין זה טוב לו, "ואת שוועתם ישמע ויושיעם" - ה' שומע את שוועתם ומושיעם גם מן הצרה הזאת ומסיר אותה מעליהם. רואים מכאן את גודל חסדו של הבורא יתברך: אילו לא היה נותן לו מלכתחילה, היה אומר "התפללתי ולא נעניתי"; ואילו לאחר מכן, כשהוא מבין שזו צרה ומבקש להסירה, לא היה ה' נענה - שוב היה נמצא בצרה וה' רחוק ממנו. לכן בתחילה נתן לו, ולאחר מכן שומע בקולו ומסיר ממנו את הצרה.
מוסר למעשה: אל תתפלל על דבר מסוים
מכאן אמרנו כלל גדול: אל תתפלל על דבר מסוים, שכן אינך יודע אם הוא טוב לך אם לאו. אל תתפלל על פלונית שתהיה זיווגך; התפלל: ריבונו של עולם, תן לי זיווג - ואתה תחליט מיהו. אל תתפלל על משרה מסוימת - מי אמר שהיא טובה לך? בקש: ריבונו של עולם, דאג לי לפרנסה בשפע ובנחת; ובאיזו דרך - כפי שאתה יודע שהוא הטוב ביותר עבורי. זו הדרך הנכונה יותר, מאשר שתצטרך אחר כך ל"את שוועתם ישמע ויושיעם". מוטב מלכתחילה לתת לקדוש ברוך הוא לנהל את עולמו כפי שהוא מבין.
שׁוֹמֵר יְהֹוָה אֶת כׇּל אֹהֲבָיו וְאֵת כׇּל הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד׃
אוהביו למעלה מיראיו
אצל יראיו, כשבאה עליהם צרה, ה' מושיע אותם; ואילו את אוהביו ה' שומר מלכתחילה, שלא תבוא עליהם צרה כלל. "ואת כל הרשעים ישמיד" - ולכאורה עדיין לא השמיד את כל הרשעים. אומר האבן עזרא: "באחרונה", סופם לאבדון; אל תצפה שזה יקרה עכשיו. ומוסיף: מלך בשר ודם אינו יכול להשמיד את רשעי ארצו, שמא יקשרו עליו קשר; אבל אצל ה' אין חשש, וכשיגיע הזמן ישמיד את כולם וייצור בעולם מצב של טוב בלבד. ועוד: מלך אינו יכול להשמיד את כל הרשעים גם מפני שאינו יודע מי רשע ומי אינו רשע - יש המראה עצמו כלפי חוץ כצדיק. אבל הקדוש ברוך הוא יודע גם את נסתרות הלב, ולכן ביכולתו להשמיד את כל הרשעים.
הרד"ק עומד על כך ש"אוהביו" הם דרגה גבוהה יותר מ"יראיו": הם אוהבים אותו בלא תקווה לטובה ובלא פחד מעונש. הירא עובד מחמת יראה, מפני שהוא מפחד מן העונש; אבל האוהב עובד מתוך אהבה גמורה, לא מתוך תקווה לשכר ולא מתוך חשש מעונש. את אלה שומר ה' שלא תבוא עליהם צרה לעולם. וכך יהיו ישראל לעתיד לבוא, אומר הרד"ק: ה' יצילם מכל צר, ואז "את כל הרשעים ישמיד" - שלא יישאר רשע בעולם, כמו שכתוב "והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש וליהט אותם היום הבא", וכמו שכתוב "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו". ומה שאנו מצפים שיתקיים במהרה בימינו, אמן.
המלבי"ם: מדרגת ההשגחה לפי מדרגת העבודה
המלבי"ם מדייק: בפסוק הקודם נאמר "רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם" - היינו רק לאחר שהם משוועים לישועה, ה' שומע ומושיע. אבל אצל אוהביו אין ה' ממתין שישוועו, אלא "שומר ה' את כל אוהביו" - העובדים מאהבה נשמרים מראש שלא תבוא עליהם צרה כלל, ואינם צריכים לצעוק. ועוד הבדל: מי שעובד מיראה, כשזועק לפני ה' מושיעו ה' מן המצר לו, אך אינו עושה נקמה באויביו. ואילו באוהביו נאמר "ואת כל הרשעים ישמיד" - כל האויבים שבאו להצר לאוהביו, ה' משמידם. הרי שלפי מדרגת העבודה והקרבה לאלוקים, כך מדרגת ההשגחה שמשגיח הקדוש ברוך הוא על קרוביו.
אוצרות ההגדה: הווה מול עתיד
בספר "אוצרות ההגדה" מדייק: הפסוק פותח בלשון הווה - "שומר", ומסיים בלשון עתיד - "ישמיד", ולא "משמיד". וזה מתאים בדיוק למה שהסברנו באבן עזרא וברד"ק, שהרשעים אינם מושמדים כעת - אנו רואים שהעולם עדיין מלא רשע - אלא "באחרונה", לעתיד לבוא לא יישאר רשע בעולם. ומדוע זה בהווה וזה בעתיד? מדוע לא ישמידם כבר עכשיו? התשובה: ה' מצפה לתשובתם. הקדוש ברוך הוא ממתין שיעשו תשובה כדי שלא יצטרך להשמידם, שכן אין הוא חפץ בהחרבת עולמו, כי אם בשובו מדרכיו וחיה. "ואת כל הרשעים ישמיד" הוא רק כשלא תהיה ברירה; אבל לכתחילה - שיחזרו כולם בתשובה ולא יגיעו לידי השמדה.
תְּהִלַּת יְהֹוָה יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כׇּל בָּשָׂר שֵׁם קׇדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד׃
זהו הפסוק החותם את "אשרי". (ההמשך שאנו אומרים, "ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה", אינו חלק מן הפרק, וכבר הזכרנו לעיל את הסיבות שבגללן צירפוהו למזמור זה.) הפסוק כולל שניים: מה שאני אומר - "תהילת ה' ידבר פי", ומה שכל בשר יאמרו - שכל העולם יברכו את שם קודשו לנצח.
מיהו "כל בשר"
אומר האבן עזרא: "ויברך כל בשר" - כל בשר שהוא נכון לברך, כלומר כל מי שראוי ושייך בו לברך. וכדרך הכתוב "ותהי אם כל חי" - וכי חוה הייתה אמם של החתולים? אלא "חי" כאן אינו במובן בעלי החיים אלא במובן בני האדם. כך גם כאן: "כל בשר" הוא כל מי ששייכת בו ברכה, היינו האדם.
הרד"ק מפרש: "תהילת ה' ידבר פי" - אני אחיה עם המתים שיחיו, ואז כל בני האדם יברכו את שם קודשו, כי כולם יעבדוהו שכם אחד כמו שנאמר לעתיד לבוא, וכמו שכתוב בישעיהו ס"ו "יבוא כל בשר להשתחוות לפניי" - ו"כל בשר" היינו האנשים, כאמור. ובאותו זמן יבורך שמו לעולם ועד, שמו מבורך לנצח.
המלבי"ם: פרסום השם בעולם
המלבי"ם מסביר שה"לעולם ועד" מוסב על שני חלקי הפסוק: "תהילת ה' ידבר פי לעולם ועד" - תהילת ה' אין לה קץ ואין לה תכלית, ולכן פי לא ידום לעולם, שכן אין סוף לתהילה; וכן "ויברך כל בשר שם קודשו לעולם ועד".
ומיהו "כל בשר"? מי שאינו משיג את תהילת ה' בעצמו, ואף על פי כן יברך את שמו. וכפי שהמלבי"ם מסביר בכמה מקומות, "שמו" פירושו הקדוש ברוך הוא מצד מה שהוא מפורסם, כלשון "יצא שמו בעולם" שפירושה התפרסם. לכן אומר דוד המלך: "תהילת ה' ידבר פי" - אני, המשיג את ה', אדבר תמיד בתהילתו; ועל ידי כן "ויברך כל בשר שם קודשו" - אותם שהם במדרגה נמוכה יותר יֵדעו בכלל שיש ה', ויפארו וירוממו את שם קודשו, היינו את השם שהתפרסם בעולם על ידי שאני פרסמתיו והפצתי את תהילתו. הם אינם מכירים אותו מצד עצמו, אך שמו יצא לפרסום והוכר בעולם, ומכוח זה יהללו את שמו.
החיד"א: מדוע התפילה והנדר בפה דווקא
הרב חיד"א בספרו "יוסף תהילות" מבאר על פי מה שכתבו גורי האר"י בפירוש הפסוק "לך דומיה תהילה ולך ישולם נדר, שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו". לכאורה, מדוע צריך לדבר בפה? הרי ה' בוחן לב וכליות, ומוטב היה שכל אדם יתפלל בלב ובמחשבה, ואז היה קידוש ה' גדול יותר: שאפילו ביקשתי בלב בלבד - ה' קיים בקשתי. וכפי שאנו אומרים שהצועק בקולות בשמונה עשרה הוא מקטני אמנה, שהרי הוא סבור שה' שומע רק צעקות ואינו יכול לשמעו אם לא יצעק - וזו כפירה. ואדרבה, אילו היינו מתפללים רק בלב ורואים איך ה' נעתר לנו, היה בזה קידוש ה' גדול יותר: אדם רואה בעיניו שמה שחשב בלבו נענה מאת ה', וזו ראיה חותכת שהשם יתברך יודע תעלומות. וכן בנדר: מדוע צריך לנדור בפה? שיהרהר בלבו וייחשב לו לנדר.
אלא התשובה היא: אילו היה נדר בהרהור הלב מחייב, ואדם היה נודר בלב ואחר כך מתחרט - מי יכפה עליו לקיים נדרו? אין אדם יודע מה נדר ואין אדם יודע שהתחרט. וכן בתפילה: אדם היה מגיע לבית הכנסת, יושב בדד ודומם, ובאותה שעה מהרהר בעסקיו; וכששואלים אותו מדוע אינו מתפלל, היה משיב "בלב אני מתפלל", והיה יכול שלא להתפלל כלל, ואיש לא היה יודע ולא היה מי שיעיר לו. לכן אמר הקדוש ברוך הוא שאת הנדר יש להוציא בפה - כדי שאם לא תשלם יהיה מי שיזכיר לך; ואת התפילה יש להוציא בפה - שאם יגיע אדם לבית הכנסת ויחלום, לא יוכל לומר "בלב אני מהרהר", אלא יהיה ברור לכול והיה מי שיעורר אותו. ומוסיף החיד"א שיש עוד תשובות, אלא שהוא מביא את הנוגעת לביאור הפסוק.
וזהו "לך דומיה תהילה" - באמת היה ראוי שהתפילה תהיה בדומייה, בלב, בלי דיבור. ומדוע אינו כן? "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו" - כדי שכולם יבואו להתפלל ולא יאמרו "כבר התפללנו בלב". ומדוע צריך לנדור בפה? "ולך ישולם נדר" - כדי שהנודר לא יתחרט בלבו בלי שאיש יידע, אלא ישלם את נדרו. זו הסיבה שאדם צריך להתפלל בקול ולנדור בקול.
ולפי זה מבאר החיד"א את פסוקנו: "תהילת ה' ידבר פי" - צריך שהתפילה תהיה בדיבור. ומדוע נצרך דיבור, אם די בלב? "ויברך כל בשר שם קודשו" - משום שכעת, כשהתפילה בדיבור, כולם יברכו; שאם אחד לא יברך, אנשים ישימו לב ויעירו לו. אבל אילו היה אפשר להתפלל בלב בלבד, היה כל אחד יכול לומר תמיד "כבר התפללתי", ובכך היה נפטר מן התפילה.
לסיכום: חתימת מזמור "אשרי" מלמדת אותנו את סולם הקרבה אל הקדוש ברוך הוא. "קרוב ה' לכל קוראיו" - בתנאי שיקראוהו באמת, בשמירת הפה והלשון; ומכוח אותם הקוראים באמת, ומכוח תפילה אחת אמיתית של האדם עצמו, עולות גם כל התפילות הריקות. "רצון יראיו יעשה" - ה' עושה רצונם, ואף כשהבקשה אינה לטובתם הוא שומע אחר כך את שוועתם ומצילם; ומכאן שמוטב לבקש את הטוב ולהניח לקדוש ברוך הוא לבחור את הדרך. "שומר ה' את כל אוהביו" - העובדים מאהבה נשמרים מלכתחילה, והשמדת הרשעים נדחית לעתיד מפני שה' מצפה לתשובתם. ולבסוף "תהילת ה' ידבר פי" - הפה שמפרסם את שמו יתברך בעולם מביא לכך שכל בשר יברך את שם קודשו לעולם ועד. ובזה סיימנו את ביאור פרק קמ"ה, פרק "אשרי יושבי ביתך".